והן לא יאמינו לי, כי אין בידי אות או מופת לעשות לפניהם שבעבורו יאמינו לי, ואם אבוא אליהם ריקם יאמרו שחלום חלמתי מאחר שאין בי כח לאמת דברי במופת יוצא מן הטבע, ואף אם יבאו עמי אל פרעה, כשיראו שלא יתן אותם להלוך יאמרו ששקר דברתי:

כי יאמרו לא נראה אליך ה', שאילו היית שליח ה' היינו יוצאים מיד מתחת יד פרעה:

מזה בידך, אמר כן לפתיחת דברים, כי יודע היה מה בידו, והוא כמו אי הבל אחיך (בראשית ד' ט'):

וינס משה מפניו, כל אדם מתרחק מן המזיק לו אע"פי שידע שאם יהיה כן בחפץ השם אין מציל מידו, והנה אע"פי שהודיעו השם הגדול שבו נברא העולם ובו נהיה כל דבר, רצה להראותו כי בו יעשה אותות ומופתים בשינוי התולדות למען יתחזק הענין בלבו של משה וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים, ודי למשה בשני האותות, ולא היו שם מים, על כן צוהו לעשות השלישי לעיני העם:

ויחזק בו, לשון אחיזה, ובאות הזה הורה לו שמטהו יהיה פעם כנחש ליסר בו אויבי ה', ופעם מטה נועם להיטיב לעמו כי בו הוציא מים מצור חלמיש:

למען יאמינו, הן דברי ה' וחוזרים אל הפסוק הקודם ויאמר ה' אל משה:

מצרעת כשלג, דרך צרעת להיות לבנה, כמו ואם בהרת לבנה היא (ויקרא י"ג ד'):

והנה שבה כבשרו, באות הזה הודיע לו, כי ממשלתו תהיה גם בבני אדם פעם להשפיל הרשעים ופעם לעזר לטובים:

והיה אם לא יאמינו, השם ידע אם יאמינו או לא יאמינו, רק הכתוב דבר כנגד משה שאם יהיו קצת ישראל שלא יאמינו לאות א' יאמינו לאות האחרון:

לקל האת, אין לאות קול, אבל כן דרך הכתוב כמו מות וחיים ביד לשון (משלי י"ח כ"א):

האת האחרון, קראו אחרון אע"פי שיש שם אות שלישי בעבור שלא הראה לו עתה רק אלה ב' האותות, כי השלישי עתיד לעשות רק לפני העם:

והיה אם לא יאמינו, כי ירצו לידע אם יש בכחך גם לשנות התולדות במוסדות תבל ולהביא רעב בעולם, יבינו זה מאות השלישי, כי בהפוך המים לדם יגוע כל בשר, יתום החציר לבהמה והארץ תהיה שממה:

ויאמר משה אל ה', לפי שלא מצא עדיין בנפשו כח לעשות חיל ולהתיצב לפני מלכים, בקש להתנצל במומו ואמר:

לא איש דברים אנכי, יודע לדבר בחתוך השפה והלשון שלא יגמגם ולא יכבדו על פיו הברות ידועות:

גם מתמול גם משלשם, הכונה גם מנעורי, אף כי עתה כי אני זקן:

גם מאז דברך אל עבדך, כי לא הסירות כבדות כי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם נתת בי כח לעשות מופתים למה לא הסירות גם את מומי, כי אדון הכל לא ישלח שליח ערל שפתים למלך עמים, אך מן העת אשר דברת אל עבדך, הנני כבד פה כמו מקודם:

ויאמר ה' אליו, לא חרה בו עדיין אף ה', כי משפטים דבר משה את ה' כמנהג הנביאים שישאלו לפעמים טעמי הדברים אל ה', אם יענם יוסיפו לקח ואם יעלים סודו מהם לא יוסיפו דבר, כן עתה ענהו השם שהוא הנותן פה לאדם וכו', ולכן היה נקל לו לרפא את מומו, אך לא רצה בזה:

פה, דבור:

או מי ישום אלם, אדם אלם, כי אלם הוא תואר כמו חבריו שבפסוק:

פקח, הפך החרש והעור, ככתוב פקוח אזנים (ישעיה מ"ב כ'), לפקח עינים עורות (שם ז'):

הלא אנכי ה', אם אינך איש דברים, אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי חרש ועור וכו' מי שחפצתי, ואם חפצתי שתהיה איש דברים היית, אלא לעשותך כך חפצתי, אבל בעת שתדבר דברות קודש אל פרעה או כי תגד תורתי אל עמי, תדבר צחות ולשונך עט סופר, כי אני אהיה עם פיך:

ויאמר בי אדני, לב משה היה עוד מלא פחד וירא מבלי שידע טעם פחדו ולא נשאו לבו לעשות כל הגדולות האלה, עד שיראתו זאת סבבה לו יגון רב, כי חשב, מלפנים מלאתי עוז בעת הכותי את המצרי והפחדתי רועי מדין, ועתה שה' שלחני למה סר כחי מעלי ונתמלאתי יראה? לכן קרא ממיצר אל ה' ואמר:

שלח נא ביד תשלח, שלח נא מלאכי מרום גבורי כח לעשות שליחותך, כמו שעשית בידם נוראות עד הנה, כגון בהפיכת סדום ובהצלת לוט ובשמירת יעקב מעשו אחיו, ולא תשלח בן אדם חלוש ופוחד כמוני, וזה פי' ביד תשלח:

ידעתי כי דבר ידבר הוא, כי אני גליתי את אזנו ששמתיך לנגיד על ישראל ואין עינו רעה בך על זה, אע"פי הוא גדול בשנים ממך אלא שמח בלבו, והוא ידבר בשבילך כי הוא איש דברים:

עם פיך, להורותך אשר תדבר אל פרעה, כי עתה לא אמר שידבר אהרן בעבורו רק אל העם, כמו שנאמר ודבר הוא לך אל העם, אבל לפרעה משה ידבר, ובסוף חזר משה ואמר הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה, ואז נתן לו רשות שלא ידבר גם לפרעה והיא מעלה למשה, ולכך אמר שם ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (לקמן ז' א'):

ועם פיו, להיות דברי פיו לשומעים חן:

לך, בשבילך:

יהיה לך לפה, המוציא מחשבות הלב אל פועל הבטוי וההברה:

לו לאלהים, נותן הרעיון בלב איש, כן אתה תודיע לאהרן מחשבות לבך, והוא ידבר בעבורך:

את האתת, לא נזכר עדיין במטה רק אות אחד, שיהיה לנחש, ואולם הכונה את האותות אשר אומר אליך:

וילך משה, ומיד כשקבל עליו ללכת בשליחות ה', נתחדש בלבו אומץ גדול, ולבש עוז וגאון לתת את נקמת ה' במצרים:

וישב, מן המדבר, כי שם דבר אליו האלהים:

יתר, הוא יתרו, ושב אליו להשיב את הצאן תחת ידו וליפטר ממנו, אך לא גילה לו הסוד למה הולך למצרים, כי לא רצה להתהלל בדבר:

במדין, מלבד הדיבור הראשון שהיה בסיני, צוהו הק"בה עתה במדין עוד הפעם שישוב מצרימה:

כי מתו כל האנשים, לפי פשוטו מתו ממש, והנה אע"פי שלא היה למשה לירוא מהם אף אם היו חיים עדיין, מאחר שהוא הולך בשליחותו של מקום, עכ"ז רצה ה"ית לחזקו גם בבשורה הזאת, כדי שיבין כי נכון הדבר מעם האלהים לגאל את עמו וכמו שהמית את שונאי משה כן ישיב נקם לצרי ישראל: (

ואת בניו, גרשון הבכור ואליעזר שנולד לו עתה:

את מטה האלהים בידו, להגיד שלא שם אותו בין שאר כליו, אבל לקחו בידו כי היה לו דבר חביב:

בלכתך, שב עתה השם לפרש למשה כל המופתים שיעשה במצרים כדי שיתבונן בם, ויעשם כהוגן:

ואני אחזק את לבו, כדי שלא יתן אתכם להלוך מרוב פחדו ואימתו, כי אם אחרי שיתן כבוד לשמי ויודה שאני עושה משפט בארץ ולקמן אפרש עוד ענין החוזק הזה:

ואמרת אל פרעה, בסוף כל המכות תודיע לו את מכת בכוריו, ומכאן למדנו שהודיע ה' למשה כל עשר מכות וסדריהם ותועליותיהם קודם שילך למצרים, שעל זה רומז מאמר האל בפסוק שלמעלה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך:

בני בכרי ישראל, כל בני האדם הם כבני, אבל ישראל הם כמו הבכור היותר חשוב מכולם, כי אתנהו עליון על כל גוי הארץ:

ויהי בדרך, היתה קבלה בידם שלא יומל הבן ביום השמיני אם הוא חולה או הוא בדרך ואין רשות במוליכו להתמהמה, ובעבור כי משה לא יכול להתעכב בשליחות ה', ראה בעצתו שלא יומל הנער כי יסתכן אם יוליכו אותו בדרך, והנה שלח ה' מלאך להזכיר למשה שיניח עצתו ויומל הנער וילך לו לבדו:

ויפגשהו ה', אל משה, ובא חולי עליו, וזהו ויבקש המיתו, ובעבור שאחזתו רעדה לא יוכל הוא למולו, ומלה אותו צפורה, כי הוא גלה לה זה הסוד:

צר, דבר חד, כמו חרבות צורים (יהושע ה' ב') ותגע לרגליו, השליכה את ערלת הילד לפני רגלי משה, כלומר אם מפני העונש הזה נחלית הנה דם המלה:

ותאמר, על בנה:

חתן דמים, נראה שמוסב על הבן, והבן נקרא חתן, ומנהג הנשים לקרוא לבן אשר יומל חתן כמו שהיו קורין לאדם ביום חופתו חתן כי עיקר מלת חתן הוא ענין התחדש בשמחה, ואמרה שופך דמים אתה לי, אתה היית גורם להיות בעלי נרצח עליך:

וירף ממנו, ממשה, שסר ממנו החולי והרעדה, אז בראותה שסר החולי מבעלה, אמרה:

חתן דמים למולת, באמת שופך דמים אתה לי, אבל דם המילה ולא דם נפשות:

וישק לו, אהרן נשק למשה, כי שמח לבו בשמעו מפי השם שמשה נבחר לנגיד על ישראל, ולכן צוהו השם ללכת לקראת אחיו הקטון ממנו בשנים אבל גדול עליו בנבואה, ומשה העניו לא נשק את אהרן, כי נהג כבוד באחיו הגדול, ולכן לא נאמר וישקו איש לאחיו:

את כל דברי ה', שהגיד לו כל הדברים שהיו בינו ובין הקב"ה, וכל אשר מסרב בשליחות וכי על כרחו נשתלח, וזה טעם כל:

אשר שלחו, יתכן שתחסר מלת לעשות, וכן בסוף הפסוק, ומלת אשר מוסב אל דברי, ושיעור הכתוב את הדברים אשר שלחו לעשות ואת האותות אשר צוהו לעשות:

וישמעו, הבינו כי הגיע הקץ האמור לאברהם:

ענים, מגזרת עינוי: