פסל לך, אתה שברת הראשונים, אתה פסל לך אחרים, והטעם הנרמז בהם כתבנו למעלה (ל"ב ט"ז):

כראשנים, כמדתם:

נכון, שיכלה מלאכתו היום, ויהיה מזומן למחר:

ונצבת לי, שיהיה נצב שם וימתין עד שיגלה אליו ממ"ה הקדוש ב"ה:

ואיש לא יעלה עמך, שלא יעלו עמו זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונים:

בכל ההר, אף בתחתיתו מקום מעמד העם בראשונה:

אל מול ההר ההוא, מנגד הרחק ממקום הכבוד, כי בראשונים לא הוזהרו רק על הנגיעה והחמיר במתן הלוחות האלו יותר ממעמד הראשון, כי היה המעמד הזה למשה לבד בזכותו ובתפלו:

עמו, עם משה שהיה נצב שם, כדכתיב ונצבת על הצור:

ויקרא בשם ה', כמו שאמר לו וקראתי בשם ה' לפניך, ואין ספק שהוא ית' היה הקורא, והוא קרא בשמו הגדול שהוא שם הוי"ה, ולכן בא תיבת בשם בטעם מפסיק, וחסר כאן שם ה', והוא כאילו כתוב וה' קרא בשם ה', אלא שנמשך למה שאמר בתחלת הפסוק וירד ה', והנה לדעת בעל הטעמים יחסר ה' השני שהוא הנשוא, ולדעת אונקלוס יחסר השם הראשון שהוא הנושא והכל אחד:

ויעבר ה' על פניו, לקיים מה שאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך, והעביר על פניו כל טובו, כלו' את רוח קדשו המבין והמצייר טוב ה', וגלה לו דרכיו ומדותיו:

ויקרא, השם הוא הקורא המודיע דרכיו למשה עבדו, ומלמדו האיך יקרא, והנה הקריאה הזאת היא הנזכרת בפסוק הקודם ויקרא בשם ה' והוא על דרך כלל ופרט, שעתה הוא מפרש היאך היתה הקריאה ההיא ומה קרא:

ה' ה', השם הראשון הוא נושא המאמר והשני הנשוא, כאומר השם הוא השם, והטעם שתכלית כל מה שיסופר על הנושא הנכבד הזה וכל מה שאפשר לבטא בשפתים או לחשוב במחשבה מעצמותו הוא השנות הנושא ההוא בעצמו הוא הוא, וכן אמר אהיה אשר אהיה, אני אני הוא, והעיון הזה עמוק עד מאד, ולפי פשוטו כך ענינו, העצם ההיה והוה ויהיה הנמצא לישראל בעת צרותם, הוא העצם ההוא בלי שנוי ותמורה, ונמצא תמיד לקוראיו אני אני הוא, אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא אחר שיחטא וישוב, אין שינוי ברצונו ית' אם יחרה אפו בחוטאים או ישוב ונחם על הרעה ויאהבם כמקדם, וכל השינוי הוא מצד המקבלים:

אל, תקיף ויכול על כל:

רחום וחנון, המרגיש בעצמו עצבון בצרת זולתו יקרא מרחם, ואם יתעורר ע"י זה להושיע, בלי תקות גמול, כי אם להיטיב לנושע יקרא חונן, והנה השם לבדו הוא רחום וחנון, ולא יאמר על שום נברא שהוא רחום וחנון, אלא מרחם וחונן, ומה נכבד הטעם הזה למביניו, כי הוא פותח פתח להבין ההבדל שבין תוארי השם ב"ה לתוארי הנבראים:

ארך אפים, אינו ממהר ליפרע מעושה הרע אולי ישוב אליו וירחמהו:

ורב חסד ואמת, החסד הוא הטובה הבא מגדול לקטון ממנו, והאמת הוא לקיים דברו ולשלם שכר טוב לעושי רצונו, ויאמר עליו ית' שהוא רב חסד ורב אמת, לפי שהוא מקור החסד והאמת, והמדות הללו בלי שיעור ותכלית הם עצמותיות לו:

נצר חסד, שומר וזוכר חסדו, כענין שנאמר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צ"ח ג'):

לאלפים, אנשי הדור השלישי יקראו שלשים, והדור הרביעי יקראו רבעים, ואנשי הדור האלף יקראו אלפים:

עון, משורש עוה, מעשה מעוות יקרא עון, ונושא או סובל העון ההוא, אם הוא החוטא או הגורם לחטוא, עליו לתקן המעוות, או לסבול ענשו, כמו ואכליו עונו ישא (ויקרא י"ט ח'), הענין יסבול ענשו, ואם הנושא את העון הוא מי אשר חטאו לו, אין המעוות צריך לתקון כלל, ואז הוא מענין הסליחה והמחילה:

ופשע, כמו שארז"ל פשעים אלו המרדים, וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי (מלכים ב' ג' ז'), והיא היציאה במרד מרשות המושל בצדק:

וחטאה, כמו קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ' ט"ז), וכל לשון חטא הוא שעושה מעשה בלתי נכון אל התכלית שהוא אשרי האדם הנצחיים, ונוטה מדרך האמת ללכת בדרך שקר, כי יש בכל דבר שני דרכים הפוכים זו מזו, כמו קדושה וטומאה, עבודה ומנוחה, נדיבות וכילות, רחמים ואכזריות והחכמה העליונה תורה לאדם הדרך אשר ילך בה, ויש חוטא בזדון ויש בשגגה ואין כן העון שהוא תמיד בזדון:

ונקה, על דרך הפשט ונקה הוא שם הפועל כמו אם ענה תענה (לעיל כ"ב כ"ב), והכוונה שאינו מוותר על העון לגמרי אלא נפרע ממנו מעט מעט, וחז"ל למדו ממלות ונקה לא ינקה, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, ע"כ הושמה מלת ונקה ממספר המדות:

פקד עון אבות, גם היא מדת רחמים, שאינו נפרע מן החוטא בפעם אחת, אף שאינו מוותר לו לגמרי, כי אם פוקד עוונו להפרע ממנו בצדק ובמשפט, אחת אחת:

על בנים ועל בני בנים, והכונה כשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם כמו שפירש במקום אחר לשונאי, ועל זה אמר ואף בעונות אבותם אתם ימקו (ויקרא כ"ו ל ט), ושם אפרש, והנה עד מלת ונקה הם שלש עשרה המדות שזכרו חז"ל, וכל הנאמר אחר כך הוא פירוש לנשיאות העון, כי על הדרך הזה הוא נושא, כי הוא פוקד עון אבות על בנים וגו':

וימהר משה, כשראה שכינה עוברת ושמע המדות הנכבדות האלו מפי הגבורה, שהם כולם חסדים ורחמים אף על העושה בזדון ופושע במלכו ואלהיו, הבין מזה שכבר עבר שעת החרון, ושנתרצה השם לישראל ברצוי גמור, מיד נפל על פניו והשתחוה בהודות והלל לה' והתחנן לו כמו שיבוא:

ילך נא ה' בקרבנו, אל נא תשלח מלאך להנהיגנו, אלא אתה בעצמך תהיה מעון לנו ובאברתך תסך לנו ונהיה אנחנו עמך ואתה מלכנו ומנהיגנו ביחוד:

כי עם קשה ערף הוא, כפשוטו מלשון דהא, התפלל לפניו שילך בקרבם, בעבור שהם עם קשה עורף, כי אחר שנתרצה להם הקב"ה, היה הוא טוב לקושי ערפם יותר ממלאך, ומבקש להגדיל טובם יותר, כי הם עמו ונחלתו, וכאשר בשעת הכעס היה נוח להם שישלח לפניהם מלאך בעבור שהם עם קשה עורף, כמו שאמר פן אכלך בדרך (לעיל ל"ג ג'), כן בעת הרצון טוב להם בשכינה, שהאל הרחום והחנון יחונן וירחם על עבדיו:

וסלחת לעוננו ולחטאתנו, מרוב הענוה שהיתה במשה הכניס עצמו עם ישראל, ואמר לעוננו ולחטאתנו בלשון רבים, ולא הזכיר פשעינו, בעבור גודל מעלתו שלא יתכן שיפשע:

ונחלתנו, תנחל אותנו, שנהיה נחלתך, ותשרה שכינתך עלינו, וזוהי בקשת ונפלינו אני ועמך, שנהיה מובדלים בזה מכל האומות, כדרך הכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים ל"ב ט'), ושם אפרש בע"ה:

כרת ברית, כמו שיאמר בפרשה הבאה, (פסוק כ"ז) כי על כי הדברים האלה כרתי אתך ברית, והם התנאים הכתובים מתחלת שמר לך, עד סוף הפרשה, ובעבור זה אכתוב לך הלוחות השניים, ויהיה כשטר עדות לבטחון על זה שאלך עמכם, ואסלח לכם, ואנחול אתכם לעם נחלה, כאשר התפללת לפני ומלבד הנפלאות שאעשה בכל עת לטובת ישראל, גם עתה אתן לך סימן ועדות על זה, ובשכר שנדבה רוחך להתאמץ כ"כ בתפילתך על ישראל, עד שזכית להעברת כל טובי לפניך הנה עתה נגד כל עמך אעשה לך הפלאה, שיתמהו עליה כל רואיך, וידעו כי נתתי מהודי עליך, שלא עשיתי כן מיום שבראתי שמים וארץ, וזהו דבר קרינות הפנים הנזכרת להלן, וכתוב במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים ל"ד ז') הפך תולדות כל הזקנים, וזה לא נשמע ולא נעשה מקודם בכל הארץ:

כי נורא הוא, כדכתיב וייראו מגשת אליו (לקמן פסו' ל'):

שמר לך, לטובתך, כי בכל מצות השם טובה לעושיהם, והנה זאת הפרשה דומה לפרשת הנה אנכי שולח מלאך (לעיל כ"ג כ'), עם הפרשה שהיא למעלה ממנה, והכונה שיחזרו אל התנאים הראשונים, אשר התנה עמהם בלחות הראשונים:

השמר לך, זה כמו לא תשתחוה לאלהיהם (שם כ"ד):

ביאת מזבחתם, כמו כי הרס תהרסם (שם):

אשריו, כל עץ שעובדים אותו, או נוטעים אותו לכבוד מי שעובדים אותו נקרא אשרה:

קנא שמו, מקנא ליפרע ואינו מוותר, ולשון קנאה אצל השם פירשנו (לעיל כ' ה'):

פן תכרת, כמו לא תכרות להם ולאלהיהם ברית (שם כ"ד ל"ב), וכאן הוסיף הטעם, שהוא כדי שלא יסיתו בניך ובנותיך לטעות אחרי אלהיהם:

ואכלת מזבחו, זהו אזהרה לאוכל תקרובת ע"ז, וכך פירושו פן תכרות ברית ליושב הארץ, והיה כאשר יזנו אחרי אלהיהם ויזבחו להם, יקרא גם לך, ואכלת מזבחו, ויסיתוך ג"כ לקחת מבנותיו לבניך, והיה כאשר יזנו בנותיו אחרי אלהיהן, והזנו גם את בניך וגו', והנה כלן אזהרות נמשכות בלאו הראשון פן תכרות ברית:

אלהי מסכה, הוסיף פה זאת האזהרה בעבור מעשה העגל, שלא יעשו אפילו במחשבת שמים אותו תייר לפניהם

את חג המצות, הזכיר ענין שלשה רגלים כמו שזכר בפרשה העליונה, והטעם ידוע כי בא אחר אזהרת ע"ז, כאשר ביארנו שם:

אשר צויתך כאשר צויתיך:

כל פטר רחם לי, באדם והנה זכר דבר הבכורות לפי שגם הם זכר ליציאת מצרים, כמו המועדים:

וכל מקנך תזכר, וכל פטר שור ושה אשר תזכר מקנך אשר יפטור זכר את רחמה, ומלת תזכר היא נפעל לעתיד נסתרת ושב אל מקנך כלו' תהוה נזכרת שיהיו נפרשים ממנה, הזכרים:

פטר, הוראת השורש הזה הוא שילוח הדבר המעוכב במקום צר, והסרת המונע אשר על ידו נתעכב, אמר כי לא פטר יהוידע הכהן את המחלקות (ד"ה ב' כ"ג ח'), לא התירים ללכת אבל עכבם, פוטר מים הוא המשלחם לצאת, וכן בלשון ח"ז פטור הפך החיוב, כי המחוייב בדבר אין לו רשות לעשות הפך חיובו, והוא כמו כלוא ועצור ע"י החיוב ההוא, ומי שהוא חפשי ממנו נקרא פטור, וכן פטר רחם, שלוח הרחם, כאשר נפתחה עצירתו תחלה:

ופטר חמור, ולא שאר בהמה טמאה:

תפדה בשה, נותן שה לכהן, והוא חולין ביד כהן, ופטר חמור מותר בעבודה לבעלים:

וערפתו, תהרגנו בקופיץ ממול ערפו:

כל בכור בניך תפדה, חמשה סלעים פדיונו קצוב שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר י"ח ט"ז): ולא יראו פני ריקם, כשתעלה לרגל, לא יראו פני ריקם, כי אם תביאו קרבן לראיית הפנים:

ששת ימים תעבד, ככה כתוב למעלה (כ"ג י"ב) וסמך השבת לחג המצות ולקדוש בכורות, שהם זכר ליציאת מצרים, וכן השבת כמו שנאמר בדברות האחרונות וזכרת כי עבד היית וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (דברים ה' ט"ו):

בחריש ובקציר תשבת, ע"ד הפשט הזכיר חריש וקציר שבהם עיקר איי?? האדם וכ"ש לשאר מלאכות, ויש מרבותינו אומרים שנזכר חריש וקציר לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה את השבת:

וחג שבעת, הוא חג הקציר שנזכר למעלה (כ"ג ט"ז):

בכורי קציר חטים, חג שאתה מביא בו בכורי קציר חטים לשתי הלחם, והיא המנחה הראשונה הבאה מן החדש חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח מן השעורים היא:

וחג האסיף, כשתאסוף תבואתך מן השדה לבית:

תקופת השנה, לשון מסיבה והקפה, כשתשלים השנה את הקפתה:

את פני האדון ה' אלהי ישראל, הוסיף בפרשה זו אלהי ישראל, בעבור דבר העגל:

כי אוריש, לשון גירושין:

והרחבתי את גבולך, ושמא תאמר ערי הגבול רחוקים המה מבית הבחירה, ואיך אעזבם לעלות לירושלים אף על פי כן אני מבטיחך שלא יחמד איש את ארצך:

ולא יחמד, כל כך אשלח אימה בלב השכנים, עד שלא יחמדו לקחת את הערים הנעזבים מיושביהם, כאשר יעלו כל הזכרים לירושלים וכבר פירשנו (לעיל כ' י"ד) ענין החמדה, ובמה יבדל מענין התאוה, שהתאוה בלב והחמדה מקושרת עם המעשה, כי אין ספק שיתאוו האומות לירש את הארץ הטובה ההיא, ואולם בעבור האימה והפחד שתהיה עליהם, ישקוטו ולא יחמדו לקחתה במעשה:

לא תשחט על המץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים בבית אחד מבני החבורה:

דם זבחי, לא תזבח הזבח ולא תזרוק דמו על חמץ, ואחז המקרא דרך קצרה:

ולא ילין, כפי פשוטו יזהיר בכל החג שלא ילין עד הבוקר מן הבשר, כי הנותר ממנו עד בקר באש ישרף, ומן החלב שלא יקריב אותו אלא עד הבוקר:

כתב לך, צוה שיכתוב בספר תנאי הברית החדשה אשר כרת עתה עם ישראל, והם הדברים האמורים בפרשה זו הנני גורש מפניך וגו':

כי על פי הדברים האלה, שלא תלכו אחרי אלהים אחרים ולא תכרתו ברית ליושב הארץ, ולא תתחתנו בם וגו',:

ויכתב על הלחת, אינו חוזר על משה, כי אם על השם, כי כן אמר וכתבתי על הלחות (לעיל פסוק א'), וכן במשנה תורה ואעל ההרה ושני הלחות בידי, ויכתב על הלחות (דברים יו"ד ג'):

ברדת משה, כשהביא לוחות האחרונים ביום הכפורים:

קרן, שביב האור היוצא מגוף המאיר נקרא קרן, על שם שהוא מבריק ובולט במין קרן, וכן קרנים מידו לו (חבקוק ג' ד'), והכונה שהזהירו פניו כזהר הרקיע, מהוד ה' אשר האציל עליו בדברו אתו וזו המעלה היותר גדולה אשר הגיע אליה שום אדם מעולם, וזכה אליה מרע"ה בעבור שידעו ה' פנים אל פנים:

בדברו אתו, הטעם בדבר אתו השם:

וירא אהרן, שהוא הראש:

וכל בני ישראל, שיצאו לקראת משה ברדתו:

ויקרא אלהם משה, שהיו שבים אחורנית מרוב הפחד, וקרא להם שישובו אליו:

הנשאים, בעדה, כמו נשיאי העדה:

וידבר משה אלהם, בשרם בסליחת עוונם, ובלוחות שהוריד:

ואחרי כן, כאשר ראו כל בני ישראל כי הוא מדבר עם הנשיאים, נגשו כלם:

ויצום וכו' בהר סיני, והוא עשרת הדברות השניות שנתן לו, וכל תנאי הברית מתחלת שמר לך עד סוף הפרשה:

מסוה, כסות הניתן כנגד הפרצוף, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם, היה נותן על פניו מסוה, ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל ובשעה שהמקום מדבר עמו:

ובבא משה, לשון הוה, כן היה משפטו תמיד:

לפני ה', אל אהל מועד:

יסיר את המסוה, לדבר עם ה' פנים אל פנים:

עד צאתו, מן האהל, ובצאתו יבא בלא מסוה:

ויצא ודבר, בגילוי הפנים דבר אליהם את דבר ה', וראו קרני ההוד המזהירים בפניו:

וראו בני ישראל, אחרי שראו בני ישראל את קרני ההוד בפניו בעודו מדבר עמהם, הישיב את המסוה על פניו, כשהוא מסתלק מהם,

עד באו דבר אתו, וכשבא לדבר עם השכינה, נוטלו מעל פניו: