להם, לאהרן ולבניו:

ולחם מצות, שלשה מיני לחם היו, רבוכה וחלות ורקיקין, הרבוכה היא החלה החלוטה ברותחין כשהיא בצק, ואח"כ אופה אותה בתנור ואחר אפייתה מטגנה, במחבת שהוא כלי שהיה במקדש לאפות בו מנחת המחבת על האור בשמן, ולא היה לו שפה סביב כמנהג הכלים, ולכן החלה הנאפת בו היתה עבה, שלא תשפך מהמחבת, וגם היתה קשה לאחר אפייתה, מתוך שאינו יכול לתת בו שמן הרבה, כי היו שולי המחבת צפים, והחלות והרקיקין הן הנאפות בתנור בלבד, בלא חליטה ובלא טגון, וההבדל שבין חלות ורקיקין, שהחלות בלולות בשמן בעודן סולת, והרקיקין משוחין בשמן אחר אפייתן, ומכל מין ומין הביא עשר חלות:

בלולת בשמן, כשהן קמח יוצק שמן ובוללן:

משוחים בשמן, אחר אפייתן מושחן כתמונת נו"ן, אלא שרגלה יוצאת ונמשכת גם לצד ימין:

על סל, כמו בסל:

והקרבת אתם, אל חצר המשכן, כי על המזבח לא הקריב כי אם אחד מכל מין:

ורחצת, זו טבילת כל הגוף, ויורה על זה פתחות הבי"ת במים, במים הידועים לשעורם שכל הגוף עולה בהן, וברחיצת ידים ורגלים לא נאמר אלא ירחצו מים:

ואפדת, קישוט ותיקון החגורה והסינר סביבותיו:

נזר הקדש, זהו הציץ:

על ראשו, אחרי ששם המצנפת, כי הצניפה היתה סביב סביב, ואמצע הראש מגולה, ועליו יצוק השמן, או היתה היציקה במקום הנחת תפילין, ששם היה מניח מגולה:

ומשחת אתו, נותן שמן על ראשו ובין ריסי עיניו ומחברן באצבעו:

וחגרת אתם, ירמוז לאהרן ולבניו האמורים אח"כ בפירוש:

והיתה להם, ע"י מלוי ידים זה תהיה להם הכהונה לחקת עולם:

ומלאת, ע"י הלבשת הבגדים וע"י הקרבת המלואים הנאמרים למטה תמלא יד אהרן ויד בניו לפקידת הכהונה:

והקרבת את הפר, שב לפרט מה יעשה בפר, והתחיל בהקרבתו אל פתח אהל מועד שזכר למעלה, כדרך הכתוב:

ושחטת, כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה, היה שוחט וזורק ומזה ומחטא יוצק ומכפר, ואהרן רואה אותו ולומד ממנו:

פתח אהל מועד, בחצר המשכן שלפני הפתח, כי היתה השחיטה בצפונו של מזבח, כדין החטאת, נגד פתח אהל מועד, אבל רחוק ממנו, כי היה הכיור בין אהל מועד ובין המזבח:

על קרנת, למעלה בקרנות ממש, לא שיעמוד למטה ויזרוק כנגד הקרן, כמו שעושה בקרבן עולה ושאר כל הזבחים:

ואת כל הדם, שירי הדם:

יסוד המזבח, כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב, לאחר שעלה אמה מן הארץ:

את כל החלב המכסה את הקרב, כל מקום שנאמר החלב המכסה את הקרב, הוא הקרום שעל הכרס, אבל כאשר יאמר כל החלב המכסה את הקרב, ירמוז לשני חלבים אשר שם, לחלב הקרום הזה, ולחלב הגס אשר על הקרב, וכל חלב הנזכר בתורה הוא תמיד על השומן הנפרד, שאינו עם הבשר כדבר אחד ועליו קרום ונקלף, אבל השומן המתערב בבשר ואינו נפרד ממנו יקרא בל"הק שומן כענין וישמן ישורון (דברים ל"ב ט"ו), ושמותיהם חלוקים תמיד, לא יתערב הלשון בהם בשום מקום:

היתרת, טרפשא דכבדא:

על הכבד, ובמקום אחר הוא אומר היותרת מן הכבד (ויקרא ט' י'), אחז"ל שיטול מעט מן הכבד עם היותרת, ובא על במקום מן:

הכלית, ולא הזכיר האליה כי אין לפר ולשעיר אליה:

פרשו, הוא הזבל שבכרס הבהמה:

תשרף באש, הוראת שעה היתה, כי לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו, ועגל החטאת שעשה אהרן בשמיני למלואים:

חטאת הוא, נקרא הקרבן חטאת בעבור שהוא בא לכפר על החטאת, וכן האשם:

האיל האחד, אחד מהשנים הנזכרים, ולכן בא בה"א הידיעה, שהוא מוסב על האמור למעלה:

וזרקת, בכלי, עומד בארץ וזורק את הדם במזרק כנגד הקרן, כדי שיראה לכאן ולכאן:

סביב, אין סביב אלא ב' מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת כנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך, נמצא הדם נתון בד' רוחות סביב, לכך קרוי סביב:

וכרעיו, הכרעים שם כולל לרגלי הבהמה עם הברכים והירכים, והכלל כל איברי ההליכה הנכפפים בבהמה בעת כריעתה, אבל גם הברכים והירכים לבד, כשחתך מהם הידים והרגלים, גם הם נקראו כרעים:

על נתחיו, עם נתחיו, מוסף על שאר הנתחים:

את כל האיל, על כן לא הזכיר האליה והחלבים:

ריח ניחוח, לפי שכל העולה על האש נאכל ונעשה לדשן ואין עולה ממנו כי אם הריח לכך נאמר ריח ניחוח, ומלת ניחוח לשון מנוחה הוא, ובא כאן על מנוחת החפץ שביארנו (לעיל כ' י"א), לא שיריח השם חלילה, אלא לפי שחפץ ה' במעשה הצדק, כל פועל צדק כביכול עושה לקונו נחת רוח שהשיג חפצו, כמו שאמרנו (בראשית ח' כ"א):

אשה, כל הנאכל על המזבח ונעשה לדשן נקרא אשה, כלומר מאכל אש, לא כבשר ולחם הנאפה על האש, להיות מאכל אדם, אלא כלו לאש:

תנוך, אין הכונה על אלית האזן הרכה כמו שרגילין לפתרו, אלא עלהסחוס, והוא הגדר האמצעי שבתוך האזן, שהוא גבוה, וקצת קשה:

בהן, הגודל, ובפרק האמצעי:

וקדש, יהיה קדוש:

החלב, סתם, והוא החלב אשר על הקרב, ואח"כ הזכיר החלב המכסה את הקרב, והוא הקרום שעל הכרס:

והאליה, מן הכליות ולמטה:

ואת שוק הימין, לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים, אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה:

איל מלאים הוא, שפר החטאת ואיל העולה הובאו לכפרה, והאיל הזה מיוחד למלאות בו ידי הכהנים והנה איל המלואים זבח שלמים היה, והשנויים שנפלו בדיניו, הוראת שעה היו:

וככר לחם, מן החלות הבלולות בשמן:

וחלת לחם שמן, ממין הרבוכה הנקראת לחם מצות:

ורקיק אחד, מין הרקיקין, אחד מעשר שבכל מין ומין, לא מצינו תרומת לחם הבאה עם זבח נקטרת חוץ מזו, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה אלא החזה בלבד:

על כפי אהרן והנפת, שניהם עסוקים בתנופה, הבעלים והכהן, הא כיצד ? כהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בעלים, ומשה כהן:

וקדשת את חזה התנופה, קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם והנפתם בחזה ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול:

תנופה, לשון הולכה והבאה:

הורם, לשון מעלה ומוריד:

לחק עולם מאת בני ישראל, שהשלמים לבעלים, והחזה והשוק יהיה חק לכהנים:

כי תרומה הוא, החזה והשוק הזה:

לבניו אחריו, למי שיהיה כהן גדול, ויבא בגדולה אחריו:

למשחה בהם, שימשחו אותו כשהוא לבוש בהם, וימלאו את ידיו כשהוא לבוש בהם:

שבעת ימים, רצופין, כי ז' ימי המלואים רצופים היו:

ילבשם הכהן תחתיו, מקרא מסורס הוא, ושיעורו הכהן מבניו תחתיו, ומלת הכהן הוא פועל בינוני לא שם המקרה, ופירושו, הבן ההוא מבניו אשר יעבוד תחתיו כהונה גדולה, דהיינו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש, הוא ילבשם שבעת ימים:

אשר יבא, זהו תוספת ביאור על הכהן תחתיו מבניו, אותו הכהן המוכן לכנס לפני ולפנים בי"הכ, וזהו כה"ג:

במקום קדש, בחצר אהל מועד, שהשלמים הללו קדשי קדשים היו:

פתח אהל מועד, כל החצר קרוי כן:

ואכלו אתם, שעור המשך הכתוב כך הוא, ואכלו אותם (אהרן ובניו, לפי שהם הבעלים) אשר (להם) כפר (כל זרות ותעוב) בהם (באיל ולחם הללו, כדי) למלא את ידם (בהם, וכדי) לקדש אותם (לכהונה):

וזר, שאינו מזרע אהרן:

כי קדש הם, קדשי קדשים:

אתכה, כמו אותך:

שבעת ימים, שבעת ימים לפני יום השמיני שהיתה, העבודה באהרן ובניו, היה משה מקים את המשכן בכל יום ומקריב קרבנות, ולערב היה מפרקו, וביום השמיני הוא א' בניסן הוקם המשכן לגמרי, ומכאן ואילך עבודה באהרן ובניו, אלא שביום השמיני עצמו שמש גם משה והקריב קרבנות צבור, חוץ מאותן שנצטוו בו ביום:

תעשה ליום, בכל יום משבעת ימי המלואים:

על הכפרים, על שני האילים שהם כפורים, כלומר חוץ משני האילים:

וחטאת, כל לשון חטוי בבנין הכבד על ההזיה, כמו תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נ"א ט'), וכן רבים, וכולם הפוכים מאותן שבקל, כי לשון חטא בקל על החסרון, ובכבד על הסרת החסרון, ויש שרשים הרבה משמשים דבר והפכו כמו שאמרנו למעלה על שורש דשן (לעיל כ"ז ג'), וכן כאן וחטאת, שיסיר החטא מן המזבח, בזרוק את הדם עליו, ולזה בא לשון חטוי עם מלת על, להורות על ההזיה שהיא עיקר העבודה:

בכפרך עליו, לשון כפר פירשנוהו (בראשית ל"ב כ"א), והמזבח היה צריך כפרה, שמא התנדב איש דבר גזל במלאכת המשכן או המזבח:

ומשחת אתו, בשמן המשחה:

והיה המזבח קדש קדשים, ומה היא קדושתו? כל הנוגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו קדשו המזבח להכשירו שלא ירד, והיינו אם היה ראוי למזבח ונפסל אחר שהובא לעזרה, כגון הלן והיוצא והטמא, ושנשחט במחשבת חוץ, וכיוצא בהן:

וזה, הטעם זה הקרבן, והכונה משה יעשה ככה בשבעת ימי המלואים, ואחר כך אהרן ובניו:

ליום, לכל יום:

האחד, אחד משנים הנזכרים:

ועשרן סלת, עשירית האיפה, מ"ג ביצים וחומש ביצה:

בשמן כתית, לא לחובה נאמר, כי אם להכשיר בו אף הכתית, ואולם אף הטחון בריחים שהוא פסול למאור, כשר למנחות:

רבע ההין, שלשה לוגים:

ונסך, לספלים כמו ששנינו (סוכה דף מ"ח ע"א), שני ספלים של כסף היו בראש המזבח, ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין, נותן היין לתוכו, והוא מקלח ויוצא דרך החוטם, ונופל על גג המזבח:

תמיד, מיום אל יום, לא יפסוק יום בינתים:

אשר אועד לכם, כשאקבע מועד לדבר אליך, שם אקבענו לבא:

ונעדתי שמה, אתועד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו, וזהו הטעם שנקרא אהל מועד, שהוא המקום הקבוע והמזומן לכך:

ונקדש, המשכן בכבודי, שעל ידי השראת שכינתי בו, יהיה המשכן מקודש:

לשכני בתוכם, כדי שאשכון אני בתוכם, שלכך הוצאתי אותם מארץ מצרים בנפלאים גדולים להשרות שכינתי בתוכם