ויקחו לי תרומה, יקחו מממונם הפרשה לתת לשמי ולעבודתי:

תרומה, לשון הפרשה:

ידבנו לבו, הנדיבות מעלה נפלאה בנפש ובעל המדה הזאת אינו עושה מעשיו לטובת עצמו, כי אם להיטיב לאחרים, ויתנדב לבו פעם לחסר קניניו, פעם לטרוח ולעמול, ופעם להסתכן ולשום נפשו בכפו בעבורם, וכל זה שלא על מנת לקבל פרס, והשם הודיע למשה שלא תהיה התרומה הזאת הכרחית, אלא המתנדבים בעם יתנו כפי נדיבות לבם מה שירצו:

זהב וכסף ונחשת, כלם באו בנדבה, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, וזה לצורך מלאכת המשכן, אבל זולת זה בא גם כסף אחר לנדבה שממנו עשו כלי שרת, ועליו אמר כאן זהב וכסף ונחושת, והזכירו בין הדברים הבאים בנדבה:

תכלת, הוא צמר צבוע בדם חלזון, והחלזון ברייתו דומה לדג, ויש לו נרתק הגדל עמו, והוא עולה מן הים אל ההר אחת לשבעים שנה, ושם הוא מתליע ומתרבה ע"י גשמים, ובדמו צובעין תכלת, והוא צבע דומה לעצם הרקיע:

וארגמן, צמר צבוע באדום הנקרא פורפורא הידוע לכל, וגם הוא בא בדם חומט אחד, והמין היותר יקר והמשובח ממנו הובא בשנים הקדמוניות מצור כמפורסם:

ותולעת שני, גם הוא צמר צבוע אדום, ע"י גרעינין שיש תולעת בכל אחד מהן, והוא גרעין הקירמיז, ויתכן שהצבע היותר אדום ממנו יקרא שני, על שם שהוא צבוע פעמים, וכן בלשון יון יקרא דיבאפון, ר"ל צבוע פעמים:

ושש, הוא הבד, מין ממיני פשתים, ימצא במצרים, והוא לבן ואינו צבוע, וכל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר, צריך שיהיה החוט כפול ששה, ובמקום שנאמר בד גם חוט אחד כשר:

ועזים, מטוה משער העזים, ויש בארצות המזרח עזים ששערותיהן ארוכות ודקות וטובות מאד לעשות מהן מטוה יקר הערך:

מאדמים, צבועים היו אדום אחר עבודן:

תחשים, אינו החיה נקראת בלשוננו [asso] כי היא טמאה, ולא הוכשר למלאכת שמים כי אם עור בהמה טהורה, וזה טהור היה, ולא נמצא אלא לשעה, והרבה גוונים היו לו:

שטים, אין בידינו להכריע מה שם העץ הזה בלשוננו:

שמן למאר, שמן זית זך להעלות נר תמיד:

בשמים, הוא שם כלל לדברים החשובים בבעלי הריח, וגם הסמים בכלל הבושם, כי במעשה לא הזכיר הכתוב שהביאו סמים אלא בושם, ואפשר ששם בושם הוא מורכב מן בו סם כלו' שיש בו סמים, ותיבת בשמים הנאמרת כאן מוסבה גם על קטורת הסמים:

לשמן המשחה, למשוח המשכן והכלים:

אבני שהם, לא נודע לנו שמם, והוצרכו שתי אבני שהם לצורך האפוד והשלישית שהיתה קבועה בחשן היא בכלל אבני המילואים שזכר כאן:

מלאים, שהאבן ממלא עומק המשבצות כעין אבני הטבעות:

לאפד ולחשן, שתי אבני שהם לאפוד, ואבני המלואים לחשן, והבגדים האלה מפורשים לקמן:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, הנה שלמה אמר כי האמנם ישב אלהים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א' ח' כ"ו), ולא אמר כי האמנם ישכון אלהים וגו', כי יש הפרש בין יושב לשוכן, כי השוכן אינו על היושב קרוב לחבירו, שהרי נאמר ושכנו הקרוב אליו (לעיל י"ב י"ד), טוב שכן קרוב (משלי כ"ז י') שמענו שיש שכן שאינו קרוב, אבל נופל על מי, שמתעסק עמו, ורוצה בדבריו ובמעשיו, לכן בלוט נאמר שהיה יושב בסדום שם ישב, אבל לא התעסק עם רשעי המקום, אבל אברהם היה שוכן באלוני ממרא, שהיה לו עסקים וריעות עמהם כי היו בעלי בריתו, וכן כאן אמר שיעשו לשמו בית קדושה, והוא ית' כביכול יתעסק עמהם, כי שם ישחרו פניו בעבודה ובתפלה, והוא יענם באור הנבואה ורוח אלהים, יאר פניו אליהם ויחנם, כי העולם התחתון נברא בשביל האדם לבדו שבו נשמת חיים יודעת כבוד האל, ולמענו יש קשר בין השם ובין הארץ והעיקר הם ישראל עם קרובו עוסקים בדברי קדש ובמעשים קדושים, ועל ידיהם עיקר שכינה בתחתונים, והבן:

מראה אותך, הראה השם למשה תבנית הכלים והבנינים בראיה ממש, כמו שמצינו ביחזקאל בבנין הבית, וכן בדבור פירש לו כמה שכתוב:

וכן תעשו, בא כפל הלשון ועשו וכן תעשו לחזוק וזרוז ואעפי"כ יש בו רמז לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו כלי בית עולמים, כגון שלחנות ומנורות וכיורות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם:

ועשו ארון, התחיל מן הארון שהוא התכלית, שעקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר ונודעתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת (לקמן כ"ב), והוא א"כ מוקדם במעלה, אבל משה הקדים בפ' ויקהל את המשכן את אהלו וגו', וכן עשה בצלאל, לפי שהוא הראוי לקדם במעשה:

ארון, כמין ארגז יושב על שוליו בלא רגלים:

אמתים, כל האמות של משכן היו בינוניות, בנות ששה טפחים, והטפח ארבע אצבעות בגודל, חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד:

וצפית, עשאן בצלאל שלש תיבות שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתיו העליונות בזהב, והנה עובי כל דופן של הארון הפנימי היה חצי טפח ועובי שוליו טפח, אבל עובי שולי החיצון לא היה אלא משהו, נמצא גובה הארון האמצעי של עץ תשעה טפחים עם השולים כדברי הכתוב פנימי של זהב גבהו שמנה טפחים, והחיצון של זהב גבהו עשרה ומשהו, תשעה כנגד גובה האמצעי, ומשהו עובי שולי הזהב של חיצון, וטפח עשירי עולה למול עובי הכפורת שהוא טפח, ומכסה חיבור הכפורת והארון:

זר זהב, כמין כתר מוקף לו סביב למעלה מעובי הכפורת כל שהוא, והיה א"כ גובה החיצון עם הזר של זהב עשרה טפחים שני משהויין:

ויצקת, לשון התכה:

פעמותיו, הן הזוויות אמר שבזוויות העליונות סמוך לכפורת יהיו נתונים הטבעות שתים מכאן ושתים מכאן לרחבו של ארון, והבדים נתונים בהם, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים, אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם הנושאים את הארון מהלכים ביניהם:

ושתי טבעת, הן הן ד' טבעות שבתחילה המקרא ופירש לך היכן היו, והוי"ו יתירה ויש לישבה כאילו אמר, ושתים מן הטבעות הללו על צלעו האחת:

בדי, מוטות:

לא יסרו ממנו, לעולם, והיו הבדים עבים משני ראשיהם, ודקים באמצעם, ומכניסין אותם בטבעות בדוחק, והם מתפרקים אנה ואנה, אבל אינם נשמטים לצאת מהן, לפי שהם עבים בראשיהם:

אל הארון, כמו בארון:

את העדות, הלוחות שהן עדות על הברית שבין הקב"ה לישראל, ולכך נקראו לוחות הברית:

כפרת, כסוי על הארן, שהיה פתוח מלמעלה, ומניחו עליו כמין דף, ועל שמכסה נקרא כפורת כמו שכתבנו (בראשית ל"ב כ"א):

אמתים וחצי, כמדת ארכו ורחבו של ארון, ועובי הכפורת לא נזכר בכתוב, ורז"ל אמרו כפורת טפח:

כרבים, ציורים של בריות היו, וכך שמם גם בלשונות העמים: מקשה תעשה, שלא תעשם, בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתן, אלא הטיל זהב הרבה בתחלת עשיית הכפורת, והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה, וצייר הכרובים בבליטת קצותיו:

קצות הכפרת, ראשי הכפורת לארכו:

ועשה, הוי"ו לביאור הקודם, שלא תאמר שני כרובים לכל קצה וקצה, לכן הוצרך לפרש כרוב אחד וגו':

מן הכפרת, זהו פירשו של מקשה תעשה אותם, שלא תעשם בפני עצמם ותחברם לכפורת:

פרשי כנפים, שלא תעשה כנפיהם שוכבים, כי אם פירושים וגבוהים למעלה אצל ראשיהם, שיהיה עשרה טפחים בחלל שבין הכנפים לכפורת:

ופניהם, הפוכים איש אל אחיו, אל אורך הכפורת:

אל הכפרת, שלא יהיו פני הכרובים עומדים על זווית נצבת כי אם נוטים מעט למטה אל הכפורת:

ואל הארן, שיעורו אחר שתתן את העדות אל הארון, וכן מצינו כשהקים את המשכן נתן תחילה את העדות אל הארן ואח"כ שם את הכפורת למעלה:

ונועדתי, הזמן המזומן ומיוחד לעשות בו דבר יקרא מועד, וכן נקרא מקום הקבוץ לזמן ידוע מועד, ופי' הכתוב פה, המקום ההוא אקבע לך להראות לך ולדבר עמך לזמן ידוע ולכן נקרא אוהל מועד, לפי ששם נועד השם עם משה, וגם היו ישראל נועדים ונקבצים שם:

את כל אשר אצוה, מוסב על ודברתי אתך ומה אדבר? את כל אשר אצוה וגו', והמשך הכתובים כך, אחר שגמר מעשה כרובים, ביאר לאיזה צורך יעשם, ואמר כאשר תשים הכפורת על הארון (אחר שתתן בתוכה את העדות) אז אועד לך שם לדבר אתך:

קמתו, גובה רגליו עם עובי השלחן:

זר, משהו:

מסגרת, היתה קבועה מרגל לרגל בד' רוחות השלחן, ודף השלחן שוכב על אותה המסגרת:

ועשית זר זהב, הוא הזר האמור למעלה, ופי' לך כאן שעל המסגרת היה הזר ההוא עולה על השלחן סביב כל שהוא:

לעומת המסגרת, כל לשון עומת ענינו מקום שכנגד מקום אחר, וכן כאן אמר שהטבעות יהיו לנכח המסגרת לא למעלה ממנה ולא למטה, אלא מול המסגרת:

לבתים לבדים, אותן טבעות תהיינה בתים להכניס בהן הבדים, והלמ"ד של לבתים פירושה לצורך בתים:

ונשא בם, לשון נפעל, השלחן יהיה נשא בהם כמו ונקה המכה (לעיל כ"א י"ט), ובא מלת את אצל השלחן שהוא הנושא הפעול, כמשפט מלת את, כמו שזכרנו פעמים רבות:

קערתיו, אלו הדפוסים, והיו עשויים כמין תיבה פרוצה בדמות הלחם, וג' דפוסים היו שם, אחד לעשות בו הלחם בעודו בצק, ואחד שהיה נאפה בו, והוא של ברזל, והשלישי של זהב, בו היה נתון לאחר האפייה עד למחר, כדי שלא יתקלקל, ואותו הדפוס קרוי קערה:

וכפתיו, אלו הבזיכין שתים היו שנותנין בהן שתי קומצי לבונה זכה על שתי המערכות:

וקשותיו ומנקיתיו, הקשוות הם הסניפין, והמנקיות אלו הקנים, ונקראו מנקיות שמנקים את הלחם מעפוש, וכך עשייתן, עשו מזהב כמין חצאי קנים חלולים הנסדקים לארכם, ומסדר שלשה מהם בין כל לחם ולחם, כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו, והלחם התחתון היה נתון על טהרו של שלחן, ובין הלחם החמישי לששי לא היו כ"א שני קנים, לפי שאין על החמישי משאוי כל כך שיכביד עליו, נמצא שהיו שם י"ד קנים לכל מערכה, ובין הכל הם כ"ח קנים וארבעה סניפין היו שם, עשויין כמין יתדות זהב, עומדים בארץ על שפת השלחן שנים מכאן ושנים מכאן באורך השלחן, והיו גבוהים עד למעלה מן השלחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם, והיו מפוצלים בחמשה מקומות מגבהם, וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן הפצולים, כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים:

אשר יוסך בהן, לשון סכך וכסוי הוא, ועל המנקיות הוא אומר כן שהיו כמין סכך וכסוי על הלחם, ומה שאומר ואת קשות הנסך (במדבר ד' ז') שנראה שהקשות מנסכות, פירושו סניפין של קנים המסככים את הלחם:

לחם פנים, הנראה מלשון לחם פנים שנקרא כן לפי שהיו לו פנים והם כותלי הלחם רואים לכאן ולכאן, שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה שנטל כסויה ושתי דפנותיה זו כנגד זו, ומנין הלחם וסדר מערכותיו מפורשים בפ' אמור וקרוב עוד לומר שקראו לחם פנים, לפי שדמהו לפנים שבאדם, שהוא אחד ואיבריו כפולים, שתי עניים, שתי אזנים, שתי נחירים וכו', כך לחם זה הם שתי מערכות, ושתיהן רק מנחה אחת, כמו שאפרש (ויקרא כ"ד ט'):

מקשה, נוטל עשת של זהב, ומכה בקורנס וחותך בכלי אומנות עד שמוציא ממנו הקנים והגביעים:

ירכה, הוא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה ושלשת רגלים יוצאים הימנו ולמטה:

וקנה, הוא הקנה האמצעי, שממנו מתפצלים שלשה קנים מכאן ושלשה קנים מכאן ועליו הנר האמצעי:

גביעיה, דומין לכוסות שפיהם רחב ושוליהן צר:

כפתריה, כמין תפוחים היו עגולים סביב, בולטין סביבות הקנה האמצעי, ומנין שלהם כתוב: בפרשה:

ופרחיה, כמו פרחי העמודים שהם לנוי:

ממנה יהיו, הירך והקנה הן גוף המנורה, וממנה יהיו הגביעים הכפתורים והפרחים:

יצאים מצדיה, לכאן ולכאן בעיגול נמשכים ועולים עד כנגד גובהה של מנורה, שהוא הקנה האמצעי, ויוצאין מתוך הקנה האמצעי, זה למעלה מזה, התחתון ארוך ושלמעלה קצר הימנו, והעליון קצר הימנו, לפי שהיה גובה ראשיהן שוה לגובה של הקנה האמצעי השביעי שממנו יוצאין ששת הקנים:

משקדים, לשון שקלים, שהיו הציורים בולטים בכותלי הגביעים כעין שקדים:

שלשה גבעים, בולטין מכל קנה וקנה, כפתור ופרח היה לכל קנה וקנה:

ובמנרה ארבעה גבעים, בגופה של מנורה היו ד' גביעים, אחד בולט בה למטה מן הקנים, והג' למעלה מן יציאת הקנים היוצאים מצדיה:

משקדים כפתריה ופרחיה, כפי הטעמים שלפנינו שיש אתנח במלת גביעים, יהיה מלת משוקדים מוסבת אל כפתוריה ופרחיה, אבל חז"ל אמרו שזה אחד מן ה' מקראות שאין להם הכרע, כי היה קשה בעיניהם שיהיה תואר משוקדים מוסב אל כפתוריה ופרחיה, לפי שלא מצאנו בכל מעשה המנורה תואר משוקדים, כי אם אצל הגביעים, ולא אצל הכפתורים והפרחים:

וכפתר, מתוך הכפתור היו הקנים נמשכים משני צדיה אילך ואילך:

שני הקנים ממנה, אמר מלת אשר, ושיעורו תחת שני הקנים אשר ממנה ר"ל שיוצאים ממנה, מגוף המנורה שהוא הקנה האמצעי, והנה גובה המנורה היה י"ח טפחים, והיו בה בין הכל כ"ב גביעים, וט' פרחים, וי"א כפתורים:

ועשית את נרתיה, כמין בזיכין שנותנין בתוכן השמן והפתילות, והיו עשויות בפני עצמן, ומונחות בראש הקנים ובשעת ההטבה היה מסלקן משם ומניחן באהל ולשון נר הונח תחילה על השלהבת האחוזה בדברים המקיימים אותה, והושאל אח"כ גם על הכלי שהשמן והפתילה בו, כי על ידו יתקיים האור:

והעלה, לפי שהיה מעלה את הנרות על הקנים בשעת הדלקתן, לכן נקראת ההדלקה בלשון העלאה:

והאיר על עבר פניה, עשה פי ששת הנרות שבראשי הקנים היוצאים מצדיה מסובים כלפי האמצעי, ג' כלפי מזרח וג' כלפי מערב כדי שיהיו הנרות כשתדליקם מאירים אל עבר פניה, כלומר שיהיה אורם פונה לצד קנה האמצעי שהוא גוף המנורה, ועל הנר האמצעי שאינו פונה לשום צד יתכן ג"פ לומר שהוא מאיר אל מול פני המנורה, לפי שהוא דולק מול עצמו ולזה אמר הכתוב (במדבר ח ב') אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, כי באמת כל השבעה נרות מאירים אל עבר פני המנורה:

ומלקחיה, הם הצבתים העשויים ליקח בהן הפתילות מתוך השמן לישבן ולמושכן בפי הנרות, ועל שם שלוקחין בהן קרויים מלקחיים:

ומחתתיה, הם כמין בזיכים קטנים שאותה בהן את האפר שבנר בבוקר בבקר בהטיבו את הנרות מאפר הפתילות שדלקו בלילה וכבו:

ככר זהב טהור, שלא יהיה משקלה עם כל כליה המחוברים בגופה ונעשים עמה מקשה אחת אלא ככר, לא פחות ולא יותר:

וראה ועשה, ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך ועשה כן:

מראה, בנין הפעל, שאחרים מראין לו והוא מקבל הפעולה, ונקרא מראה: