עתה תראה, כלומר רציתי שישראל יסבלו עוד צרה זו ובתכלית הלחץ תגיע נפשם אל שערי מות להביאם בכור הנסיון לראות אם מכובד הצרות ידברו תועה על משפטי, ואם יעמדו בנסיון זה יזכו לגאולה וכבוד כי אתנם עליון על כל גויי הארץ, וכן נתתי זמן לפרעה להוציא תכלית רשעתו אל הפועל כדי שיראו יושבי תבל כי בצדק הבאתי עליו כל המכות האלה, אבל עתה לא אאריך עוד כי בנטותי את ידי החזקה עד שבסוף ימותו כל בכוריהם אז ישלח את העם, ומרוב פחדו ואימת מות פרעה בעצמו יגרשם מהר מארצו:

וידבר אלהים אל משה, דבר אתו משפט על שאמר למה הרעותה, ואמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני ולא לחנם שלחתיך, כי אם לקיים דברי:

וארא וכו' באל שדי, הכוונה אני לא נראתי אל אבותיך בשמי הגדול יו"ד ה"א וא"ו ה"א אשר לך לבדך הודעתי סודו, אבל נגליתי אליהם בשמי אל שדי שהוראתו אל שהוא ראש כח לכל הכחות ומשפיע הראשון לכל ההשפעות, ולכן בא השם הזה מחובר עם אל שפירושו כח, ונגזר מן שד, כלומר כח משפיע כשד ליונק, ומשפע השם הזה יינקו כל בני העולם הצדיק כצדקתו והרשע כרשעתו, ולפי שאני הטיבותי עם אבותיך והשפעתי להם משפע טובי ברעב פדיתי אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ונתתי להם עושר וכל טוב, לכן נגליתי אליהם בשם שדי המורה על ההשפעה כדרך שפירשנו, וא"כ גם מן השם הזה לבדו היה לך ללמוד שלא אעזוב את ישראל, כי מאחר שהבטחתי את אבותם בשם שדי איך תחשוב שאסיר השפעתי מן הבנים?:

ושמי ה', כמו ובשמי ה', כי בי"ת באל שדי מושכת עצמה ואחרת עמה:

לא נודעתי להם, ולך שהודעתי שמי המיוחד כל שכן שהיה לך לחשוב כי אני נאמן לשלם שכר:

וגם הקמתי, ואם תאמר שמא תתבטל ההבטחה ההיא בעבור שישראל חטאו במצרים והלכו אחרי הגלולים, הלא ידעת שהקימותי את בריתי עם אברהם בנבואת בין הבתרים, וזאת הברית לא היתה על תנאי, כי היה עמה מופת תנור עשן ולפיד אש שעבר בין הגזרים, ובכל מקום שיש עם הנבואה לשון שבועה או לשון עצה או מופת, זה אות שאינה על תנאי ושתחול על כל פנים:

וגם אני שמעתי, וכי תאמר הנבואה תתקיים אבל בדורות הבאים ולא בדור הזה כי אינם ראויים, גם זה אי אפשר, כי מתוך הסנה כבר אמרתי לך ששמעתי את נאקת בני ישראל ושזכרתי את בריתי, וידוע שבבא לשון זכירה אצל השם יורה תמיד על יום הגמול, א"כ קרוב יום גאולתם ולא יאחר, ואין מקום ליראתך:

לכן אמר וכו' אני ה', נאמן בהבטחתי ואחת דברתי ולא אשנה:

וגאלתי אתכם, טעם גאולה כענין מכר, אמר שיעשה בהם שפטים גדולים עד שיאמרו המצרים, הנה לך ישראל עמך בפדיון נפשנו:

ולקחתי אתכם לי לעם, בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה, כי שם נאמר והייתם לי סגולה:

אשר נשאתי את ידי, לשון שבועה:

ולא שמעו אל משה מקצר רוח, לא בעבור היותם קטנה אמנה, כי כתוב למעלה ויאמן העם, אלא מרוב היגון והצרות כי הוכפלו עליהם, לא יכלו להאריך במחשבות שכל עד שתתחזק בהם מדת האמונה ותנצח מחשבות יראה והתיאשות מן ההצלה, וכזה יקרא גם לאיש אמונים כשתתחדשנה עליו מצוקות רבות וכבדות שתאפילנה אור שכלו ובינתו, וזהו קוצר רוח, והפכו ארך רוח:

בא, אל ארמון המלך:

הן בני ישראל, רבים שאלו שיש פירכא לק"ו זה, כי ישראל לא שמעו מקוצר רוח, אבל פרעה שלא קצרה רוחו אפשר שישמע? אלא כך פירוש הכתוב, אם בני ישראל שהם בעלי אמונה ועד הנה האמינו בי, עתה הפך לבם רק בעבור הצרות ולא שמעו אלי לפי שאינם בעלי ארך רוח, ואיך ישמעני פרעה שלא היה מעולם איש אמונים, וכפר במציאות ה' ובכל האמונות? ואין לומר שהתוכחות יועילו לו, שהרי מאז באתי אליו לדבר בשמך לעג לי והוסיף הרע:

ואני ערל שפתים, ועוד אם גם איש בעל דברים לא יועיל להסיר רשעת פרעה מלבו כי הוא שונא תוכחת, איך אועיל אני בדברי שאני ערל שפתים:

ערל, כל לשון ערלה שבמקרא כסוי מכוער המכסה על יופי הדבר, וערל שפתים הוא משל כאילו יהיה דבר מכסה על שפתיו שלא תדברנה כראוי:

אל משה ואל אהרן, לפי שאמר משה אני ערל שפתים צירף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ:

ויצום אל בני ישראל, להודיעם את כל אשר יצוה אל פרעה להוציאם מארצו:

ואל פרעה, שיוציאם מארצו, ושיעור הכתוב ויצום לדבר אל וכו', ודבר הצווי מה הוא, מפורש בפרשה שנייה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם, ללמדנו האיך נולדו משה ואהרן:

אלה ראשי בית אבתם, מתוך שהוזקק ליחס שבט לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן, התחיל ליחס גם ראובן ושמעון, שלא יראה שיהיה לוי בכור היחס מכאן ואילך לכבוד משה, אבל הזכיר אחיו הגדולים ממנו וכי הוא נמנה שלישי:

ואחד, משפחה זו נכרתה במצרים או במדבר כי לא נזכרה בפרשת פינחס:

וצחר, הוא זרח, כי ב' השרשים הם קרובים בענין:

ושני חיי לוי, כל שנות הדורות הוא מונה בענין זה, הזכיר שני חיי אנשים מנח עד אברהם, ואחר אברהם שנות יצחק ויעקב, ועתה שנות לוי ושנות קהת בנו, ושנות עמרם בנו, וכן מנה הכתוב שנות משה ויהושע והשופטים והמלכים, גם גלות בבל שבעים, וכן שנות בית שני בדניאל:

ובני קהת, על שלשה בני קהת, עמרם ויצהר ועוזיאל מפרש בניהם, ועל חברון לא פירש, וא"ת לא היו לו בנים, והלא בחומש הפקודים כתיב ומשפחת החברוני (במדבר ג' כ"ז), ולמה לא פירש כאן בני חברון ? אלא לפי שלא בא להזכיר אלא מה שיש בו צורך להבנת הסיפורים שיבאו אח"כ ופרט בני עמרם בשביל אהרן ומשה ומרים, בני יצהר בשביל קרח דכתיב ויקח קרח (שם ט"ז א'), בני עוזיאל בשביל מישאל ואלצפן דכתיב ויקרא משה אל מישאל ואלצפן (ויקרא י' ד'), ובני קרח לפי שכתוב לפנינו ובני קרח לא מתו (במדבר כ"ו י"א), ובני אהרן ע"ש שכתוב אתה ואהרן נדב ואביהוא (לקמן כ"ד א'), ואלעזר בן אהרן וכו' בעבור כבוד פינחס הזכיר אשת אליעזר, אבל בני איתמר לא פירש כאן שאין בהם צורך עתה:

דדתו, בת לוי אחות קהת אביו:

ויקח אהרן, כאשר הזכיר אם הנביאים לכבודם, הזכיר אם הכהונה וגם אמו של פנחם כי לו ניתנה הכהונה לברית עולם, וכי דרך הכתוב במלכים להזכיר שמות אמותם:

מבנות פוטיאל, על דרך הפשט יתכן שהיה פוטיאל נכבד בדורו והזכירו הכתוב לשבח:

הוא אהרן ומשה, אצל הלידה הקדים אהרן למשה כי הוא גדול בשנים:

הם, עתה מעת שדברו אל פרעה הקדים משה לגודל מעלתו, שהשם דבר עמו פנים אל פנים ונגש אל הערפל אשר שם השם, לא כן אהרן, והכתוב מעיד לא כן עבדי משה, גם אהרן קרא אותו פעמים בשם אדון, על כן לא נמצא בכל המקרא מזה הכתוב ואילך שלא יקדים משה לאהרן, ואין טענה מכתוב ואלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג' א'), גם ותלד לעמרם את אהרן ואת משה (שם כ"ו כ"ט), כי כאשר נולדו כן הזכירם שם:

הוא משה ואהרן, עתה חתם סיפור יחוסיהם, כאומר זה היה סדר התיחס משה ואהרן:

ויהי ביום דבר, הפסוק הזה דבוק למה שלאחריו, כי עתה חוזר אל האמירה שהתחיל בה קודם סיפור היחוס, ושם הפסיק להודיע מי הם משה ואהרן, ועתה חוזר על הראשונות ושונה ויהי ביום דבר וכו', ומה דבר? וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' וגו' ומשה השיב הן אני ערל שפתים כאמור למעלה, אז השיב לו ה' ראה נתתיך וגו', כאשר לפנינו: