כה אמר ה', התראה על מכת הדבר, כי היא בכלל המשפטים הגדולים:

מחזיק בם, בחזקה, אע"פי, שאמרתי לך שהם עמי:

הויה, לשון הוה:

במקנך אשר בשדה, אבל לא לאותן שבבתים כדי להראות הפלא, והנה ישראל היו רועי המקנה אשר למצרים כמ"ש וימררו את חייהם וגו' ובכל עבודה בשדה, ובפרט כי עבודת מרעה הצאן שהיתה בזויה בעיניהם כמ"ש כי תועבת מצרים כל רעה צאן, בלי ספק שמסרוה לעם הנבזה בעיניהם וכן מצינו שהיו אחי יוסף שרי מקנה על אשר לפרעה, והפלא היה שאע"פי שמקנה בני ישראל היו מעורבים עם מקנה מצרים או סמוך להם, עכ"ז לא מת מהם גם אחד, ומה שאמר אח"כ שלח העז את מקנך, היינו אותם שהיו בבית בעת מכת הדבר, ואחרי סור המכה שלחום אל השדה לרעות:

דבר כבד מאד, מכה זו הפוכה ממכת הערוב, כי שם באו אליהם בעלי חיים טורפים שלא כמנהג, וכאן מתו אף הבהמות הרגילות אצלם, ואף זו ליסרם על עון ע"ז כי מת כל מקנה מצרים שהיו עובדים להם כידוע:

והפלה ה', והבדיל, והיתה ההפלאה הזאת בערוב ובדבר, לפי שהם עונשים טבעיים ונהוגים בעולם, אבל עתה באו בדרך פלא, והפלא היה שהבדיל בין מצרים ובין ישראל, ולכן גם בערוב אמר והפליתי ביום ההוא וכו':

מועד, זמן קצוב כדי שלא יאמרו מקרה הוא:

ויעש ה', אף המכה הזאת לא באה ע"י משה ואהרן, אלא הקב"ה בעצמו עשה בהם שפטים ובאלהיהם, וזה מן הטעם שאמרנו במכת הערוב, כי שתי המכות האלו באו על עון ע"ז:

כל מקנה מצרים, אותם שהיו בשדה כמו שכתוב למעלה במקנך אשר בשדה, אבל לא אותן שבבית:

לא מת אחד, אע"פי שהיו קרובים זה אל זה, והיה הפלא גדול ואות כי ה' בקרב הארץ ומשגיח בתחתונים ובזה תם הסדר השני:

ויכבד לב פרעה, אע"פי שפרש לבו מחזקתו הראשונה ע"י המכות שקדמו, הנה מכת הדבר לא פעלה בו מאומה כי לא היה בה צרה או מיתת שום אדם, וכל עוד שלא היה מכאוב המכאיב את בשרו, לא יחוש למיתת הבהמות, ולכן במכה זו לא קרא למשה ולאהרן ולא נכנע בפניהם, וכל זה הודיעה התורה במלת וַיִכְבַד בבנין הקל, והלב הוא נושא המאמר, שפתרונו לב פרעה היה עדיין כבד באותו כובד שהיה לו בסור הערוב, וזה הוראת בנין הקל, אבל כשבא בבנין הכבד הנוסף אז פרעה הוא נושא המאמר והלב הוא הפעול ממנו, וענינו שהיה צריך פרעה להרבות ולחדש מחשבות בליעל בעבור הצרה החדשה שהוסיפה להכשיל כחו, ושמור זה הכלל:

ויאמר ה' אל משה, מתחיל הסדר השלישי שהוא ברד וארבה, ובא להענישם על גאותם שכחשו בנפלאות ה' ולא האמינו כי הוא ב"ה נוהג הכל בחכמה ויוכל לעשות מלא דבר דבר, כמו בבריאה הראשונה, ומדבר לא דבר ולהשתמש בנבראים הפך טבעיהם, וקדם לסדר הזה מופת השחין להתעולל בהם ולהוכיחם שישובו מפשעיהם כאשר נבאר:

מלא חפניכם, שתי ידיכם מלאות, ידי משה וידי אהרן:

פיח, אפר דק שמתנפח ברוח מן הגחלים העמומים הנשרפים בכבשן:

וזרקו משה, וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת, הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קמצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים וכל זה להראותם שהאל עושה נפלאות גדולות לבדו:

והיה לאבק על כל ארץ מצרים, מתפשט בכל הממלכה ויורד כמו מטר של אבק על האדם ועל הבהמה, וזה אות שכל הסדר הזה יהיה מן האויר, כי הסדר הראשון היה במים, השני בארץ וזה ברקיע השמים, וכן ברד וארבה באו מן האויר:

לשחין, לשון חמימות, והרבה יש בלשון המשנה, שנה שחונה גם הוא מלשון זה:

פרח אבעבעת, שעל ידו צומחין בועות מלאות מורסא ולחלוח, והפלא הזה הודיע שהטבע כחומר ביד היוצר שממעט פיח כבשן, אין קל בעולם כמוהו, נתהוה שחין בכל המדינה לאורך ולרוחב כמה פרסאות:

ויעמדו לפני פרעה, שלא יאמרו מכת מדינה היא, והנה לא התרה בו כי זה היה מופת ולא מכה:

ולא יכלו החרטמים, לא נזכר בשום תוכחה ומכה צרת החרטומים זולתי בשחין, ואין ספק שלא נמלטו הרשעים האלה מן הצרות הראשונות, אלא נזכר זה כאן להודיע שעיקר הפשע הזה בחכמי מצרים ובחרטומיהם שהיו מכת צרי ה' ובוזי שמו ומכחישים בנפלאות תמים דעים, לכן לא יכלו אלה החכמים בעיניהם לעמוד לפני משה שהיה החכם באמת והחסיד שבחסידים, ושבעו בוז וחרפה בראות עצמם מלאי שחין ולא יכלו מלט נפשם:

ויחזק ה' את לב פרעה, סר חוזק לב פרעה הטבעי ולא יכול לסבול עוד כובד הצרה, והיה מוכרח א"כ לשלח את העם מצרת נפש ומפחד לב, אבל לא חפץ ה' בזה, ולכן חִזֵק את לבבו באורח פלא שלא ימוט מרוב הצרות שיפגעוהו, עד יביא ה' עליו את כל משפטיו הרעים כפי שגזרה חכמתו העליונה וישיב גמולו אל חיקו, ועל זה יורה שרש חזק כשבא בבנין הכבד כמו ובידך לגדל ולחזק לכל (ד"ה א' כ"ט ו'):

כה אמר ה', התראה על מכת הברד שהיא מסוג אחד ממשפטי ה' הנקרא חרב, כי מה לי הורג בחרב או באבן או בחץ או בברד, והנה בסדרים הראשונים עם כי ראו שהשם נמצא ומושל בכל הוא לבדו, עכ"ז לא נודע להם עדיין שמשפטי ה' אמת, ושהטוב והרע סבתן מעשה האדם אם טוב ואם רע, אבל חשבו שאין צדק ומשפט במעשים הללו, אלא אלהי אומה זו כך מדתו להתאכזר חלילה עם אומות אחרות, ובסדר השלישי הזה ידעו שאין הדבר כן, ושהרעה באה בגלל מרידתן בה':

כי בפעם הזאת, בפעם הזאת תגדל כל כך המכה, עד שכל מגפותי שהבאתי עליך עד עתה ולא שמת לבך עליהן, עתה ישובו אל לבבך התועה ואל לבב עבדיך, כדרך והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים (דברים ד' ל"ט) כי מן המכה הזאת תשפוט על הראשונות עד שתראה שכולן צדקו יחדו ובאו עליך כמשפט על רוע מעלליך, ושאין כמוני עושה נפלאות בצדק ובמשפט:

כי עתה שלחתי את ידי, עתה ששלחתי עליך שחין רב ממלא כף פיח, אילו חפצתי לשלוח ידי ולהכותך בשפטים גדולים, מי המונע ממני לצוות על האבק שסבב לכם שחין שיכה אתכם בדבר, אלא שלא הבאתי עליכם שחין רק לתוכחה, כי אינני שולח עליך ידי עד שאוכיחך תחלה ואף שידעתי שלא תשוב לעולם מרשעתך, אולם בעבור זאת וכו':

בעבור זאת העמדתיך, לא בעבור שאינך בן מות, אלא בעבור הראותך את כחי הגדול ונפלאותי שתראה בסדרים הבאים:

ולמען ספר שמי, שתודה בפיך לשם קדשי שאני נוהג עולמי בצדק ובמשפט, כמו שהודה אחר מכת הברד, וגם לקדש את שמי הגדול בין שאר האומות שכולם יודיעו לדור אחרון אותותי אשר שמתי בכם וצדקתי אשר עשיתי:

מסתולל, מתפאר ומתגאה על עמי:

הנני ממטיר, מטר זר וגשם שוטף ובתוך הגשם יהיה גם ברד כי כן מצאנו בסור המכה נזכר מטר וברד, למדנו שהם שני דברים, ושניהם באו להענישם:

אשר לא היה כמהו במצרים, במצרים לא ירד ברד מעולם לא כמוהו ולא פחות ממנו, כי אין גשם וברד יורדים עליה תדיר כבשאר הארצות, אך רמז על כפל הפלא, אחר רדת ברד במצרים שלא כנהוג, וב' שלא היה כמהו בכל העולם, וכן אמרו במדרש רבה אינו אומר אשר לא היה במצרים כמהו, אלא אשר לא היה כמהו במצרים, שלא היה כמהו בעולם ולא במצרים עכ"ל:

ועתה שלח העז, בכל שאר המכות לא הודיעם דרך הצלתם, וכאן הזהירם שתהיה ההצלה תלויה בבחירתם, לפי שהסדר הזה היה מיועד ללמדם דעת שהשם ב"ה אוהב כל בריותיו אם יצדקו, ונפרע מהם אם ירשיעו, ואי אפשר שיבינו זאת זולתי על ידי שיודיעם דרך ההצלה, ושלא ינצלו כי אם הנכנעים מפניו, לכן נתן החיים והמות בידיהם, ואמר שכל האדם והבהמה שימצא בשדה ימותו ובבית ימלטו:

וירד עלהם הברד ומתו, אין דרך הברד להמית כל בני אדם שיפול עליהם, כ"א לעשות בהם פצעים וחבורות, ולמדנו שבא הברד הזה בכח גדול כמו אבנים המקולעים מתוך הקלע אשר ביד איש גבור, וכן כתוב אח"כ ששבר כל עץ השדה:

הירא את דבר ה', לא יראת העונש כ"א יראת הרוממות, שחלקו כבוד לאלהי ישראל, והאמינו באמת שהוא מציל את יראיו, ולזה בא לשון יראה עם את, ולא אמר הירא מדבר ה' כי אז יהיה פירושו יראת העונש:

לא שת לבו, ולא אמר את אשר איננו ירא את ה' כמו שאמר למעלה הירא את דבר ה', כי גם מי שאינו מכבד את ה', היה ראוי שימלט עבדיו ומקנהו אל הבתים מספק פחד, כי דבר קטן הוא עושה אין בו טרחה ולא חסרון כיס, לכן הודיע הכתוב שהאנשים שעזבו הכל בשדה היו מכת הפושעים הגדולים שבזו ולעגו על דבר ה', עד שהיה נגד כבודם לשום לבם אליו:

נטה את ידך על השמים, נטה ידך במטך לצד השמים:

בכל ארץ מצרים, כלל ואחריו פרט:

קלת, כשבא מלת קול אצל המטר בלי ליווי שם רעם, עננו סער ורוח סועה המוליד קולות חזקות והוצרך להיות הסער הגדול הזה, שעל ידו ירדו אבני הברד בכח גדול מאד:

ותהלך אש ארצה, הברד המית האדם והבהמה והאש שרפה את הפגרים, ולא היתה האש הזאת מברקים הנהוגים אלא התלקחו להבות באויר ארץ מצרים על צד הפלא, כמו שבא בסמוך, וכן אמר המשורר נתן גשמיהם ברד אש להבות בארצם (תהלים ק"ה ל"ב) ולא אמר ברקים, אלא אש להבות, המתים מבני אדם לא זכו לקבורה, והמקנה שמתה בברד לא נהנו מעורה וכן גפנם ותאנתם וכל עץ השדה שנשברו מן הברד לא נהנו מעציהם, כי הכל נשרף, וכן אמרו במדרש ואש מתלקחת אחר שמכהו הברד לוקחו האש ושורפו:

ואש מתלקחת בתוך הברד, אין מתלקחת שב אל בתוך הברד, כי אז היה לו לומר מתלקחת בברד, גם אין מתלקחת יוצא אלא עומד, אבל מתלקחת הוא תואר לאש, ובתוך הברר הוא ענין בפני עצמו וכך פירושו, לשון לקיחה לא נמצא אצל האש אלא כאן ובמרכבת יחזקאל ענן גדול ואש מתלקחת (א' ד'), ושניהם על אש אלהים הפלא ופלא, לא כאש הטבעית שאי אפשר לה להתקיים זולתי כשנאחזת בדבר מן הדברים, וכשנשרף הדבר תחדל האש, אבל זו היתה אש עומדת בעצמה מבלי שצריכה לאחוז בדבר זולתה, ולזה נקראת מתלקחת כלומר שנלקחה בעצמה וסיפר הכתוב, שהלכה הלוך ובער לא באויר אלא בתוך הברד, והגשם הרב לא כבה אותה, והפליא ה' לעשות כן ללמדם שבידו היכולת להוסיף ולמעט ולשנות טבעי היסודות, כי במכה הנפלאה הזאת כל ארבע היסודות נלחמו בהם, מטר נגד יסוד המים, סערות וקולות נגד יסוד הרוח, ברד הקשה נגד יסוד העפר הכבד, כדרך כי לשלג יאמר הוה ארץ (איוב ל"ז ו') אש להבות נגד יסוד האש, וארבעתן על צד הפלא בזרות גדול:

ואת כל עץ השדה שבר, אם היה כח בברד לשבור כל עצי השדה, היה מהראוי שיהרסו גם הבתים, אבל כבר הודיעם שמי שיאסף הביתה ימלט, לכן לא הזיק הברד לבתים, וגם זה היה פלא גדול להודיעם ששומר מצוה לא יירא דבר רע:

רק בארץ גושן, שם לא היה ברד כלל, אבל בשאר מחוזות שהיו בהם בני ישראל מעורבים עם המצרים היה הברד, אלא שהעבדים לא הוזקו ממנו, כי הם היו בכלל הירא את דבר ה':

חטאתי הפעם, עד הנה לא הודיתי כי ה' פועל צדק אבל הפעם הזאת אודה עלי פשעי, כי אמנם אנכי חטאתי לה' אלהיכם, כי חשבתי עליו רעה:

ה' הצדיק, נוהג בחכמה, וכל משפטיו אמת, ובצדק הביא עלינו את הרעה הזאת:

ואני ועמי הרשעים, כולנו הולכים במועצות רעות, ובזה נשלמה הכוונה האלהית שעליה בא הסדר הזה עליו, כי הבין פרעה לפי שעה האמת, וראה צדקת ה':

ורב, ענינו די, כלומר כבר לקינו הרבה עד שיש די:

קלת אלהים וברד, ולא התחנן על השבתת המטר, כי היה דבר יקר וטוב מאד לארץ מצרים:

הקלות יחדלון, לא בעבור צדקתך ויושר לבבך, כי ידעתי שרק מפחד ומורך לב דברת זאת, אלא בעבור תדע וכו':

כי לה' הארץ, והוא משנה טבע יסודותיה כרצוני:

ואתה ועבדיך ידעתי, אל תחשוב שאני אעתיר בעדך למען אמצא חן בעיניך ותשלח את העם, כי אנכי ידעתי את זדונך ואת ערפך הקשה, לא יועילו לך כל מכות ומופתים שבעולם להשיבך מדרכך, ולבך הולך בעורון לא יבק לעולם דעת אלהים ולא יתלבש יראת ה' דהיינו יראת הרוממות, וכל מה שהודית בפיך עד עתה, היה בעבור הפחד, וכן לעתיד לא תשלח את העם אלא מפני יראת העונש, וידוע שכל יראת הרוממות בא בתורה קשור עם את כמו ליראה את השם הנכבד והנורא (דברים כ"ח נ"ח), והמורים על יראת העונש יבאו תמיד עם מ"ם. ולזה אמר כאן טרם תיראון מפני וכו', במ"ם, ומלת טרם כמו תחלה, ולכן זכר השם הנכבד וגם השם אלהים, כלומר ידעתי כי לשלח את העם צריכים אתם תחלה לירא ולפחוד מפני ה' שהוא אלהים דיין ושופט, ואז מרוב אימה תשלחום, וזה קרה בליל מכת בכורות:

והפשתה והשעורה, סיפר הכתוב מה שאירע, להודיע שמה שלא שבר הברד אכל הארבה, הברד מקלקל את הקשה, והארבה אוכל את הרך:

אביב, כבר בכרה ועומדת בקשיה, ונשתברו ונפלו, וכן הפשתה גדלה כבר והיתה קשה בגבעוליה:

אפילת הנה, מאוחרות ועדיין היו רכות ויכולות לעמוד בפני הקשה, כי הברד הכה גם העשב, כמו שכתוב ואת כל עשב השדה הכה הברד, אלא שהאפילות לא נתקלקלו לגמרי וחזרו והצמיחו:

ומטר לא נתך ארצה, לפי שהמטר היה דבר פלא בארץ מצרים, לכן ככלות שאר הנפלאות שהם הקולות והברד, חדל גם המטר, ולשון נתך הוא לשון יציקה ולא יפול כי אם על דברים קשים הנתכים ע"י האש כמו כהתוך כסף בתוך כור (יחזקאל כ"ב כ"ב) ובא כאן על המטר, כי אולי האידים העולים מן הארץ כשיגיעו לאויר העליון הקר יתקשו ויעשו כמו קרח, וברצות האל לתת מטר על הארץ ישלח ברקים וחזיזו אש להתיך את האדים הקשים האלה ואז יתהוה הגשם:

כי חדל המטר, מרוב רשעתו בקש תואנה על כי חדל גם המטר, והוא לא שאל אלא על השבתת הקולות והברד, והתנצל שעל כן לא שלח את העם:

ויסף לחטא, לא נמצאת מליצה זו לא בסור הצפרדע ולא בסור הערוב אע"פי שגם אז התל במשה, והטעם כי בכל המכות שעברו הצרה רפתה את לבבו, ואם הכביד לבו במחשבות שוא, היה בוש בעצמו לחטוא בשפתיו ולחלל הבטחתו, אבל בסדר הזה שבו השם חזק את לבו, נעשה חזק כצור חלמיש, ומיד שסרה המכה לא נכלם לפני משה והוסיף לחטוא בשפתיו ולדבר תועה על ה' והתלוצץ בנביאיו:

הוא ועבדיו, השם חזק גם את לב עבדיו בעבור כי איש את רעהו יאמר חזק, כמו שאמר אח"ז כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו:

ויחזק לב פרעה, שב עתה לומר ויחזק בקל, כי אחרי שהשם חזק את לבו במופת השחין באורח פלא, שוב לא ימוט ולא ירפה לעולם, ומכאן ואילך נהג בעזות פנים כמו שנהג קודם המכות כשאמר מי ה' אשר אשמע בקולו, כן עתה לא נתן עוד כבוד למשה ולאהרן, כמו שתראה במכות הבאות, ושב לעמוד בחזקתו הראשונה שהיתה בו טרם עברו עליו הצרות, ולזה יורה שרש חזק בקל, כמו שבארנו: