ראה קראתי בשם, אין שום אדם יודע משקל הכחות שבנפש האדם המעט הוא אם רב, ועד איזו שיעור הצטיירו בלב, והוא ב"ה לבדו לכלן שמות יקרא ויודע כמה השעור הנכון הראוי לתאר בני אדם בתואר מן התוארים, כדרך כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א' י"ז ז'), וכן כאן הודיע ה' למשה אני ידעתי את בצלאל שהוא נכון בלבו לקבל העזר האלהי בחכמ' בתבונה ובדעת:

בחכמה, ביאר מה פעל רוח אלהים בקרבו, ואמר בחכמה, שנעשה לבו לב חכם מצייר ציורי החכמה בטבע:

ובתבונה, שהבין מליצות החכמה והפיק תבונות, כי צריך בינה רחבה להבין אופן עשיית המשכן והבגדים בכל פרטיהן מן המליצות הקצרות שהשתמשה התורה בהן:

ובדעת, הן הסודות העמוקות שעליהן רומזת מלאכת המשכן וכליו, וכך אמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות וכו':

ובכל מלאכה, ועוד למדו הרוח העליון כל מלאכת מעשה וחכמות למודיות להוציא הדבר הנרצה אל היש באופן שיסכים עם התכלית המכוון:

לחשב מחשבת, כי מלאכת המשכן צריכה למחשבה עמוקה בחשבון ומדות וערכים ומשקולת, ובצלאל שידע סוד הדברים ותכליתן, היה יודע לתקנם כראוי לתכלית הנרצה בהם וזהו לחשוב מחשבות, שהוא החלק העיוני מהמלאכה, והחלק המעשי ממנו הוא האומנות והזריזות והכשרון להוציא המחשבה אל הפועל, וזהו לעשות:

ובחרשת, לשון אומנות, כמו חרש חכם (ישעיה מ' כ'):

למלאת, לעשות המשבצת כפי מדת האבן ועביה, ולהושיב בה את האבן במלואה:

לעשות בכל מלאכה, כלל שאחר הפרט:

ואני הנה נתתי, אחרי אשר גמר ענין הפלא בבצלאל ושהיה מלא רוח אלהים, הוסיף לומר, ואולם לא עליו לבדו כל המלאכה לגמור, כי אני נתתי אתו וגו':

ובלב כל חכם לב, ועוד שאר חכמי לב יש בכם אשר נתתי בלבם חכמה, והנה הבדיל בין בצלאל ואהליאב ובין שאר חכמי לב, כי באלה השנים לבד מלא רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, ובלב הנשארים מלא רוח אלהים בחכמה לבד, וטעם הדבר כי בצלאל ואהליאב זכו להיות האנשים המפליאים להמציא צורת הכלים והמלאכות לתבנית המרכבה העליונה ולכוונות נפלאות וסודות נשגבות לכן היו צריכין גם לתבונה ולדעת נוסף על חכמתם, מה שאין כן שאר חכמי לב, כי הם לא עשו מלבם אלא הכל במצות שרי קדש בצלאל ואהליאב, ולכן סמך ועשו כל אשר צויתיך, כלומר לא יעשו מלבם דבר, רק יעשו כל אשר יצטוה להם, ומשה צוה לבצלאל, והוא חשב מחשבות והמציא הכל בחכמה בתבונה ובדעת, וחכמי לב שמעו לו וכן עשו:

ואת הארן לעדת, לצורך לוחות העדות:

הטהרה, על שם זהב טהור:

ואת בגדי השרד, אינם בגדי כהונה, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקדש אשר לאהרן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי שרד הם בגדי תכלת וארגמן ותולעת שני האמורין בפרשת מסעות, ונתנו עליו בגד תכלת, ונתנו עליו בגד ארגמן וגו', וראייה לזה ממה שאמר (לקמן ל"ט א'), ומן התכלת והארגמן ותולעת שני עשו בגדי שרד, ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר נא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש, והנה לא צוה בתחלה לעשות הבגדים האלה כאשר עשה בכל כלי המשכן ובגדי כהונה, כי סמך על חכמת בצלאל ותבונתו ודעתו, והוא כיוון לדעת המקום ועשה אותם כהלכתם, והקב"ה הסכים על ידו שהרי אחר עשייתן צוה ה' שיהיה התכלת לארון, וארגמן למזבח, והשני לשלחן, הרי שבצלאל הבין מדעתו שמיני התכלת והארגמן והשני ראויים לבגדי השרד:

לקדש, לצורך הקודש הם:

אך את שבתתי, אפילו מלאכת המשכן לא תעשו בשבת וטעם שבתותי, בעבור כי שבתות השנה רבים:

תשמרו, השמירה היא בלב, וע"י שישמור האדם מצות השם בלבו, יתעורר לקיימה ולעשותה:

אות הוא ביני וביניכם, שאתם שובתים ממלאכה ביום השביעי דוגמת השביתה בבריאה, לפי שאתם עמי, ואני אלהיכם מחוקקיכם, כמו שאמר וזכרת כי עבד היית וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (דברים ה' י"ד), וזהו לדעת כי אני ה' מקדשכם, המבדיל אתכם מכל העמים ומיחד אתכם לעם נחלה, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה:

כי קדש היא לכם, על ידה יוכר קדושתכם:

מחלליה, נוהג בה חול בקדושתה:

מות יומת, כולל מיתה בידי שמים ומיתה בידי אדם, כפי התנאים והדינים שנזכרו במקום אחר:

שבת שבתון קדש לה', השביתה תהיה מכל דברי חול כדי להתענג על ה' ולהשכיל באמתו:

ושמרו, שישמרו ימי השבוע, שלא ישכחו איזה יום הוא שבת, ויתקן צרכיו ודרכיו ביום הששי, להיות יום השביעי שמור מכל מלאכה:

לעשות את השבת, לעשות אותו יום שביתה, ואפשר עוד לומר שמלת לעשות מוסב על ברית עולם, לעשות באופן שיהיה השבת ברית עולם, שע"י שמירתו יתקיים הברית שכרת ה' עם ישראל, לדורותם ברית עולם, כדרך ועשה אותו יום משתה ושמחה (אסתר ט' י"ז), כן יעשו את השבת ברית עולם:

כי ששת ימים, על כן ישראל העושה מלאכה בשבת, כמכחיש במעשה בראשית:

וינפש, הוראת הלשון הזה פירשנו (למעלה כ"ג י"ב), שנוכל על הרצון ועל שמחת הנפש, והענין שכל זמן שאין הדבר שלם כפי הרצון שרצה העושה לעשותו, אין הנפש מסתפקת בו, ואין שמחה ללב, אבל כשרואהו שלם בלי חסרון הכל כפי כונתו, אז הוא לו למשיבת נפש, ולפי שאמר למעלה וינח ביום השביעי (לעיל ב' י"א), שנח חפצו העליון כביכול, להורות שהיה רוצה וחפץ בבריאת העולם, הוסיף עתה לומר וינפש, להודיע שאחר גמר המלאכה לא הקטינו מעשי ידיו בעיניו ית', אלא היו לו מעשיו לנחת רוח ושמח בהם, ככתוב ישמח ה' במעשיו (תהלים ק"ד ל"א):

ויתן, נמשך לפניו, אל אלהים הנזכר בסוף הפסוק, והנה מפשטות הכתובים נראה שהצווי למשה על מלאכת המשכן היה בארבעים יום הראשונים, טרם עשותם את העגל, וקודם רדתו מההר עשו את העגל, ומשה לא הגיד לישראל ציווי המשכן עד למחרת יו"הכ, ובסוף המ' יום הראשונים האלה נתן ה' למשה שני לחות העדות (ובסמוך ל"ב ל'), אפרש יותר:

לדבר אתו, כל החקים והמשפטים הנאמרים עד הנה וציווי המשכן עד וינפש:

באצבע אלהים, אמר באצבע כדי לשבר את האזן והכונה שהיה מכתבם מעשה אלהים, ולא השתתף בו לא פעולת אדם ולא פעולת שום כח מהכחות הנבראות כ"א ברצון ה' וחפצו לבד: