נטה את ידך, על רוחות השמים:

הצפרדע, שם המין:

ויעשו, במים מועטים, והתפארו שעשו גם הם כמשה אבל פרעה לא נחה דעתו בהם, כי ראה שהחרטומים הוסיפו על המכה, ואם יאמר להם שיסירוה מעליו הנה יענו שאין דבר זה אפשר בטבע כלל ושגם משה לא יוכל עשוהו כמו שלא שב היאור לאיתנו בפקודת משה כי אם כשהטבע הביא כן:

ויקרא פרעה למשה ולאהרן, כשהיה בצער גדול וכמעט קץ בחייו מפני השרצים האלה כי באו גם במאכלו עד שמאס בו, שלח לקרותם:

העתירו אל ה', אין לך הודאה גדולה מזו מפי רשע כמוהו אשר אמר לא ידעתי את ה', עתה התחנן שיעתירו לו, ובזה נשלמה ונעשתה כוונת הסדר הזה שבא להראות לו כי ה' הוא האלהים ולו המלוכה:

ויסר הצפרדעים, אם יש בכם כח להסירם כאשר יכלתם להביאם עלי אני אשלח את העם:

התפאר עלי, אתה אמרת העתירו בלשון רבים, אבל אין הדבר תלוי באהרן אלא בי לבדי כי השם שמני לאלהים לך ולאהרן, לכן עלי התפאר:

למתי אעתיר לך, אילו נאמר מתי אעתיר, היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי משמע אני אתפלל היום עליך שיכרתו הצפרדעים לזמן שתקבע עלי, כי שקר דברו אליך החרטומים שמימי היאור שבו לאתנם בדרך טבע, ושכן יסורו הצפרדעים כאשר יאבד כחם, אבל הכל תלוי בתפלתי, ולכן אתה תקבע מועד מתי יסורו, ותראה שעד המועד ההוא ימשלו בכם וכבא המועד שתקצוב ימותו כרגע:

ויאמר למחר, אין מנהג אדם לבקש רק שיסור המכה ממנו מיד, אבל פרעה רצה לנסותו וחשב שמשה אמר לו התפאר עלי בחשבו שיאמר לו להכריתם מיד לכן האריך לו עד למחר:

כדברך, אעשה:

כי אין כה' אלהינו, כל יכול, וכל העולם בידו כחומר ביד היוצר, ומלכותו בכל משלה, הוא הביא עליך הרעה והוא יסירנה ממך:

רק ביאור תשארנה, כמו שהיו שם טרם עלותם, ולפי שזהו ההסרה הראשונה מב"ח שעשה משה בתפלתו, נזהר בדבריו כי כשיסורו ויראום עוד ביאורות כמנהגם יאמר פרעה שכחש לו, לכן הודיע תחלה שרק ביאור תשארנה:

ויצעק, מיד שיכרתו למחר:

מן הבתים מן החצרת ומן השדת, פרט לך הכתוב כל המקומות האלה להגיד כי רק שם מתו, אבל ביאור נשארו כדבר משה:

חמרם חמרם, צבורים צבורים:

ותבאש הארץ, גם זה היה ליסר המצריים שארצם הדשנה כגן ה' תבאש ותעלה צחנה, תחת אשר הם מאסו בישראל, ובזה נשלם הסדרהראשון:

הרוחה, כמו ורוח לשאול (שמואל א' ט"ז כ"ג), והוא הפך הצרה והצוקה, והענין כי כאשר סרה המכה הסובבת לו יגון, רָוַח לבו והחליף כח ושב לרשעתו הראשונה, וכאן לא נכתב ויחזק לב פרעה, המורה על חזקתו הטבעית, כי באמת נרפה עתה לבבו מחזקתו הראשונה כי מכת הצפרדע הכניעתו מאד, אלא לפי שלבו מלא הוללות וסכלות, בסור המכה עלו מחשבות און והכבידו לבו ומנעוהו משלח את ישראל וזה טעם והכבד את לבו:

ולא שמע אלהם, למשה ולאהרן כי הם שאלו מאתו שישלח את העם כאשר הבטיח להם, והוא מאן למלאות דברי פיו:

ויאמר ה' אל משה, עתה מתחיל הסדר השני שבא על עון ע"ז שבטח פרעה בגלוליו, והשם הביא עליהם גלוליהם ליסרם על חטאותם, והסדר הזה הוא ערוב ודבר שתי מכות גדולות כפי משפט חיה רעה שהוא אחד מארבעת משפטי ה' הרעים, והקדים לסדר הזה מופת הכנים שבא בלא התראה כמו שאמרנו:

והיה לכנם, העפר עצמו התהפך לכנים, להורותם שהם השפילו מעלת נפשם עד לארץ בהשתחיות לבעלי חיים לרמש האדמה ולזוחלי עפר, ולעומת זה הכנים הנבזים ימשלו בם, וארץ מצרים המלאה גלולים ועצבים תוציא כנים, וזה אות שכל הסדר הזה יהיה מוצאו מהארץ, כי ערוב ודבר השחיתו את הארץ:

הכנם, שם המין:

באדם ובבהמה, אצל דם וצפרדע לא הזכיר צרת הבהמה אבל כאן זכרה לפי שהיא תוכחת ועל עון ע"ז שעבדו לבהמות, לכן לקו האלילים ועובדיהם יחד:

ויעשו כן, ואח"כ אמר ולא יכולו והיה לו לומר ולא יכלו החרטומים להוציא וכו', אלא מלמד שנסו הדבר בביתם והוציאו אותם וכשבאו אל פרעה לא יוכלו, כי הפליא ה' לעשות ומנע המעשה מידם כדי שלא יטעו את פרעה, וכמו שבמופת התנין עשה ה' פלא שבלע מטה אהרן את מטתם, אף כאן סגל ה' את עצתם, והיה הדבר להם לכלימה ובוז כי התעלל ה' בם וחרפת עולם נתן למו:

אצבע אלהים היא, הודו שיד ה' עשתה זאת ושאין בידם לפעול נפלאות כאלה, לכן גם פרעה לא קרא אותם עוד במכות הבאות, כי ראה שאין בהם ממש:

ויחזק לב פרעה, עמד בחזקתו הטבעית כי מופת הכנים לח פעל בו כלום ונשאר לבו חזק כבראשונה, והחוזק הטבעי הזה יתורגם [Coraggio] וזו הוראות השורש הזה בבנין הקל:

והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה, כלומר לפי שהוא יוצא המימה כמנהגו יום יום, לכן תשכם בבקר והתיצב לפניו כשהוא בביתו כי שם תודיעהו מכת הערוב, כי שם תמצא בקירות ביתו תמונות וציורים של כל אליליו תועבות מצרים, כאשר נפרש:

את הערב, דבר זה הוא שהפעם הראשונה שנזכר בתורה מכת הערוב ולא ידענו עדיין מה היא, תבא בה"א הידיעה ואמר הערוב כאילו ירמוז על דבר ידוע, אבל פירושו כך הוא, השם צוה למשה שילך אל פרעה בביתו ולכן אמר השכם, ושם היו כל מיני ע"ז מצוירים בכותלי ביתו כנהוג, ואמרת אליו, על מי אתה בוטח שאתה מסרב, האם על גלוליך אלה העומדים פה כל רמש וכל חיה למינה, דע כי הם יהיו לך למשחית, כי אני ה' אשליח בך את הערוב הזה אשר אתה רואה, זוחלים וחיות רעות, לא כמספרם שאתה רואה פה אלא ומלאו בתי מצרים וכו':

והפליתי ביום ההוא, ושמא תאמר לא ה' פעל כל זאת, כי מעצמן באו להענישנו לפי שלא עבדנום ולא כבדנום כראוי, זה לך האות כי מה' יצא הדבר, כי בארץ גשן לא יבאו, כי אם באו לכבוד עצמן, כ"ש שינקמו מישראל שאינן עובדים להם כלל:

כי אני ה' בקרב הארץ, לא לבד שאני נמצא כאשר הודעתיך בסדר הראשון, אלא גם אני אחד ואין בלתי בשמים ממעל ובארץ מתחת, וכל אליליך שוא ותהו, גם אנכי לבדי משגיח בתחתונים ויודע להבדיל בין צדיק לרשע כי אפליא את ארץ גשן:

ושמתי פדת, לשון הבדלה, וכן הצלה וחלצה ופורקן כולן לשון הפרשה והבדלה זה מזה:

למחר יהיה האת הזה, להודיעך כי אני ה' עושה זאת כי כמו שהסרת הצפרדעים היתה למחר, כן לא עתה יבא הערוב כ"א למחר, והניח להם זמן כל היום ההוא אולי ינחמו, וכשלא האמינו בו אז הביא עליהם מכת הערוב:

ויעש ה' כן, לא באה מכה זו ע"י משה ואהרן כמו שאר המכות אלא ה' ב"ה לבש בגדי נקם והענישם על עון ע"ז כי הוא כביכול מקנא בנשמת האדם שנטע בה דעת, כשתחלל שמו הגדול לתת תהלתו לפסילים, כדרך הכתוב וחרה אף ה' בכם (דברים י"א י"ז) האמור בע"ז:

ערב כבד, חיות רבות מעורבות, ולא היו כולם אריות ונמרים ודובים, אלא גם שועלים ארנבת ושפנים, גם עזים ותישים, גם רמש האדמה חולד ועכבר וכדומה, כי את כולם היו עובדים ועי"כ נעשה חפץ המשפט העליון, כי הרשע שהרשיע הרבה פגע בו ארי, ואחר שלא הרשיע כמהו פגע בו כלב, ויש שבאו בביתו שפנים וארנבים והזיקו ילדיו, ויש שבאו בביתו בעלי חיים לכלות את כלי ביתו, או לחבל כרמיו, הכל במדה ובמשקל כפי חטאם:

תשחת הארץ מפני הערב, כל ארץ מצרים, אף המדינות הרחוקות שבמלכות אע"פי שלא ראו ולא ידעו את ישראל שנתישבו רק בארץ גושן, כולם הוכו במכת הערוב וזה לפי שכל מצרים היתה ממלכה חטאה עובדי ע"ז ומלאה פשעים, ונשחתה כל ארצם במכות דם וצפרדע וערוב וכו' כי כולן התפשטו בכל המלכות, מפני הערוב כלומר מפני גילולי הערוב שעבדו לחיות ולבהמות בכל מחתותיהם:

לכו זבחו לאלהיכם, לא בקש מהם שיצילוהו ואח"כ ישלח את העם, כי ידע שלא יאמינו לו מאחר שהתל בם במכת הצפרדע, ומכובד הצרה נכנע לבבו הערל להאמין שהשם לבדו מושל בגבורתו עולם, וכל גלוליו הבל, כי לולי שלפי שעה מאס בתועבותיו, איך נתן רשיון שיזבחו את תועבותיו לעיניו, אין זה כ"א שחזר לפי שעה מהבליו, וראיה גדולה ממה שהשיבו משה לא נכון וכו':

בארץ, רק זאת אבקש מכם שתחוגו חגיכם בארץ מצרים ויגדל שם אלהיכם גם בין עמי ולמה לכם לצאת המדברה וכל זה דבר בעבור כי נפלה עליו חרדת אלהים, אך לא שב מדרכו בכל לבו, כי עוד מעט בסור המכה שב לאולתו:

תועבת מצרים, נזבח אותן הבהמות שמצריים עובדים אותן, וקראן תועבה כמו למלכם תועבת בני עמון (מלכים ב' כ"ג י"ג) ונגד ישראל קרוים כן, או נפרש תועבת מצרים, דבר שנוא הוא למצרים זביחה שאנו זובחים שהרי יראתם אנו זובחים:

ולא יסקלנו, דרך שאלה ותמיה, כי הגם שאתה הודית שאין ממש באליליכם, הנה ההמון הגדול הזה אשר ברגליך סכלים ומשוקעים בתועבותיהם, ואם נזבחם בפומבי לעיניהם, יסקלונו:

נלך במדבר, כי שם יצוה לנו האל תורותיו, יפרש לנו מה תהיה עבודתנו:

כאשר יאמר אלינו, איזה מקנה נזבח, וכמה נזבח ממנו:

אשלח אתכם, אפילו במדבר כמו שאמרתם, אבל זאת אני שואל מכם בתורת חסד, העתירו בעדי להסיר ממני המכה הזאת:

רק הרחק לא תרחיקו ללכת, מכאן למדנו שתמיד חשב פרעה שישובו למצרים אחרי החגיגה במדבר, כי לולא כן למה דאג שירחיקו הרבה? אבל משה לא אמר מעולם שישוב העם ורק דבר מן ההליכה במדבר, ובכוונה הוסיף מלות כאשר יאמר אלינו, שמזה שמענו שאם יאמר ה' אליהם שלא ישובו עוד למצרים לא ישובו, כי על כל פנים מוכרחים הם לעשות כמצותו:

מחר, בעבור תדע כי הטבע לא יצילך:

התל, להתל בנו כמו שעשית במכת הצפרדעים:

ויסר, יתכן היותו מבנין הקל, כדרך שאמר למעלה וסר הערוב:

לא נשאר אחד, לא מתו כמו הצפרדעים כי אז היו מפשיטים את עורם לעשות מהם מלבושים והיה בהם תועלת ורוח אלא הלכו להם כרגע ולא נשאר עד אחד:

גם בפעם הזאת, הוסיף הכתוב כך כמפליג על רוע לבו, שגם בפעם הזאת שנכנע לבבו הערל מאד אעפי"כ בסור המכה עודנו יכול להכביד את לבו במחשבות און, ומכלל שאמר גם בפעם הזאת, שמענו שאם תפגענו צרה חדשה כזאת לא יהיה עוד בכחו להכביד את לבו ויהיה מוכרח לשלח את ישראל מרוב צרה וכן היה כמו שנבאר: