ואתה הקרב, אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת:

הקרב אליך וכו' מתוך בני ישראל, ענין ההקרבה הזאת אינו לעשיית הבגדים, כי מה טעם להקריבם אל משה בעבור זה, והוא לא עשה את הבגדים אלא בצלאל אלא פירושו שיבדילם ויקדישם יותר משאר העם, ולזה אמר מתוך בני ישראל, כי לפי שמשה הוא היותר מקודש מכולם ונביא נאמן לה', הנה בהקריב אליו את אהרן ואת בניו, תהיה הכונה להקריבם למעלתו, וכן מצינו לשון קריבה על ענין זה כמו קרבת אלהים יחפצון (ישעיה נ"ח ב'):

נדב ואביהוא, טעם להזכיר בני אהרן, שלא יחשוב כי בהמשח האב לכהנו יהיו גם הבנים כהנים מאליהם, אבל יכהן אותם לבד, ולא נתכהנו כי אם אלה הד' ומולדתם אשר יולידו אחרי כן, יצא פנחס ושאר הנולדים קודם לכן:

לכהנו לי, לייחדו להיות לי כהן, וכל כהונה לשון שירות הוא:

ועשית, בצווי לחכמים העושים:

לכבוד ולתפארת, מלת כבוד ביארנו לעיל (ט"ז ז'), וכן מלת תפארת (לעיל י"ג ט') שרומזת על דברים מתעלים מדרכי הטבע, ומורים שהשכינה שרויה בקרב ישראל, ועל שלשה דברים נופל בכתבי הקדש לשון תפארת, על המקדש וכליו, כמו ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס' ז'), על התפלין כמו פארך חבוש עליך (יחזקאל כ"ד י"ז), ועל בגדי כהנה שזכר כאן, לפי ששלשתם ענינים נפלאים גורמים חול הכבוד העליון בינינו, והנה כל הבגדים האלה לבושי מלכות הם, והם פאר וכבוד ללובשיהם, כי על ידם יושפע על ישראל הכבוד האלהי:

ואתה תדבר, הוא בעצמו, כי הוא יכיר את חכמתם, וידע המלאכה הראויה להמסר לכל אחד מהם:

אל כל חכמי לב, תואר חכם לב בא להודיע שהחכמה נהייתה באיש המלובש בה לטבע שני, וציוריה מושלים בלב בכל עת, אשר על זה כתוב כי תבא חכמה בלבך (משלי כ' י'), והעיד הכתוב שהיו בצלאל ואהליאב וחבריהן, שרי אלהים צדיקים וישרי לב בעלי החכמה ונוהגים כפי החכמה בכל מנהגיהם, ובעבור חכמתם וצדקתם זכו לרוח אלהים בהפלגה גדולה, ועי"כ עשו המשכן וכליו כמצות השם ב"ה:

אשר מלאתיו רוח חכמה, פירש מי הם חכמי לב שזכר, ואמר שהם אותם אשר הוא ית' מלא אותם רוח חכמה, והן השרידים שנחה עליהם הרוח הטובה:

ועשו, שיעשו:

חשן, תכשיט כנגד הלב:

ואפוד מלבוש שאדם מתקשט בו מאחריו רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, וארכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים:

ומעיל, הוא כמין חלוק וכן הכתונת אלא שהכתונת סמוך לבשרו, ומעיל קרוי העליון, ולא היו לו בתי ידים אלא נחלק לשתי כנפים מסוף הגרון עד למטה, ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון בלבד:

וכתנת תשבץ, משבצת היתה, שהיא בתים בתים באריגתה, כמו בית הכוסות, כדרך שעושין האורגים בבגדים הקשים, והכתונת יש לה בית יד, והוא נארג בפני עצמו, ומחברין אותו עם גוף הכתונת בתפירה, אורך הכתונת עד למעלה מן העקב, ואורך בית יד שלה עד פס ידו, ורחבו כרוחב היד:

מצנפת, אחז"ל המצנפת ארכה שש עשרה אמה, והרי היא כמין צניף שצונף בו את ראשו מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל, כמי שלופף על השבר:

ואבנט, היא חגורה על הכתונת, והאפוד חגורה על המעיל כמו שמצינו בסדר לבישתן (ויקרא ח' ז'), והאבנט רחבו כמו שלש אצבעות וארכו שנים ושלשים אמה, מקיפו ומחזירו כרך על גבי כרך:

והם יקחו, אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן המתנדבים את הזהב וגו', לעשות מהם הבגדים וכוונת הכתוב שלא ישקול להם משה הנדבה ולא ימנה, כי באמונה הם עושים, ולאחר שגבו את הכל מנו הם ושקלו ואמרו למשה, כדכתיב ויהי זהב התנופה (לקמן ל"ח כ"ד):

ועשו את האפד, בתחלה אבאר לך מעשה האפוד והחושן כמות שהוא למען ירוץ הקורא בו ואחר כך אפרש על סדר המקראות, האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, וארכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים, ויש לו כמו שתי ידות נארגות עמו, יוצאות ממנו לכאן ולכאן לחגור אותו בהם, והם הנקראים חשב האפוד, ותופר עליו שתי כתפות, כמין רצועות עשויות ממין האפוד, אחת לימין ואחת לשמאל, והן עולות מאחרי הכהן על שתי כתפיו, ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, וקובע בכל כתף וכתף אבן שוהם מרובע מושקע בבית של זהב המקיפו מלמטה ומארבע רוחותיו והבית ההוא נקרא משבצת, והמשבצות נתונות בראשי הכתפות לפניו של כהן, מעשה החשן מפורש בכתוב, ונותן על ארבע זויותיו ארבע טבעות זהב, ונותן בשתי הטבעות של מעלה שהחושן נתלה בהם, שתי עבותות זהב, ובשתי הטבעות של מטה נותן שני פתילי תכלת, וכן נותן באפוד שתי משבצות בשני ראשי הכתפות למול פניו של כהן (ואלה המשבצות אינם המשבצות של ב' אבני האפוד כי הן סמוכות יותר אל הצואר, ולא נזכרו כלל בכתוב, כי די במה שאמר לקמן משובצים זהב יהיו, שר"ל כדרכם של אומני האבנים שעושים משבצות) במקום חבור כתפות האפוד עם החושן והיו כמין ב' חתיכות זהב ובתוכן גומות ושתי טבעות בשתי הכתפות סמוך לחבורם עם החשב, ועושה שתי שרשרות לשתי המשבצות ובראש השרשרות היה עושה מצד אחד חתיכת זהב גסה להכניסה במשבצת, ונותן ראש השרשרת הימנית במשבצת שבכתף הימין, וראש השרשרת השמאלית במשבצת שבכתף השמאל. והשרשרות הללו נקראו ג"כ שרשות, והכל אחד, היה מכניס קצות העבותות של חושן בשרשרות הקבועים במשבצות, ומכניס שני פתילי התכלת שבשולי החושן בשתי הטבעות שלמעלה מחשב האפוד, נמצא כשלובש החושן עם האפוד יהיה החשן על לבו בשוה, והאפוד מאחוריו וחשב האפוד קשור תחת החושן, ושתי הכתפות עולות מעל האפוד ויורדות על כתפות הכהן לפניו, ושתי שלשלות של זהב יורדות מעל כתפיו מכאן ומכאן עד טבעות החושן ושני חוטי תכלת מרוכסים מתחת אצילי ידיו משתי טבעות החשן התחתונות עד שתי טבעות כתפות האפוד שהן למעלה מן החשב:

זהב, חמשת המינים הללו שזורים בכל חוט וחוט, היו מרדדין את הזהב כמין טסים דקים, וקוצצין פתילים מהם וטווין אותו חוט של זהב עם שש חוטי תכלת, וחוט של זהב עם שש חוטי ארגמן, וכן בתולעת שני וכן בשש, ואחר כך שוזר את כלם כאחד, נמצא חוטן כפול כ"ח:

חברת, מחברות את האפוד עם החשן:

אל שני קצותיו, אל רחבו של אפוד, שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן, וגבהו עד כנגד האצילים:

וחבר, שיארוג הכתפות לבד, ויחברם במחט עם חשב האפוד:

וחשב אפדתו, חגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו:

אשר עליו, למעלה בשפת הסינר:

כמעשהו, מעשה חושב ומחמשת המינין:

ממנו יהיה, עמו יהיה ארוג ולא מחובר ע"י מחט:

כתולדתם, אין פירושו כסדר שנולדו, אלא מורה על השמות שיהיו מפותחים על האבנים כמו שקרא להם אביהם, ולא כשמות שקרא להם משה, ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני ועל הסדר הזה היו כתובים, ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף באחת מהן, ובשנית שמעון יהודה זבולן דן אשר בנימן (חסר י' שנייה), כך פסק הרמב"ם ז"ל:

מעשה חרש אבן, מעשה אומן של אבנים, חרש זה דבוק לתיבה שלאחריו לכך הרי"ש בפתח:

פתוחי חתם, חרוצות האותיות בתוכן כמו שחורצין חותמי טבעות, שהם לחתום איגרות, כתב ניכר ומפורש:

על שמת, כמו בשמות:

מסבת משבצות, מוקפות האבנים במשבצות זהב, שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן, ומשקעה במשבצת, נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב ומחבר המשבצת בכתפות האפוד:

לזכרן, להורות שצדקת השבטים נזכרת לפניו יתעלה בכל עת ובזכותם ירוחמו בניהם:

ועשית משבצת, מיעוט משבצות שתים, ואלה אינם לב' אבני האפוד כמו שאמרנו למעלה, אלא קבועות היו בסוף הכתפות להכניס בהן ראשי השרשרות:

שרשרת, שלשלות:

מגבלת, היה עושה בראש השרשרת כמין חתיכה אחת גסה שדומה לגבול וסוף שעושין בראשי החגורות של משי, ונקרא [boone], להכניסה במשבצות:

מעשה עבת, לפי שיש שלשלאות עשויות חוליות חוליות ותחובות זו בזו כעין לולאות לכך צריך לפרש שהיו מעשה קליעה, עשויות כעין חבלים שלנו:

ונתת את שרשרת, של העבותות, העשויות מעשה עבות בתוך המשבצות הללו:

חשן משפט, לפי שנותנין בו את האורים ואת התומים שמגידים משפט ישראל בכל צרכיהם כדכתיב ושאל לו במשפט האורים (במדבר כ"ז כ"א), לכן קרוי משפט:

רבוע יהיה כפול, שיהיה ארכו אמה ורחבו זרת שהוא חצי אמה, וכשכופלו לארכו, נמצא שהוא רבוע זרת על זרת:

ומלאת בו, על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותם בלשון מילואים, והיו האבנים משוקעות בבתים של זהב הנקראים משבצות, המקיפות אותן מלמטה ומארבע רוחותיהן:

טור אדם, רבו הדעות בשמות האבנים הללו, אבל אינם כ"א דברי סברא, ואין בידינו לעמוד עליהם בבירור:

משבצים זהב, יהיו הטורים:

במלואתם, מוקפין משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן זהו לשון במלואותם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק במשבצות, לא פחות ולא יותר, ומזה נראה שהיו האבנים מרובעות ולא עגולות, שלא ישארו הזויות שבין העגולים בלי מלוי אבן:

איש על שמו, כסדר תולדותם סדר האבנים, אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כלם, עד שבישפה היה בנימין, ועוד היו מפותחות על האבנים שמות אברהם יצחק יעקב, גם שבטי ישרון, כדי שיהיו כל האותיות מצויות שם:

ועשית על החשן, בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו, כמו שמפורש למטה בענין:

שרשת, לשון שרשי אילן המאחזין את האילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחזין לחשן שבהם יהיה תלוי באפוד:

גבלת, הוא מגבלת האמור למעלה כמו שפירשנו, (פסוק י"ד), וכל גבול לשון קצה הוא:

על החשן, לצורך החשן, שהרי אחרי כן הוא מפרש מקום קביעתן:

שתי עבתת הזהב, הן הן השרשרות הכתובות למעלה, ולא פירש שם מקום קבוען בחשן, עכשיו מפרש לך שיהיה תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפ' אלה פקודי לא הוכפלו:

שתי קצות, של שתי העבותות, ב' ראשיהן של כל אחת:

על שתי המשבצות, הן הן הנזכרות למעלה (בפסוק י"ג), ואמר שיתקע בהם ראשי השלשלאות:

ונתתה, את המשבצות אל מול פניו, של אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי חוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים:

קצות החשן, הן שתי פאות התחתונות לימין ולשמאל:

על שפתו אשר אל עבר האפוד ביתה, הרי לך שני סימנים, האחד שיתנם בשני קצות של תחתיתו, שהו כנגד האפוד שעליונו אינו כנגד האפוד, שהרי האפוד על מתניו ועוד נתן סימן שיתנם בעבר החשן שכלפי פנים, שנאמר ביתה:

מלמטה, שהמשבצות נתונות בכתפות האפוד, למעלה מן החשן ואלו הטבעות קבע בכתפות האפוד למטה מן החשן סמוך למקום חבורן עם האפוד, והוא שנאמר לעומת מחברתו:

ממעל לחשב האפוד, למעלה מן החגורה, שהמחברת לעומת החגורה, והטבעות נתונות מעט בגובה זקיפת הכתפות, כנגד סוף החשן:

וירכסו, לשון חבור, שיחברו את החשן באפוד:

ולא יזח, כמו יסך והוא לשון הסרה ונתוק, והענין שמתוך שהחשן מחובר עם כתפות האפוד, למעלה ע"י השרשרות ולמטה ע"י הפתיל, שעל ידו הוא נצמד ומרוכס לימין ולשמאל, אי אפשר לחשן לנוד ולהנתק מעל האפד:

ונשא אהרן, חזר וכלל מה שאמר למעלה שיהיו שמות בני ישראל על אבני החשן:

את האורים ואת התמים, לא פירש לנו הכתוב מה הם, אף לא צוה על עשייתן, כאשר צוה בשאר כלים, כי אם הזכירם עתה בפעם הראשונה בה"א הידיעה את האורים ואת התומים, וכן במעשה לא נזכר אומן, כי אם משה לבדו, שאמר ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, ויראה מזה שלא היו מעשה אומן חרש ולא היה לבעלי המלאכה בהם מעשה, ולא לקהל ישראל בהם נדבה כלל, אבל הם סוד מסור מפי הגבורה למשה, והוא כתבו בקדושה, והם מעשה שמים, לכך יזכירם סתם ובה"א הידיעה, כמו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג' כ"ד), והנה צוה השם את משה שיניח בין כפלי החשן את כתב האורים והתומים, ונקראו אורים, בעבור אור האלהים שינוח על הכהן המלובש בהם, וג"כ תומים, לפי שהיו תמימים וממלאים בלי ספק כל מה שיגזרו מה שאין כן שאר הנבואות שכלן על תנאי הן, אם לא יבא אצלם לשון שבועה, אבל משפט האורים אינו על תנאי, ובו זכה שבט לוי לבדו, מדה במדה לפי שהיו תמימים עם השם בכל הנסיונות שנסו ישראל את השם במדבר, על כן אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך (דברים ל"ג ח'), ושם אפרש:

את משפט בני ישראל, הם האורים והתומים, דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו, אם לעשות דבר אם לא:

מעיל, מפורש למעלה (פסוק ד') ונקרא מעיל האפוד לפי שהאפוד נתון עליו לחגורה:

כליל תכלת, כלו תכלת, ואין מין אחר מעורב בו, וחוטי המעיל כפולים שנים עשר:

פי ראשו, פי המעיל בגבהו, הוא פתיחת בית הצואר:

בתוכו, כפול לתוכו:

שפה יהיה, שיעשה לפה הכפול לתוכו שפה סביב ממעשה אורג, ולא במחט:

כפי תחרא, כשפת השריון:

לא יקרע, כדי שלא יקרע, לזה יהיה לו שפה ארוג, והקורעו עובר בלאו:

רמני תכלת, עושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהן שהרמונים דרכם להתפתח אחר גמר בישלום והיו משלשה מינין, וכל מין חוטיו כפולים שמונה לפי שנאמר להלן בשולים משזר, נמצא חוטי השולים ארבעה ועשרים:

ופעמני זהב, זגין וענבלים המקשקשים בתוכן וחז"ל אמרו שהיו ע"ב:

בתוכם, ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל:

פעמן זהב ורמון, ואצלו רמון:

ונשמע קולו, ויכנס, לפני אדוניו כאילו ברשות, כי אין לבוא אל היכל המלך פתאום:

ולא ימות, הוא ביאור למצות הפעמונים, כי מפני שאין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים להעשות להם כך, לכך אמר שצוה בהם בעבור שישמע קולו, וינצל על ידם ממיתה:

ציץ, כמין טס של זהב היה, רחבו ב' אצבעות מקיף על המצח מאזן לאזן, ולפי שנותנו על המצח, ונראה לעין כל, נקרא ציץ, מלשון מציץ מן החרכים (ש"ה ב' ט'):

פתוחי חתם, והאותיות היו בולטות בפניו כיצד? חופר את האותיות מאחריו, והוא מודבק על השעוה, עד שבולט:

קדש לה', בשני שטין קדש בתחלת השטה למטה ולה' בסוף השטה למעלה:

על פתיל תכלת, כמו אל פתיל תכלת שיחבר אליו פתיל תכלת כדי לקשרו מאחריו:

והיה על המצנפת, הציץ יהיה על (כלו' סמוך אל) המצנפת, ואח"כ מבאר דבריו לא על המצנפת ממש כי אם מול פני המצנפת, ואולם יקשרנו מאחריו על המצנפת המכסה את העורף:

ונשא אהרן, לשון סליחה, ואעפי"כ אינו זז משמעו, אהרן נושא את המשא של עון, נמצא מסולק העון מן הקדשים:

עון הקדשים, לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה:

והיה על מצחו תמיד, דרשו בו חז"ל כי לא היה על מצחו כ"א בשעת עבודה, ולפי פשוטו, כאשר ישימו המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ הקדש:

ושבצת, עשה אותה באריגתה משבצות משבצות וכלו של שש:

ולבני אהרן תעשה כתנת, ד' בגדים הללו ולא יותר, כתונת ואבנט ומגבעות ומכנסים, וארבעתן של פשתן לבנים בין של כ"הג בין של כהן הדיוט, חוץ מן האבנט שהיה של כלאים, רקום עם צמר דהיינו אבנטו של כהן הדיוט ושל כ"הג בשאר ימות השנה היתה של כלאים, אבל אבנטו של כ"הג ביו"הכ של בוץ היתה:

ומגבעות, כעין כובעים, ודומים למצנפת של כ"הג אלא שהכהן הדיוט קושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו:

והלבשת, פועל יוצא לשני פועלים, תלביש הבגדים לאהרן ולבניו:

את אהרן אחיך ואת בניו, ח' בגדים לאהרן שהם, חשן, אפוד, מעיל, כתנת תשבץ, מצנפת, אבנט, ציץ, ומכנסים וארבעה בגדים לבניו שהן, כתנת אבנט מגבעת ומכנסים:

ומשחת אתם, את אהרן ואת בניו, ולא את הבגדים, בשמן המשחה:

ומלאת את ידם, כל מלוי ידים הוא נתינת כח לאדם, שמרשה אותו לעשות איזה דבר, ואשר יעשה יהיה לרצון בעיניו, וכן אומרים בלע"ז [plenipoenza], שהוא נתינת כח לעשות מעשה, וע"י הבגדים הללו מלא השם את יד אהרן ובניו שיעבדו עבודת ה' במקדשו בעד כל שראל, ומלת יד על הכח, והפך של מלוי יד הוא קצר יד או חוסר יד:

ועשה להם, לאהרן ולבניו:

מכנסי בד, ממתנים למעלה מן הטבור קרוב אל הלב, עד סוף הירך שהוא הארכובה והיו עשויים כמין סינר, חללו תלוי למטה ברוחב, ולא היה תיק בין הירכים אלא מוקפין כמין כיס ולמעלה יש להם שנצים (שהם קמטים ובניהם חריצים), ומכניסים בהם חוט או רצועה, וכשמותחין את הרצועה מהדקין את השנצים בלי קשירה:

והיה, כל הבגדים הללו, על אהרן הראויין לו, ועל בניו האמורים בהם:

ומתו, שהמשמש מחוסר בגדים במיתה: