ואת המשכן, היריעות התחתונות עם החלל שתחתיהן בין הקרשים עד חמשת העמודים שעל הפתח קרוי משכן, כי שכן שם כבוד ה':

כרבים מעשה חשב, כרובים היו מצויירים בהם באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כותלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן:

חברת, נתפרות יחד במחט:

ללאת, להכניס בהן הקרסים:

מקצה בחברת, באותה היריעה שבסוף החיבור, קבוצת חמשת היריעות קרויה חוברת:

הקיצונה במחברת השנית, באותה היריעה שהיא קיצונה, לשון קצה, כלומר לסוף החוברת:

מקבילת, שמור שתעשה הלולאות במדה אחת מכוונת הבדלתן זו מזו, וכמידתן ביריעה זו כן יהיה בחברתה, כשתפרוש חוברת אצל חוברת תהיינה הלולאות של יריעה זו מכוונת כנגד של זו, וזהו לשון מקבילות זו כנגד זו:

קרסי זהב, לכל קרס היו שני ראשין, ומכניסין ראשן אחד בלולאות שבחוברת זו, וראשן אחד בלולאות שבחוברת זו, ומחברן בהן והנה היריעות ארכן כ"א ורחבן ד', וכשחבר חמש יריעות יחד, נמצא רחבן כ', וכן החוברת השנית, והמשכן ארכו שלשים מן המזרח למערב ורחבו מן הצפון לדרום עשר אמות, נותן היריעות ארכן לרחבו של משכן עשר אמות אמצעיות לגג חלל רוחב המשכן, ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי הקרשים שעוביין אמה, נשתיירו ט"ז אמה, ח' לצפון וח' לדרום, מכסות קומות הקרשים, שגבהן עשר עם האדנים שתחתיהן, נמצאו שתי אמות התחתונות מגולות, אמה אחת של אדנים ואחת של קרשים, רחבן של יריעות מ' אמה כשהן מחוברות בקרסים, עשרים אמה לכל חוברת, שלשים מהם לגג חלל המשכן לארכו, ואמה כנגד עובי הקרשים שבמערב, (ובמזרח לא היו קרשים, כי אם עמודים, ואין היריעות מכסות את העמודים), נשתיירו שם ט' אמות והיו תלויות אחורי המשכן מכסות את הקרשים ואמה של אדנים מגולה:

יריעת עזים, מנוצה של עזים:

לאהל על המשכן, לפרוש אותן על היריעות התחתונות:

שלשים באמה, נראה שהיו עודפות אמה מכאן ואמה מכאן על אורך יריעות המשכן, וא"כ היו מכסות אמה דקרשים הנשארת גלויה, אבל אם נדקדק היטב יתאמת לנו שאין הדבר כן כי נוסף על רוחב המשכן עשר אמות וב' אמות לעובי הקרשים שבצפון ובדרום שבין הכל י"ב אמה, צריכין אנו לחשוב עובי היריעות התחתונות שבהיותן משש כפול ששה ומתכלת וארגמן ותולעת שני, היה עוביין יותר ממשהו, ואם נניח ד"מ שהיה עוביין אצבע, הנה כבר נבלעו ד' אצבעות מאורך יריעות עזים כשפרשו אותן על היריעות התחתונות, וידוע שאם יותנו שני כלים זה בתוך זה המחזיק הוא יותר גדול מן המוחזק, אף אם שפת שניהם כלה בשוה, לכן מוכרח דבר שהיריעות עזים לא כסו כל אמת הקרשים הנשארת גלויה, אלא פחות מאמה, ונשאר קצת מן הקרשים מגולה לצד חוץ:

וכפלת את היריעה הששית, העודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות:

אל מול פני האהל, חצי רחבה היה תלוי וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח, ולא היה מכסה את חמשת העמודים שלפני הפתח, אלא היה תלוי וכפול בין קרשים לעמודים:

ללאת, ממין היריעות היו עשויות:

וסרח העדף ביריעת האהל, על יריעות המשכן, והנה יריעות האוהל הן העליונות של עזים הקרויות אהל, כמו שאמור בהן לאהל על המשכן, וכל אהל האמור בהן אינו אלא לשון גג, שמאהילות ומסככות על התחתונות, והן היו עודפות על התחתונות חצי היריעה למערב שהחצי של היריעה הי"א, היתה נכפלת אל מול פני האהל נשתיירו שתי אמות רוחב חציה עודף על רוחב התחתונה:

תסרח על אחרי המשכן, לכסות אמה דאדנים המגולה, ועוד אמה אחת (חסר פורתא, מן הטעם שכתבתי לעיל פסוק ח') נגררת על הארץ, ואחז"ל למה משכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק ושיפוליה מהלכין אחריה:

אחרי המשכן, הוא צד מערבי, לפי שהפתח במזרח שהן פניו, וצפון ודרום קרויים צדדים לימין ולשמאל:

והאמה מזה והאמה מזה, לצפון ולדרום:

בעדף בארך יריעת האהל, שהן עודפות על אורך יריעות המשכן שתי אמות:

על צדי המשכן, לצפון ולדרום ואין מפסוק זה סתירה למה שכתבתי למעלה פסוק ח', כי לא בא כאן אלא להודיע שהעודף יהיה סרוח מזה ומזה בשוה, לא כל הסרח מצד אחד, והזכיר אמה מזה ואמה מזה, לפי שמן המדות שנתן בעשייתן יצא לנו שנשארו ב' אמות עודפות לא כן בהפריש יריעות העזים על התחתונות, שבהכרח יהיה אז העודף פחות מב' אמות:

מכסה לאהל, לאותו גג של יריעות עזים עשה עוד מכם האחד של עורות אילים מאדמים, ועוד למעלה ממנו מכסה עורות תחשים:

עמדים, זקופים נותנים אותם, ולא שוכבים קרש על קרש:

עשר, למדנו גבהו של משכן עשר אמות:

ואמה וחצי האמה, למדנו ארכו של משכן לכ' קרשים שהיו בצפון ובדרום מן המזרח למערב ל' אמה:

שתי ידות, אופן עשייתן כך הוא, הקרש היה רחב אמה וחצי בעובי אמה, היה חורץ בו מלמטה עד גובה אמה מכל צד סביב, כדי רביעית האמה, נשתייר בו רוחב אמה בעובי חצי אמה, היה חורץ באמצעו רוחב חצי אמה, נשתיירו שם כעין שתי יתדות, רוחב כל אחת טפח ומחצה, ועוביה חצי האמה, והן אלו נקראות ידות הקרש, והנה גובה כל אדן אמה, כאורך היד הנכנס בו, ורוחב האדן ד' טפחים ומחצה כמדת חצי הקרש, ועובי שלו אמה כעובי הקרש, היה נוקב באמצעו חלל כמדת היד, שהוא טפח ומחצה ברוחב האדן, וג' טפחים בעביו, ומשייר לו שפה טפח ומחצה לכל רוח, מכנים את היתדות באדנים, נמצא הקרש מכסה את כל רחש האדן, והקרשים והאדנים תכופים ומחוברים באופן שאין ריווח ביניהם כלל, כמו שנאמר ויהיו תואמים מלמטה:

משלבת אשה אל אחתה, מדריגות הסולם נקראות שליבות בלשון חז"ל כמו ונשמטה שליבה מתחתיו (מכות דף ז' ע"ב), לפי שהמדרגות ההם תחובות ונכנסות בנקב עמודי הסולם, וכן כאן אמר משלבות מוסב על הידות שזכר בפסוק, ובא לפרש שצוה לעשות שתי ידות כדי להשליבם באדנים, ואמר משלבות על שם העתיד, כי כשיקים את המשכן אז יהיו משולבת, וכן דרך הבינוני לשמש פעם במקום העבר ופעם במקום העתיד:

אשה אל אחתה, שתהיינה הידות מכוונות זו כנגד זו, ושיהיו חריציהן שווין זו כמדת זו:

ועשית, כבר צוה למעלה על עשייתן, וכאן צוה על אופן סידורן, כי מצינו לשון עשייה גם על התיקון והסדור:

לפאת נגבה תימנה, אין פאה זו לשון מקצוע, כי אם כל הרוח קרויה פאה:

ולירכתי, לשון סוף, כי ראשית המשכן הוא מצד מזרח שבו הפתח:

תעשה ששה קרשים, הרי ט' אמות רוחב:

ושני קרשים תעשה למקצעת, אחד למקצוע צפונית מערבית, ואחד למערבית דרומית, כל שמונה קרשים בסדר אחד הם, אלא שאלו השנים אינם בחלל המשכן אלא חצי אמה מזה וחצי אמה מזה נראות בחלל, להשלים רחבו לעשר, והאמה מזה והאמה מזה באות כנגד אמת עובי קרשי המשכן שבצפון ושבדרום, כדי שיהיה המקצוע מבחוץ שוה:

ויהיו תאמם מלמטה, כפי המשך הכתובים שבהם מדבר בקרשי המוקצועות לבדן, יראה שגם הפסוק הזה עליהן נאמר וטבעת האחת שזכר קאי על טבעות הבריחים שיזכור למטה, ובא להודיע ששם במקצוע לא היו שתי טבעות, אחת לבריח הצפוני ואחת לבריח המערבי, כי אם לא היתה שם אלא טבעת אחת קבועה על קרן המקצוע, ושם נכנסים שני הבריחים הצפוני והמערבי, ונפגשים זה בזה והקרשים שבמקצוע היו תמים לקבל הטבעת ההיא, שעשה בהם חרץ עד מקום הבריח ותחב שם הטבעת אשר יכנסו שני הבריחים, ובזה היו כותלי המשכן אדוקים ומחוברים יפה, כי הטבעת ההיא בעצמה היתה מחברת בראשה האחד את קרשי המקצוע, כגון המערבי והצפוני, ובראשה השני את שני הבריחים:

בריחם, עץ ארוך העובר ובורח ממקום למקום:

חמשה, אלו החמשה שלשה הן, אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חתיכות, זה מבריח עד חצי הכותל, וזה מבריח עד חצי הכותל, זה נכנס בטבעת מצד זה, וזה נכנס בטבעת מצד זה, עד שמגיעים זה לזה, נמצא העליון והתחתון שנים שהן ארבע, והחמישי נקרא תיכון בעבור שהוא אמצעי ביניהם, ארכו כנגד כל הכותל, נכנס בעובי הקרשים דרך נקבים מכוונים זה מול זה, ומבריח מקצה הכותל ועד קצהו:

תצפה זהב, מסדר הנחת הטעמים נראה שמאמר בתים לבריחים שב על הבריחים, וגם על הקרשים, ופירושו שיצפה אותם זהב במקום שהם בתים לבריחים דהיינו במקום שהבריח התיכון נכנס שם וכיצד היה עושה היה מביא לכל קרש וקרש שפופרת של זהב שארכה אמה ומחצה, ונותנה בתוך חללו של קרש מקום שנותנין את הבריחים, והבריח התיכון מובלע בהן מן הקצה אל הקצה:

והקמת את המשכן, לאחר שיגמר הקימהו:

הראת בהר, זמן מורכב מעתיד יעבר, לפי שעתה עדיין לא הראהו, אבל כשיבא זמן הקמתו, שממנו הוא מדבר, אז תהיה הפעולה עברה:

פרכת, לשון מחיצה והבדלה:

תכלת וארגמן, מכל מין ומין היה בכל חוט שש חיטין נמצא החוט כפל כ"ד, ובילקוט איתא שגם זהב היה בפרוכת:

ארבעה עמודי שטים, מתמונת העמודים הללו ומדתן ואופן סידורן לא נזכר דבר לא במקרא ולא בברייתא דמלאכת המשכן ולא בילקוט, ואולם נראה שהיו בעובי אמה וברוחב ד' טפחים ומחצה שכן היה מדת אדני כסף אשר בהם היו תחובים, ובענין המרחק שבין העמודים האלה על כרחנו לומר שלא היה המרחק שביניהם שוה, ויתכן שהיו שנים מכאן ושנים מכאן, כדי שישאר באמצע ריוח פנוי יותר משתי אמות ומחצה, דאל"כ היאך היו יכולים להכניס את הארון לארכו, שהיה אמתים ומחצה, חוץ מן הטבעות שעל צדיו? (כי לרחבו היו הבדים יוצאים לכאן ולכאן), ומלשון הכתוב משמע שהקימו את העמודים ואחר כך הביאו את הארון:

וויהם, אונקליות עשויות כדמות ו', קבועות בראשי העמודים לחבר בהם את הפרוכת, ועשו ארבעה תוברין (לולאות) בראש הפרוכת, והיו תולין אותה ע"י התוברין ההם באונקלאות על גבי העמודים:

תחת הקרסים, שבאמצע היריעות התחתונות, אשר הם ארבעים אמה ותחת הקרסים בשלישו של משכן למערב העמודים היתה נתונה הפרוכת, כדי שיהיה הימנה ולפנים עשר אמות והימנה ולחוץ עד העמודים שעל הפתח עשרים אמה, נמצא בית קדש הקדשים עשר על עשר:

והבאת שמה, לא יצונו עתה שיעשה כסדר הזה, כי אין עתה הצואה בהקמת המשכן, כי אם בעשייתו, אבל הענין הוא הודעת התכלית, שישים הפרוכת תחת הקרסים כדי שיהיה הארון שמה מבית לפרוכת, ותבדיל בין הקודש ובין קדש הקדשים, וכן ונתת את הכפורת שבפסוק הבא:

ושמת את השלחן, שלחן בצפון, משוך מן הכותל הצפוני ב' אמות ומחצה, ומנורה בדרום משוכה מן הכותל הדרומי ב' אמות ומחצה, ומזבח הזהב נתון כנגד אויר שבין שלחן למנורה, משוך קמעא כלפי המזרח, וכולם נתונים מן חצי המשכן ולפנים כיצד? אורך המשכן מן הפתח לפרוכת כ' אמה, המזבח והשלחן והמנורה משוכים מן הפתח לצד מערב עשר אמות:

מסך, וילון, כמו שכת בעדו (איוב א' י'), לשון מגין:

מעשה רקם, הצורות עשויות בו מעשה מחט, כפרצוף של עבר זה, כך פרצוף של עבר זה:

רוקם, שם האומן ולא שם האומנות, והנה המסך לא היה מכסה כנגד עובי הקרשים מזה ומזה, כי היה מדתו כמדת הפרוכת עשר על עשר אמות:

חמשה עמודי שטים, אמרו בילקוט שהיו אמה על אמה, ומזה נראה שהיו בעלי זויות, לא עגולים, ואף בהם צריכין אנו לומר שהיה ביניהם ריוח פנוי להכניס השלחן והארון עם טבעותיו, ולא היו אם כן המרחקים שביניהם שוים: