מקטר קטרת, נקרא המזבח הזה כן, לפי שהוא מיוחד להעלות עליו קיטור עשן, ושלשה שמות יש לו למזבח הזה, מזבח הזהב, מזבח הקטרת, מזבח הפנימי:

אמה ארכו, אמה זו היתה של חמש הטפחים:

את גגו, מקום מערכת הקטרת, זה היה לו לגג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים את חללו אדמה בכל חנייתן:

זר, כל שהוא:

צלעתיו, כאן הוא לשון זוית, ולא לשון צד, לפי שאמר אח"כ על שני צדיו, ופירושו שתי זויות שבשני צדיו:

והיה, מעשה הטבעות האלה יהיה לבתים וגו':

לבתים לבדים, הטבעות יהיו בתים לצורך הבדים:

לפני הפרכת, שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום, ת"ל לפני הכפורת, מלמד שהיה מכוון כנגד הארון באמצע הצפון והדרום, והיה מחוץ לפרוכת, ומזרח המזבח רחוק מפתח האהל עשר אמות, שהיה מונח משליש ההיכל ולפנים:

בהיטיבו, לשון נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בוקר ובוקר:

הנרת, הכלים שבהם השמן:

יקטירנה, בכל יום, פרס מקטיר שחרית ופרס בין הערבים:

לא תעלו עליו, על מזבח זה:

קטרת זרה, כולל כל שאר קטורת של נדבה, שכולן זרות לו חוץ מזו, וכ"ש שלא יקריב עליו קטורת שאינה כמתכונתה:

ועלה ומנחה, לא עולה ולא מנחה, עלה, של בהמה ועוף, ומנחה של לחם:

וכפר אהרן, במתן דמים:

אחת בשנה, ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו, אבל בכל השנה כלה לא היו עליו דמים אלא קטורת:

הכפרים, הם פר ושעיר של יום הכפורים:

קדש קדשים, המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת:

כי תשא, לשון קבלה, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם:

ראש, סכום החשבון וכללו כאילו כולם ראש אחד:

לפקדיהם, כפי אשר נפקדו ונמנו, והוא כמו כי תשא את ראש פקודי בני ישראל:

ונתנו, הוי"ו לתשובת התנאי, כאשר תרצה לדעת מנינם, אז לא תמנם לגלגלת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים:

בפקד, הפוקד, והטעם כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה, אז יבא הנגף, שהמנין שולט בו עין הרע, כמו שמצינו בימי דוד:

זה, זהו הכופר אשר יתנו:

העבר על הפקדים, דרך המונים מעבירין את הנמנין זה אחר זה:

בשקל הקדש, במשקל שקל הקדש שקצבתי לך, שהוא ד' דינרין, ושקל המוזכר בדברי חז"ל הוא של ב' דינרין:

גרה, שם למטבע כסף משקלה שש עשרה שעורות בינוניות:

מבן עשרים שנה ומעלה, למדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל אנשים:

לתת, תיבת לתת מוסבה על ירבה ועל ימעיט, כלומר לא ירבה לתת ולא ימעיט לתת:

לכפר על נפשתיכם, שלא תנגפו ע"י מנין, והנה כבר אמר למעלה שמחצית השקל יהיה לכופר נפשם, והזכיר זה כאן פעם שנית ללמד שכמו שנתנו אז חצי השקל לכל העובר על הפקודים, כך יתנו בכל שנה ושנה תרומת מחצית השקל לקרבנות ולבדק הבית, וגם זה יהיה לכופר נפשם, שהקרבנות לכפרה הם באים:

כסף הכפרים, כסף כופר נפש:

על עבדת אהל מועד, כי מן הכסף הזה עשו האדנים שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' (לקמן ל"ח כ"ה), ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' (שם כ"ו), ובאמרו עבודת אהל מועד סתם, ולא פירש איזו עבודה, רמז גם למחצית השקל שיתנו לדורות לקרבנות:

כיור, כמין דוד גדולה ולה דדים המריקים בפיהם מים:

וכנו, מושב מתוקן לכיור:

לרחצה, מוסב על הכיור:

המזבח, מזבח העולה, שהיה לפני אהל מועד, ולא היה מפסיק כלל בין אהל מועד ובין המזבח, משום שנאמר ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד, כלומר מזבח כנגד אהל מועד, הא כיצד? משוך קמעא אל הדרום, ועומד כנגד האויר שבין המזבח והמשכן:

את ידיהם ואת רגליהם, בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו:

בבאם אל אהל מועד, להקטיר שחרית או בין הערבים קטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי ע"א:

ירחצו מים, פועל יוצא לשני פעולים, כמו נשקה את אבינו יין (בראשית י"ט ל"ב):

ולא ימתו, הא אם לא ירחצו ימותו:

אל המזבח, החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:

ולא ימתו, לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שהמיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס לאהל מועד, והנה הרחיצה הזאת לקדושה, ועיקר המצוה הרחיצה, אבל הכיור צוה בו להזמנה, ואינו מעכב ולא מצוה, כי ביו"הכ כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן קיתון של זהב שהיו עושין לכבודו, אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי:

בשמים ראש, חשובים, כדכתיב עם כל ראשי בשמים (ש"ה ד' י"ד):

מר, הוא המיר"ה, מין ליחה או מיץ היוצא מאילן אחד ומוציאין ממנה שמן והוא שמן המור: דרור, לפי שיש שני מיני מר כמו שהצריך לדבר בהם פליני"אוס (ספר י"ג פרק ט"ו), האחד היוצא מעצמו מן האילן מבלי שיעשו בני אדם חריץ או נקב באילן כדי להוציאו, והוא היותר משובח ונבחר, והשני אינו יוצא מאליו עד שיטרחו בו בני אדם להוציאו ע"י סדק או בקע קטן והוא אינו משובח כמו הראשון, לכן דקדק הכתוב לצוות שניקח מר דרור שהוא מהמין הראשון שזכרנו, ויפה תארו בלשון דרור שהוא לשון חפשיות להורות על המר היוצא חפשי, דהיינו מאליו בלי הכרח ותחבולות בני אדם

וקנמן בשם, כך שמו גם בלשוננו, והוא קליפת עץ, ובעבור שיש ממנו שריחו טוב ויש בו ריח וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמון בשם, כלומר מן הטוב:

מחציתו, לפי הפשט מחצית של מר דרור שזכר למעלה חמש מאות:

וקנה בשם, קנה של בשם, והוא מין קנה עביו כעובי נוצה של אווז, ונקרא קולמוס, ולפי שיש קנה שאינה של בשם הוצרך לומר בשם:

וקדה, קליפת אילן הגדל בארץ הודו דומה בטעמו וריחו אל הקנמון, ונקרא בלשון חכמים קציעה:

הין, י"ב לוגין:

רקח מרקחת, רקח שם דבר הוא, ומרקחת נקרא דבר המעורב בחבירו עד שזה קולט מזה או ריח או טעם, ופי' רקח מרקחת, רקח העשוי ע"י אומנות ותערובת:

מעשה רקח שם האומן בדבר:

ומשחת בו, כל משיחות כמין כ"י יונית, חוץ משל מלכים, שהן כמין נזר:

וקדשת אתם, במשיחה זו להיות קודש קדשים, ומה היא קדושתן, כל הנוגע בהם יקדש, שכל הראוי לכלי שרת, משנכנס לתוכו, נעשה קדוש קדושת הגוף:

יהיה זה, כל הנעשה במתכונת זו למשוח זרע אהרן, וחז"ל למדו מכאן שכלו קיים לעתיד לבא:

לא ייסך, כמו לא יוסך מן ההפעל, ע"מ ויושב את משה (לעיל י' ח'), ושב על השמן, והטעם כי היה מנהג ישראל לסוך שמן הזכרים גם הנקבות, כי כן כתוב ושמן לא תסוך (דברים כ"ח ח') ואסר הכתוב לסוך מזה השמן עצמו, אף לכהן או למלך אחר משיחתו, וגם לעשות כמהו:

ובמתכנתו לא תעשו כמהו, בסכום ובמשקל סמנים הללו, לפי מדת הין שמן אבל אם פחת או רבה סממנין לפי מדת הין שמן מותר, ואף העשוי במתכונת של זה, אין הסך ממנו חייב, אלא הרוקחו:

ואשר יתן ממנו, מאותו של משה:

על זר, שאינו צורך כהונה ומלכות, כי היה מיועד שמן המשחה למשוח בו המלכים והכהנים הגדולים, כי שניהם משיחי ה', וכל שאינו ראוי לדבר יקרא זר, כל מקום לפי ענינו, בתרומה ובקרבנות מי שאינו מזרע אהרן, ביבמה נקרא איש זר כל שאינו יבם, ובמשיחה כל שאינו ראוי למשיחה, או בשעה שאין צורך כהונה ומלכות למשחו:

נטף, הוא הבלס"ם היקר והמשובח מאד, ויוצא מאילן הנקרא על שמו, וחז"ל קראו אותו קטף, והוא השרף הנוטף מעצי הקטף:

ושחלת, נקרא בלשון המשנה צפורן, והוא נרתק רמש אחד היוצא מן הים, ודומה לצפורן האדם:

וחלבנה, כמו דבש שחור וריחו קשה, והוא שרף אילנות בערי יון:

סמים, אלה הם הסמים שתקח, ועוד קח לבונה זכה עמהם:

ולבנה זכה, שרף היוצא מאילן הגדל בארץ הערב, והנוטף ממנו באמצע הקיץ בימי החום, ילקט בסוף הקיץ, והיא הלבונה הזכה, והנה לא נזכרו בתורה כי אם ד' סמנים, וחז"ל קבלו הלכה למשה מסיני שהיו אחד עשר, והוסיפו על הד' שבפסוק מר, קציעה, שבלת נרד, כרכם, קשט, קלופה, וקנמון:

בד בבד יהיה, אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה:

קטרת, העשן המתמר ועולה כמקל יקרא קיטור או קטרת:

ממלח, מעורב, שיערב שחיקתן יפה זה עם זה, ויתכן שהוציאו הכתוב בלשון ממולח לרמוז בו על מלח סדומית שנתנו בה, כמו שנזכר בברייתא דפטום הקטרת:

טהור קדש, ממולח יהיה, טהור יהיה, וקדש יהיה:

הדק, דק ככל יכלתך:

ונתתה ממנה, היא קטרת שבכל יום ויום שעל מזבח הפנימי שהוא באהל מועד:

אשר אועד לך שמה, כל מועדי דבור שאקבע לך אני קובעם לאותו מקום:

אשר תעשה, למשה ידבר:

במתכנתה, במנין סמניה:

לא תעשו לכם, לכל ישראל, והוא כמו מאמר מסוגר, כי עיקר הכתוב הוא צווי למשה, ובתוכו באה אזהרה לכל ישראל, ושיעורו כך, והקטרת אשר תעשה (במתכנתה לא תעשו לכם) קדש תהיה לך לה':

לה', שלא תעשנה אלא לשמי:

להריח בה, אבל עושה אתה במתכנתה, משלך, כדי למוכרה לצבור: