וידבר ה' אל משה, דבור בלי אמירה, להגיד שעדיין לא עברה שעת הזעם, והראייה על זה שאמר אשר העלית, ולא אמר עמי, או בני ישראל:

עלה, ההולך לארץ ישראל נקרא עולה:

אל הארץ אשר נשבעת, אחרי המגפה נתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם, והשבועה אשר נשבע להם:

אל ארץ זבת, מוסב למעלה, לך עלה מזה אל ארץ זבת וגו':

לא אעלה בקרבך, לא תעשה משכן, כי לא אשכון בתוך בני ישראל, לכך אשלח מלאך לפניך:

כי עם קשה ערף אתה, וכשאשכון בקרבכם, ואתם ממרים בי, מרבה אני עליכם זעם:

אכלך, לשון כליון:

הרע הזה, שאין השכינה שרויה ומהלכת ביניהם:

ולא שתו איש עדיו עליו, התחרטו מאד על מעשיהם הרעים, ובאכלם לא שמו תכשיטיהם עליהם, כי נהגו מנהג אבילות על השמועה הרעה הזאת:

אמר אל בני ישראל, השם מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו, חזר וקראם בשמם החביב בני ישראל, ואמר שלטובתם לא יעלה בקרבם, כדי שלא לכלותם, ולכך טוב שישלח מלאך לפניהם:

ועתה הורד עדיך, פורענות זו תלקו מיד שתורידו עדיכם מעליכם:

ואדעה מה אעשה לך, בפקודת שאר העון אני יודע מה שבלבי לעשות לך, והנה בלשון זה של ידיעה נרמז כאן גם לשון חבה, כי כפי התאבלם והנחמם על עוונם אפקדם ברחמים ואסלח להם:

את עדים מהר חורב, אתה עדי שהיה בידם מיום שעמדו בהר חורב, ורמז בזה שאבדה מהם הסגולה ההיא הנפלאה של לב טהור שזכו אליה בעת מתן תורה, אבל עם כל זה נשאר בהם הכנה לקבל שפע האור הנאצל, וזה בלכתם כפי דרכי החכמה, שאז נקל להם להעתיק נפשם ממדריגה למדריגה עד בואם אל המדריגה העליונה, ואין הכח הזה בגויי הארץ שאינם מכת מקבלי התורה, כי נעתר השם לתפלת משה שהתפלל ונפלינו אני ועמך וגו', כאשר נפרש שם:

ומשה, מאותו עון והלאה:

יקח את האהל, לשון הוה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד, ויתכן שאם היה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם, כי לא רצה השם להשרות שכינתו בתוכם:

וקרא לו אהל מועד, קרא לאהלו אהל מועד, כי השם נועד לו שם עד שנעשה המשכן:

כצאת משה, מן המחנה ללכת אל האהל:

יקומו, כך היו רגילים לעשות:

והשתחוו, לשכינה:

פנים אל פנים, אין זה סותר למה שהוא אומר להלן ופני לא יראו, כי הכוונה פה שבא אליו הדבור בהקיץ ובמראה צח, לא בחלום חזיון לילה, לא במשל ולא בחידות כי אם כאשר ידבר איש אל רעהו, ומליצת פנים אל פנים, הוא כמו שנאמר על משה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, (דברים ל"ד י'), שהוא על שפע אור החכמה מן המשפיע למושפע בלי אמצעי, ועל זה נאמר פה אל פה אדבר בו (במדבר י"ב ח') וזהו ההבדל שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, כמו שנפרש במקומו:

ושב אל המחנה, לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד:

ומשרתו יהושע בן נון נער, אמר נער כמו משרת משה מנעוריו, וסיפר שלא בא יהושע עם משה במחנה אלא לא ימיש מתוך האהל, והנה כאשר התחיל הכתוב לספר ענין האהל שנטה לו משה הרחק מן המחנה, השלים לספר כל מה שהיה בעוד האהל שם, עד שהוקם המשכן והתמיד זה עד א' בניסן ומשהוקם לא נדבר עמו עוד מאהלו של משה, כי אם מאהל מועד מבין הכרובים, ועתה שב הכתוב לספר מה שהיה בר"ח אלול, כשעלה משה אל ההר פעם שלישית כמו שביארנו (לעיל ל"ב ל'):

את אשר תשלח עמי, את מי אשר תשלח עמי אם הוא המלאך הראשון, הכתוב בו כי שמי בקרבו:

ואתה לא הודעתני וגו' ואתה אמרת, כפל הוראת הגופים כמעורר על ההפך ודמות סתירה שבדברים הללו:

ידעתיך, חבבתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם (לעיל י"ט ט'):

ועתה, מאחר שמצאתי חן בעיניך:

הודעני נא את דרכך, דרכי טובך ורחמיך, שאתה מתנהג בם עם בריותיך, במה נקדם פניך לרצותך בעת הזעם:

ואדעך, ע"י ידיעת דרכיך ומדת הנהגתיך:

למען אמצא חן בעיניך, באמת ובתמים, לעת הצורך לעורר הרצון בשעת הסתר פנים, וע"י זה תוכל לעלות בקרבנו ולא תכלה אותנו בדרך כמו שאמרת, כי אם תאנף בנו, נדע להשיב אפך:

וראה, זכור כי הגוי הזה, אשר אני מתפלל בעדו, הוא עמך ונחלתך, אשר בחרת מכל העמים, ועתה אל תשליכם מלפניך ואל תעזבם ביד זולתך:

ויאמר, פני ילכו, פנים יאמר כאן על הכעס, כמו ואני אתן את פני באיש ההוא (ויקרא כ' ג'), והכוונה כאשר יעברו פנים של זעם ואסלח להם חטאתם, אז אניח לך, לעשות בקשתך, שאלך אני בעצמי עמכם:

אם אין פניך הלכים, כל עוד שלא יעברו פנים של קצף:

אל תעלנו מזה, וטוב לנו לשבת פה, עד שוב חמתך ממנו, מלעלות על ידי שליח:

ובמה, הנה נודע ונתפרסם חטא העם הזה וענשו בפרסום גדול, עתה כאשר ישוב אפך וחמתך מעמך ותרצה אותם, ראוי שיוודע גם הרצון בפרסום וגלוי, ובמה יוודע זה? כי אם כאשר תלך עמנו, שעל ידי היתרון הזה לבד, ידעו כל הגוים כי מצאנו חן בעיניך, כי על ידי זה נהיה נפלאים ומעולים ומובדלים מכל העם אשר על פני האדמה, והנה בתחלה הבטיח הקב"ה את ישראל והייתם לי סגולה מכל העמים (לעיל י"ט ה'), אבל היה בתנאי אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, כמו שמבואר שם, ועתה כי לא שמרו את דברו וחטאו, היה מן הדין שתתבטל ההבטחה, לולי משה בחיר ה' שעמד בפרץ והתפלל ונפלינו אני ועמך וגו', ונתרצה לו הקב"ה, וכרת על זה ברית, ככתוב להלן הנה אנכי כורת ברית וגו', והברית הזה קיים לנצח ואף אם יחטא ישראל לעתיד, לא ימאס ה' בם ולא יגעל בם לכלותם כי הם עמו והוא אלהיהם ויזכור להם ברית ראשונים וגו', כמו שמפורש בפ' בחקתי:

גם את הדבר הזה, שלא תעלו מזה, כי אם אחרי שאתרצה לכם להשרות שכינתי בתוככם:

הראני נא את כבדך, ראה משה שהיה עת רצון לפניו והוסיף לשאול שיראה לו באספקלריא המאירה את כבודו וע"י זה ידע את דרכי השם ומדות הנהגות עם בריותיו בכל שעה ושעה, והיה עקר בקשתו לפי עומק פשוטו של מקרא לטובת האומה אשר הוא עוסק בהנהגתה, למען ידע בעת הצורך אם הוא שעת רצון לפניו, אם אין, ובמה לעורר רחמיו וחסדיו ברגע האף ושצף הקצף, כאשר יחטאו בניו לו:

אני אעביר כל טובי על פניך, מלת פניך על פני הנפש ומלת אעביר כמו איזו דרך עבר רוח ה' (מלכי' א' כ"ב כ"ד), והבטיחו שיופיע ויזריח על נפשו רוח חכמה בהפלגה ובמעלה היותר עליונה שאפשר לכח האדם לסבול, וזהו כל טובי, אז יחזה בעין לבבו בטוב ה' שיגלה לו, סגולה שלא זכה אליה אדם מלפניו ומלאחריו:

וקראתי בשם ה' לפניך, שאקרא לפניך בשם הגדול, ואזכור את מדותי, וע"י הקריאה ההיא וזכר המדות תדע ותשיג דדכי החנינה והרחמים, איך יחונן בשמי מי שארצה לחון, ואיך ירוחם בטובי הגדול את שאחפוץ לרחם:

ויאמר לא תוכל, כי ראיית הפנים ששאלת במראה ממש לא תוכל לראותם, בעודך חי, לפי שהאדם בחיים מחובר מגוף ונפש, והגוף העכור מעכבו מראות באור החיים הנצחיים, אבל כשיפרד ממנו הגוף תוכל הנשמה להשיג יותר בדברים האלהיים, וזה אחד מן הרמזים שיש בתורה על עולם הבא:

הנה מקום אתי, בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך, שאטמינך שם שלא תנזק, ומשם תראה מה שתראה:

בעבר כבדי, כשאעביר כל טובי לפניך:

בנקרת הצור, במערת הצור:

ושכתי כפי, זה נאמר בדרך משל והענין אסתיר בעדך, שלא תהרוס להביט במה שלא הורשית:

עד עברי, עד שתסתלק הנהגת כבודי מכנגד פניך ללכת משם ולהלן:

והסרתי את כפי, אחרי אשר אעבור מכנגד פניך, שלא תוכל עוד לראות ראיית הפנים אז אסיר את כפי מעליך, שלא אסתירך עוד בסתר הכף למען תוכל להביט את אחרי כי פני לא יראו, וענין ראיית האחורים, הוא השגת דרכי השם מצד פעולותיו הנכבדות, כי זה הוא תכלית מה שאפשר לנברא להשיג מעצם כבודו ית', והשיג מרע"ה ממנו יותר מכל אדם, לפניו לא קם ואחריו לא יהיה אדם שהגיע אל מעלתו הנכבדת בהשגת השם יתעלה וידיעת הדרכים והמדות אשר בהם ינהיג את הדברים, וראיית הפנים היא השגת השם וידיעת דרכיו מצד עצמותו, והיא בלתי אפשרית לכל נברא, כי העצם יתעצם ע"י מושגיו, ואין מושג מצד עצמותו נשגב ממשיגו, לכן לא ישיג את עצם השם יתעלה מצד עצמותו כי אם הוא בעצמו: