בראשית ברא אלהים, ספר הכתוב שכאשר עלה ברצונו ית' לברוא את העולם ברא חומר כל הנבראים ברגע אחד כי שמים שזכר כאן כולל כל מציאות עולם העליון, והארץ כולל כל מציאות עולם התחתון, אך בהיות עדיין כל הדברים מעורבבים יחד ובלי סדר גזר הבורא לתקן בששת ימים כל צאצאי השמים וצאצאי הארץ, כדי שיהיה כל דבר על מקומו הראוי לו ויפעל כפי חקו, ד"מ צוה שיקוו המים ותראה היבשה, צוה לארץ שתדשא דשא ושתוציא נפש חיה, צוה למים שישרצו שרץ נפש חיה, וכן בכל דבר, הרי שכל הצוויים האלה היו תיקונים לא בריות חדשות, כי מן החומר הנברא ביום הראשון נעשו ונשלמו אמנם בריאת החומר הזה היתה יש מאין, ולכן לא אמר הכתוב כאן ויאמר אלהים יהיו שמים תהי ארץ ללמדנו שהבריאה הראשונה היתה מהאפס המוחלט, כי לא יתכן לשון אמירה טרם ברוא דבר, שהרי לא היה עדיין חומר או שום דבר שיצוה עליו ה"ית שיוציא את השמים ואת הארץ, אבל בשאר הבריאות שהיו יש מיש, אע"פי שהיו בדרך כלא ודומות ליש מאין, סוף סוף כבר היה חומר שממנו יצאו, ועליהם ראוי לומר ויאמר אלהים, כלומר שצוה על היש שיוציא יש אחר, אך עכ"ז גם שמים וארץ נבראו במאמרו וברצונו ית' שנאמר בדבר ה' שמים נעשו (תהלים ל"ג ו'), וכן אחז"ל בראשית נמי מאמר הוא:

בראשית, כמו בתחילה, והכונה בתחילת הוית כל נמצא, כי קודם לכן לא היה שום דבר נמצא זולתי הבורא ית לבדו, וגם מלשון זה שאמר בראשית למדנו אמתת חידוש העולם:

ברא, לשון בריאה נוכל על ההויה החדשה וגם על הגדלת דבר, ואין הבדל בין לשון בריאה ללשון בריאות וטובות, אלא שזה טבעי וזה ע"ד הפלא, כי עיקר המלה על ההוצאה מן האפס אל היש כמו בפסוק זה, והועתקה גם אל תוספת היש ורבות העצם את כחו:

והארץ, שימוש הוי"ו אינו לחיבור, כ"א להמשיך המאמר, כאומר ואולם הארץ שאמרתי, כי לא דברה התורה על עולם הבא שהוא עולם המלאכים בפרט, רק כללו במלת השמים שזכר בריאתם בפסוק ראשון, ועתה התחיל לדבר בפרט מהארץ שהוא עולם הויה והפסד הנתון לבני אדם:

היתה תהו ובהו, מלת תהו על המקומות שאינן לא לעזר ולא להועיל ליישוב העולם כמו ויתעם בתהו לא דרך (תהלים ק"ז), ומלת בהו על מציאות הפרטים כלם הצריכים להשלמת הארץ אך הם מעורבבים ואין דבר על מקומו, ואמר כאן שאחרי שהמציא הבורא כל יסודות הנבראי' החמריי' עם כחותיהן, עדיין היו בערבוב ובלי סדר נאות, והיו צריכין תקון:

וחשך על פני תהום, העדר האור ולפי שבתחילת הבריאה היו המים מכסים לארץ מכל צד לכן אמר שהחשך היה על פני התהום, כי תהום הוא קרקעית הים, והושאל אל כל דבר גדול ועמוק ורחב ידים, ומלת פנים על פרצוף האדם הנראה בהשקפה ראשונה, ובהשאלה השטח הנראה מכל גשם יקרא פנים, א"כ כונת הכתוב שהחשך היה על כל שטח המים שהיו אז מכסים את הארץ, והנה זכר כאן ג' ענינים, תהו בהו וחשך, ואח"כ פרט תיקונם למפרע, על חשך אמר יהי אור, על בהו אמר יהי רקיע יקוו המים, ועל תהו אמר תדשא הארץ, וכל התקונים האלה לתועלת יצוריו שעשה אח"כ בחמישי ובששי:

ורוח אלהים מרחפת על פני המים. שם רוח נאמר על כל ענין מתפשט ומרחיב עצמו וע"י כן פועל בדבר זולתו, ונגזר מן ורוח לשאול (שמואל א' י"ו כ"ג), ולכן הושאל על האויר היסודי הנושב, לפי שמתרחב ופועל דבר בדבר, וכן נופל על כח מתפשט בנשמת האדם שפועלת על ידו פעולותיה כמו ועבר עליו רוח קנאה (במדבר ה' י"ד), ומטעם זה הושאל כאן שם רוח על הכח האלהי הגדול שבו תיקן פרטי הבריאה, ואמר שהכח העליון הזה התעסק תחלה ופעל במים לתקנם, כי קודם שיתקן את היבשה היה צריך לתקן את המים שהיו מכסים אותה, ולכן היתה התחלת התיקון במים ע"י ההבדלה בין מים למים, וע"י הציווי שיקוו המים אל מקום אחד, שכל זה נעשה ביום השני, ואח"כ תיקן את הארץ:

מרחפת, כמו שהנשר מרחף על גוזליו להטיב עמהם כן כביכול היתה רוח אלהים מרחפת על המים, והכונה ששם הבורא עין השגחתו על המים לתקנם:

ויאמר, לא שאמר בחתוך שפתים אלא שחפץ וגלה רצונו להוציא את האור מן הכח אל הפועל:

יהי אור, חומר האור היה כבר במציאות, כמו שאמרנו שהכל נברא ברגע אחד, אלא שעדיין לא התחיל האור לפעול פעולתו להאיר, והיה החומר ההוא עומד שקט ונח בערבוב שאר החמרים, ונקרא אור בכח, לכן אמר למעלה וחשך על פני תהום ועתה צוה לו הבורא ית' שיצא מכללות שאר הדברים ויתחיל להאיר כפי חקו, שעל זה יורה לשון יהי, כלומר יתגלה הויתו ע"י פעולתו, ואין מאמר יהי אור דומה למאמר יהי מארת הנאמר ביום הרביעי, כי יש הבדל בין אור למאור, האור הוא עצם זך ספוגי המתפשט בכל מקום, והמאור הוא כמו כלי ואוצר שבו יתאסף האור, כמו שנבאר (לקמן פסוק י"ד), ובגזירת הבורא שימש האור ג' ימים הראשונים טרם נבראו המאורות, ואז התאחז בהם, והנה עם כי האור הזה דומה בעצם לאור השמש שאנו רואים כעת בכל יום בעולם, עכ"ז יש הבדל ביניהם, כי אור השמש בהיות מוצאו ומקורו רק ממקום אחד שהוא השמש עצמו, לכן קרנותיו אינן יוצאים כ"א בקו ישר, ואם יפלו על גוף עכור יהיה אחריו צל וחשך, לא כן היה האור בג' ימים הראשונים של הבריאה, כי לפי שלא היה אז עדיין גוף אחד שממנו יצא האור, הנה קרנות האור הלכו לכל עבר גם בקו עקום, באופן שכל החלל הגדול שבו נברא העולם היה מלא אור על כל גדותיו, וכל נקודה ונקודה מן החלל היה מוצא ומקור לאור, לכן אמר הכתוב סתם ויהי אור להודיע שלא היה חשך כלל בשום מקום, אבל אחרי בריאת השמש נולדה תכונה באור להיות קרנותיו יוצאים רק בקו ישר, כי מוצאו רק מן השמש ולזה רמזו חז"ל באמרם אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו:

וירא, שחפץ ורצה בקיום והתמדת האור לפי שהיה מסכים אל התכלית המכוון מאתו ית', ולכן אמר גם במעשה שאר הימים וירא אלהים כי טוב, ומלת טוב על מעשה כפי החכמה, להורות שבריאת כל דבר היתה מסכמת עם החכמה העליונה שהיא ראשית דרכו של הקב"ה, ולהלן (פסוק ל"א) אפרש יותר:

ויבדל אלהים, לפי שהאור הזה היה מאיר מעצמו בשלשת ימים הראשונים בלי סיוע המאורות כמו שאמרנו יתחייב מזה שיתמיד להאיר בלי הפסק, כי אין סבה שימנעהו מלירות קרנותיו בכל עבר ופנה, ואינו כמו השמש והירח שבהיותם למעלה מן האופק יאירו לנו וברדתם למטה יהיה לנו חשך, וא"כ יהיה בכל אותן הג' ימים תמיד אור ויום, ולא יהיה מציאות ללילה, והכתוב אומר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד יום שני וגו', לכן סיפר כאן שהבדיל הבורא בין האור ובין החשך, כלומר שהגביל את האור וצוה לו שיתמיד זמן קצוב ואח"כ יפסיק מלהאיר, וכן צוה שיתמיד החשך זמן קצוב ואח"כ ישוב האור להאיר, ובזה יהיה מציאות לבוקר ולערב ליום וללילה, שעל זה כיונו חז"ל במאמר גבולות חלק הקב"ה בעולמו דכתיב ויבדל אלהים וכו' אמנם ההבדלה הזאת לא היתה כ"א לג' ימים הראשונים, אבל אחרי שנבראו המאורות, הם יבדילו בסיבובם בין היום ובין הלילה, כמו שאמר עליהם הכתוב להבדיל בין היום ובין הלילה (לקמן פסוק י"ד) וכן ולהבדיל בין האור ובין החשך (שם פסוק י"ח):

יום, מלת יום נאמרה בתורה על ג' דרכים, הא' יום של כ"ד שעות מתחיל מערב ונמשך עד ערב אחר, והוא הנאמר בסמוך ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ונקרא יום של מעשה בראשית, והב' הוא כ"ד שעות יתחילו מתי שיתחילו, ונקרא מעת לעת, כגון מהצהרים עד הצהרים שלאחריו, והג' הונח על זמן האור לבד שהוא בהיות השמש מעל לאופק מן בוקר עד ערב, ועליו אמר כאן ויקרא אלהים לאור יום:

ערב, תחלת הלילה יקרא ערב לפי שבו יתערבו הצורות והמראות, ותחלת היום יקרא בוקר, שבו יבקר האדם בינותם:

יום אחד, ולא אמר יום ראשון לפי שאין ראשון בלי שני, ועדיין לא נעשה השני:

יהי רקיע, הוא האויר הזך הסובב את כל הכדור הארצי, ונקרא בלע"ז (Atmosfera), ולשון רקיע נגזר מן וירקעו את פחי הזהב (שמות ל"ט ג'), לכי שהאויר הוא נמתח ומרוקע סביב כל הארץ כנודע, והנה נברא האויר הזה ביום השני כדי שיהיה קיום לצמחים שהוציא אח"כ בשלישי, ולבע"ח שברא בחמישי ובששי וכדי שיאירו על הארץ המאורות שברא ברביעי, כי ידוע שהאויר הכרחי לכל אלה, ובאין אויר לא יצמחו הדשאים, ולא יחיו הבעלי חיים, ולא יתפשט האור לירות חציו בקו ישר על כל הגופים, לכן התחיל התיקון באויר, ואח"כ במים, ואח"כ בארץ כדי שיהיה הכל על הסדר, אולם בהיות בריאת הרקיע נכללת בבריאת המים, כי מהבדלת המים נולד הרקיע, לכן הודיענו הכתוב בתחילת הבריאה ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כמו שביארנו שם:

ויהי מבדיל, ע"י התהוות הרקיע הזה נבדלו המים שהיו מכסים את הארץ לשני חלקים, קצתם נתקבצו למעלה והיו ענן, עליהם אמר דוד המקרה במים עליותיו (תהלים ק"ד ג ), וקצתם נשארו למטה על פני הארץ שעדיין היתה כלה מכוסה בהם, ואח"כ ביום השלישי צוה שיקוו המים התחתונים ותראה היבשה, ובין המים העליונים והתחתונים נתהווה האויר הנקרא רקיע:

ויעש, לשון עשיה נופל על התיקון, כמו ולא עשה שפמו (שמואל ב' י"ט כ"ה), והכונה כי תקן את האויר באופן שיהיה זך וטוב לנשימת הבע"ח ולגדל הצמחים:

ויהי כן, שהיה כן כל ימי העולם:

ויקרא אלהים לרקיע שמים, השמים שזכר בפסוק ראשון הם השמים העליונים הרוחניים, ולא פרט הכתוב בבריאתם דבר, כאשר כתבנו שלא הזכיר המלאכים וחיות המרכבה שקדמותם אפס, ורק בחפץ השי"ת יצאו אל היש, וכאן קרא לרקיע שמים בדרך השאלה על שם השמים העליונים הראשונים, וכן נקרא אח"כ בתורה הרקיע בשם שמים כמו וזרקו משה השמימה (שמות ט' ח'), כלומר לאויר, ולפעמים זכרה שמים וגם שמי השמים לרמוז אל הרוחניים שאמרנו:

יקוו המים, הצווי הזה מוסב אל המים התחתונים האמורים למעלה, כי אחרי שהבדיל בין מים למים ע"י הרקיע, שב עתה לתקן את המים התחתונים ולקבצם אל מקום אחד כדי שתתגלה היבשה:

מתחת השמים, אותן המים שהם תחת רקיע השמים, דהיינו המים התחתונים שאמרנו:

אל מקום אחד, המקום הזה שזכר הוא מקום רחב ידים בתחתיות הארץ בפנימיות הכדור, שבו גזר הבורא להכניס כל המים התחתונים האלה, ולכן נזכר תמיד בתורה שהמים הם מתחת לארץ, כמו ואשר במים מתחת לארץ, (שמות כ' ד'), לרוקע הארץ על המים (תהלים קל"ו ו'), ומן המקום התחתון הזה יעלו המים ויראו החוצה, קצתם יתחברו סביבות היבשה ונקראים ימים, וקצתם ילכו בתחתיות הארץ אל תוך ההרים, ויצאו מן הארץ והיו למעין ולמוצא מים, והנה בהיות כל הימים שבעולם מחוברים זה עם זה כי מימיהם מתערבים כנודע וגם מימי הנהרות והיאורים מעורבים יחד טרם יצאו מן ההרים, לכן אמר הכתוב אל מקום אחד:

ויקרא אלהים ליבשה ארץ, לפי שמלת ארץ שבפסוק ראשון כוללת כל אשר תחת השמים הרוח והמים והעפר וכל אשר בהם, ולכן קרא כאן בפרט ליבשה ארץ לתת כלל על הזכרת מלת ארץ בתורה שמדבר על היבשה:

ולמקוה המים קרא ימים, שם ים נופל בלש"הק על החלל שבו נקווים המים, וקרקעית הים נקרא תהום, והמים שבחלל נקראו מי הים, ולפי שיש בעולם ימים רבים וכולם ממקום אחד יצאו, לכן אמר ולמקוה בלשון יחיד וימים בלשון רבים, והנה עם זה נשלם התיקון של בהו, כי עתה כל דבר נכנס בגדרו ובמקומו הראוי לו, גם הבדיל השם ביניהם לבל יתערבו עוד יחד ולא יעברו גבולם:

תדשא הארץ דשא, עתה מתחיל התיקון של תהו, כי תחת שהיתה הארץ שממה עתה הצמיח בה כל מיני דשאים, ודשא הוא שם המין כולל עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי:

מזריע זרע, שיגדל בו הזרע לזרוע ממנו במקום אחר:

אשר זרעו בו, הם גרעיני כל פרי שמהן האילן צומח כשזורעין אותו:

למינו, מה שהוא דומה לו והוא מתכונתו:

יהי מארת, הכלים או האמצעיים המקבלים את האור כדי שיוכל להאיר נקראים מאור, ולכן השמן שעל ידו נדבק האור בנר להאיר נקרא מאור, שנאמר שמן למאור (שמות כ"ה ו'), וכן כאן גזר השם שיתהוו כלים מוכנים בטבעם לקבל את האור שנברא ביום א', באופן שיוכל האור להתדבק בהם ולא יתפרד עוד מהם, והם השמש והירח, שניהם נקראו מאורות לפי ששניהם קבלו את האור ומאירים על ידו, אלא שהשמש קבל עצם האור בתחילת הבריאה והתאחז בו האור להתקיים לעולם, כי אין שמש בלא אור, אבל הירח הוא גוף עכור בעצמו ואינה מקבלת אור השמש כ"א בהיותה מנגד לו, לכן נקראת המאור הקטון לערך השמש שהוא המאור הגדול, ועכ"ז יתכן לקרוא שניהם מאורות גדולים, לא על מדתם בגופם, אלא על אורם שהוא כפלי כפלים מן האור המגיע אלינו משאר הככבים:

להבדיל בין היום ובין הלילה, ביאר לנו הכתוב כי תכלית בריאתם הוא כדי שיבדילו בין היום ובין הלילה, לפי שלמעלה ספר שהבורא ית' עשה ההבדלה הזאת בעבור כי אז לא היו עדיין מאורות כמו שביארנו שם:

והיו לאותות, כל סימן שיורה עלענין מיוחד נקרא אות, כמו כי אות היא ביני וביניכם (שמות ל"ג י"ג), והשמש והירח המאירים על הארץ ומושלים בה, ושומרים את חקם הניתן להם ולא ישנו את תפקידם לעולם, הם אות קיים על רוממות השם וגודל כבודו בשמים ובארץ והשגחתו בתחתונים, ועל כונה זאת אמר והיו לאותות:

ולמועדים, שרשו יעד, ושם מועד ענינו דבר קצוב ומיועד, ויש שני מיני יעידות, יעידת מקום כמו למועד דוד (ש"א כ' ל"ח) בית מועד לכל חי (איוב ל' כ"ג), ומלשון זה נקרא המשכן אהל מועד ויש יעידת זמן, כמו למועד אשר דבר אותו אלהים (להלן כ"א ב'), למועד אשוב אליך (שם י"ח י"ד), ושתיהן נודעים ע"י מאורות השמים, כי אורך המדינות ורחבן מקו השוה, ומרחק מקום ממקום ומדינה ממדינה, ומהלך ימים מזו לזו א"א לדעת אלא ע"י המאורות והככבים, וכן קביעות זמנים לשעות ולימים וכיוצא, וכן זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף הכל תלוי במאורות השמים ועל כל זה אמר ולמועדים:

ולימים, מדת היום ומדת הלילה:

ושנים, שישלימו מהלכם ויוסיפו שנית לשוב בדרך ההיא אשר הלכו בה, ושנת החמה בשס"ה יום ושנת הלבנה בשלושים יום בקירוב:

והיו למאורות, הוסיף שיהיה אורם מגיע לארץ, כי היה אפשר שיראה להם אור בשמים מבלי שיאירו בארץ לכך אמר שיהיו למאורות ברקיע השמים המביט בארץ ויאירו עליה:

לממשלת היום, מלבד שישמשו להאיר על הארץ גם ינהגו בה ממשלה, השמש ביום והירח בלילה, והממשלה הזאת היא השפע היורד מהם להוליד ולבשל צמחים להעלות אידים ליבש וללבן ולחמם וכיוצא, ועל דרך זה אמר הכתוב וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים (דברים ל"ג י"ד):

ואת הככבים, אלו שבעה ככבי לכת וגם הכוכבים הקיימים, והנה לא אמר הכתוב בבריאתם למשול ביום ובלילה כמו שאמר בשמש ובירח, לפי שאין הככבים הקיימים חלק מן העולם השפל הנברא בעבור האדם, אלא כל כוכב וכוכב הוא שמש בפני עצמו, וכל שמש יש לו גופות עכורים הסובבים אותו, וכפי מספר הככבים כן מספר העולמות:

ישרצו, שרץ הוא שם כולל לכל בעל תנועה, והתנועה היא הסגולה היותר פחותה שבבעלי חיים המבדלת אותם מן הדוממים ומן הצמחים, כי יש סגולות אחרות לבע"ח מעולות זו מזו, ועל פיהן נחלקים הבע"ח למחלקות הרבה, ולכן הכתוב חילק ביניהם בבריאתם, כי התחיל מן היותר גרועים שבהם שהם השרצים, ואח"כ הזכיר העופות, ואח"כ בהמה ורמש וחיתו ארץ, ואח"כ האדם שהוא הנבחר מכולם, והדבר ידוע שהחיות והבהמות מלבד תנועתם ומעשיהם הטבעיים יש להם מדות כגון הגבורה בארי, העזות בנמר, הצניעות בחתול, הזריזות בנמלה וכדומה, ועוד הם בעלי לימוד לתשמישי בני אדם, כמו הסוס לרכוב וללחום, השור לחרוש, החמור לשאת משאות, והכלב לשמור בית אדוניו וכיוצא בכל אלה, אבל בחיות הים אין גם אחת ממדות והתכונות הללו, זולתי התנועה והמעשים הטבעיים שיעשה כל מין ומין מהן בחקו ובטבעו, ולכן קראם הכתוב שרצים שהוא לשון חיות ותנועה, כאילו אין בהם דבר חיים רק התנועה:

ועוף יעופף, אע"פי שהעופות פחותים הם בענין המדות משאר בעלי חיים שנבראו ביום הששי, עכ"ז הם מעולים יותר מן הדגים, כי העופות יש להם קול והם בעלי לימוד השיר, ולכן נבדלו מן השרצים בבריאתם:

התנינים הגדולים, הדגים הגדולים שבים נקראו כן, ובעבור גדלם נזכרו בפרט, ולא נכללו בנפש החיה הרומשת אשר שרצו המים, שהם הדגים הקטנים:

ואת כל נפש החיה, כל החיים בכללם מתוארים בשם חיה, לפי שיש בהם חיות והוא שם כולל אדם ובהמה, אולם הבדילו ספרי הקודש בין חיה שהיא תואר לאדם, ובין חיה שהיא תואר לשאר בעלי חיים, וזה הכלל כל מקום שנזכר תואר חיה בלבד ואינו סמוך לבהמה או עוף או רמש, וגם אין עמה שם לווי, יורה תמיד על נשמת האדם, כי היא לבדה דבקה גם בעה"ז בחיים עליונים ונצחיים, ועליה אמר להלן ויהי האדם לנפש חיה כמו שנפרש שם, אבל כשידברו על שאר בעלי חיים תמצא תמיד תואר חיה סמוך למלת בהמה או עוף או רמש כגון כאן, או חברו עמה שם לווי כמו חית השדה, חיה רעה, חית הארץ או חיתו יער וכדומה, ושמור זה הכלל:

הרמשת, דומה למלת רמס בסמ"ך שענינו התנועה והדריכה על הארץ, וגם הוא לגנאי כמו מלת שרץ לרמוז שאין בו יתרון רק התנועה, כן רמש רומז שאין בו יתרון רק הרמישה:

ויברך, גזר עליהם תוספת טובה שזהו ענין הברכה בכל מקום:

לאמר, לא שאמר כך להם דוקא, כי לא יתיחד דיבור השם אל החיות שאינם בעלי דעה והשכל, אלא הכונה שגזר עליהם ברכה בלשון הזה פרו ורבו וכו', כענין שצוה תדשא הארץ, ישרצו המים וכו', שאין הכונה שהסיב הדיבור אל הארץ והמים:

פרו ורבו, שרש פרה נופל על דבר המוליד בכחו דבר אחר, ומה שהוליד נקרא פרי, לכן פרו היא ברכה שיולידו ולא יהיו עקרים, אבל ורבו הוא ענין אחר, ופירושו שיולידו ולדים הרבה לא ולד אחד בלבד, ושלא ימותו הנולדים בנעוריהם, אלא ירבו כ"כ עד שימלאו את המים בימי', והנה בא הציווי במקו' עתיד אע"פי שאין זה בכחם לעשות, ושיעורו אני נותן בכם כח שתפרו ותרבו:

והעוף ירב בארץ, כמו שפרט העוף בבריאתו כן פרטו בברכתו, ואמר בארץ כי אין העוף מטיל ביציו במים לפרות ולרבות שם:

תוצא הארץ, לפי שכל הבע"ח זולת האדם הם צאצאי הארץ ואינם פועלים רק בעניני הארץ, לכן הודיעה התורה בבריאתם שכל מוצאם היה מן הארץ, כי רק לתשמישי החומר נבראו, ולזה לא תמצא שנברא גופם תחלה מן הארץ, ואח"כ תבוא בהם הנפש ממקום אחר, אלא גם נפשם יצאה מן הארץ, כאמרו תוצא הארץ נפש חיה, ובעבור כך בהפרדה מן הגוף תשוב נפשם אל הארץ שממנה לוקחה כמאמר החכם ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג' כ"ח), אבל בבריאת האדם אין הדבר כן כמו שנפרש שם:

בהמה, שם בהמה נאמר בכלל על כל הבע"ח זולת האדם, כדרך אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים ל"ו ז'), וכאן נאמר בפרט על המינים האוכלים עשב, שהרי זכר אחריו וחיתו ארץ שהם הטורפים אוכלי הבשר:

ויעש, תיקנם בצביונם ובקומתם בטבעם ובמזגם שלא ישתנו לעולם מטוב לרע ומרע לטוב:

ויאמר אלהים נעשה אדם, נתיחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו, ולהורות על יתרון הכבוד וההדר שעטרהו על כל בעל חי להמשילו בכל מעשה בראשית אמר ביצירתו נעשה אדם כאילו נמלך כביכול בפמליא שלו שהם מלאכי יה וצבאותיו לאמר, אחרי אשר בראתי את כל אלה לצורך האדם תשמישו והנאתו, עתה יבא האדון אל היכלו:

אדם, יש לשאול והרי עדיין לא נברא ואיך קראו בשם, וכך היה ראוי להכתב נעשה נפש חיה בצלמנו כדמותנו וכו' ואח"כ יאמר ויקרא שמו אדם ? אולם נשמת חיים אשר באפו היא הנקראת צורת אדם לפי שמחוברת עם אדמת עפר, וזאת הנשמה כבר היתה נבראת מיום הראשון ואילך, ולפי שאין הגוף לבדו נקרא אדם אם לא תתחבר אליו גם הנשמה, לכן אמר כאן נעשה אדם, כלומר תנתן הנשמה שהיא צורת האדם בתוך גוף אחד שיהיה עשוי בצלמנו, ועי"כ תהיה הנשמה כדמותנו, וכמו שאבאר:

בצלמנו, מלת צלם נאמר תמיד על ענין גופני לא ענין רוחני, כי כל הגלמים נקראים צלמים בלש"הק, וראיה ואת כל צלמי מסכותם תאבדו (במדבר ל"ג כ"ב), וכן ותעשי לך צלמי זכר (יחזקאל ט"ז י"ז), והנה כל הבע"ח נבראו בצלם כל מין בצלמו, אבל לא בצלם אלהים, כלומר לא בצלם נפלא ונשגב משאר הצלמים, כי מלת אלהים הנסמכת למלה אחרת יורה לפעמים בכתוב על דבר מוכן לחול עליו ענין אלהי, אמר אין זה כי אם בית אלהים (לקמן כ"ח י"ז) הר האלהים חורבה (שמות ג' א'), וידוע כי בית השם עצמו בנוי ככל שאר הבתים והר האלהים עצמו דומה לכל ההרים אשר תחת השמים, אלא שלהיותם מיוחדים להשראת שכינה נקראו כן, ככה האדם שנברא להיות בעל נשמת חיים, כי בצלמו דהיינו בגופו שוכנת נשמה בעלת השכל והדעת, ויותר מזה אם יזכה תשרה עליו שכינה וידבר השם עמו, על כן צלמו לבדו נקרא צלם אלהים, כלומר צלם המוכן בתכונתו שתחול בו נשמה עליונה ושישרה עליו כבוד ה', ועליו אמר כאן בצלמנו, בדפוס מיוחד ונבדל מצלמי החיים כלם בבנין גופו ואיבריו, בכלי הדיבור וכלי המעשה, ועורקים וגידים ועצבים, הכל קשור נפלא מאד כידוע לחכמי הטבע:

בדמותנו, הוא שידמה בדרכיו ובמנהגיו לדרכי השם ב"ה, כאמרו והלכת בדרכיו, וזאת היא בכח נשמת חיים הנטועה בו, שבהיותה ממרומים וכל כחותיה הן בה לתשמישי החכמה, השכל והבינה להבין גדולת השם ומעשיו הנכבדים, והאהבה לאהוב את השם ודרכי הצדק, והשנאה לשנוא עול ומעשה נבלה, וכיוצא בכל אלה, הנה ידמה בדרכיו לעשות צדק ומשפט לדרכי ה"ית החפץ בכל אלה, גם אין בעליונים ובתחתונים כח הבחירה כ"א באדם, וגם בזה הוא דומה ליוצרו ית':

וירדו, לשון ממשלה, כי האדם מושל בעולם התחתון, כדרך תמשילהו במעשי ידיך (תהלים ח' ז'):

בצלמו בצלם אלהים, לפי שכנוי בצלמו שבא לנושא המאמר שהוא אלהים, הוסיף לבאר בצלם אלהים, כדי שלא נטעה ששב אל האדם הנזכר בפסוק שהוא הנשוא:

זכר ונקבה ברא אותם, הבריאה היתה מתחלה זכר ונקבה מחוברים בגוף אחד, ונשמתם כלולה בהם, כמו שאפרש להלן (ה' ב'), אבל היצירה היתה לאדם לבדו, והאשה נבנית אח"כ מן הצלע כמפורש בסמוך, ולכן הזכיר כאן בריאה, ובפרשה שלמטה הזכיר יצירה:

ויברך אותם אלהים, הברכה הזאת אינה פרו ורבו בלבד, אלא הם שני ענינים, תחלה ברך אותם ואח"כ אמר להם ג"כ פרו ורבו, ולכן שם בעל הטעמים הסגולתא על מלת אלהים, וענין הברכה הזאת היא תוספת אור דעה והשכל שעל ידו יזכה האדם לר"הק ולכל המתנות הנפלאות, כי היה בדעת הבורא שיהיו כל בני אדם מושפעים משפע אלהי להיותם מבחר יצורי מטה, כדרך שאפרש (להלן ב' ג'), לולי שקלקלו מעשיהם:

ויאמר להם אלהים, כאן לא כתוב סתם לאמר כמן למעלה בבהמות, אלא ויאמר להם, כי האדם ראוי שיתיחד לו הדיבור מן השם, לא כן הבהמה:

ומלאו את הארץ, שבהיותם עם רב יפרדו הגוים למשפחותיהם בקצוי תבל לרובם, ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה:

וכבשוה, כי הארץ וצאצאיה נתונה תחת ממשלת האדם, כדרך והארץ נתן לבני אדם (תהלים קט"ו ט"ז), והנה במלת וכבשוה שמוסב על הארץ נתן ממשלה באדם לעשות בארץ כרצונו, לבנות ולנטוע ולעקור ולחצוב וכיוצא, ואח"כ זכר ממשלתו בבע"ח ואמר שירדו גם בדגי הים המכוסים מהם, ובעוף השמים אע"פי שאינם עמהם באדמה, וגם בכל חיה רעה:

הנה נתתי, נתן להם רשות לאכול מכל הזרעים ופירות הארץ, אבל לא להמית בריה ולאכול בשרה, כי קודם חטא אד"הר לא היה ראוי לו להתפרנס אלא מן הצמחים להיותם מוכנים ומקבילים לטבעו הטובה להחיותו חיי עד כדרך שאפרש (לקמן ב' י"ז), אמנם לאחר שחטא ונעשה בן מות, היה טבעו מוכן לאכילת הבשר המוליד רקב וכליון הגוף, ולכן אחר המבול שאז נשלם עונש האדמה בעבור חטא האדם כמו שנפרש, הותר לבני נח אכילת הבשר:

כל עשב זורע זרע, זרועי העשב כגרגרי החטה והשעורה והקטניו':

ולכל חית הארץ, נתן לבהמות כל ירק עשב ולא פרי העץ והזרועים לפי שהיו מאכל אדם, וכן לא נתן לאדם את ירק עשב לפי שהיה מאכל בהמה, והנה דבר גדול הודיע לנו הכתוב הזה, והוא שבתחילת הבריאה לא היו חיות השדה אוכלות בשר גם לא הושם אז בטבעם לטרוף ולדרוס, כי הכתוב קבע להם מזונותיהם ולא נתן להם לאכול רק ירק עשב, והטעם יראה לי לפי שמאכל הבשר מוליד בהם אכזריות חימה ושטף אף כמו שעינינו רואות ארי טורף ודוב שוכל וכלבים עזי נפש אוכלים הבשר, ולפי שקודם חטא אד"הר היו גם החיות במדריגה יותר עליונה ממה שהם עתה ולא היה בהם טבע מזיק ואכזרי כמו שנוכיח מן הכתובים, לכן לא היו אוכלים רק ירק עשב, אבל אחר חטא האדם נפלו גם הם ממדריגתם ונשתנה טבעם לרעה, ולעתיד לבא ישוב הדבר לקדמותו, כי פרה ודוב תרעינה ואריה כבקר יאכל תבן ולא ירעו ולא ישחיתו וגו' כמפורש בנבואות:

והנה טוב מאד, העולם הזה בהבראו לא היה באותו מצב שהוא עתה לפנינו שכלולים בו הטוב והרע ונמצאים בו התחלואים הרבים והדבר והחיות הרעות וכל מיני נגעים ומחלות אשר עינינו רואות כהיום, אלא היה כלו רק טוב ולא היה מציאות לרע הפרטי כלל, ד"מ לא היה ארס בצמחים, לא היו החיות טורפות, ולא היה בן מות המין האנושי כמו שנוכיח (לקמן ב' י"ז), וכן בכל דבר היה העולם במדריגה מעולה וטובה כראוי למעשה הבורא ית' שהוא רק טוב ומטיב לכל, ולכן אמר כאן שאחרי כלות מלאכת הבריאה ראה והתבונן הבורא ית' את כל אשר עשה ומצאו טוב מאד בכלל ובפרט, ומליצת טוב מאד מוכיח הענין שאמרנו, כי בשאר הימים לא נאמר רק וירא אלהים כי טוב לפי שאין שלמות מוחלטת בפרטים בעבור כי כל מין ומין צריך לעזר ולסיוע מין אחר להשלמתו, אבל בצירוף כל המינים נעשה העולם שלם בתכלית השלמות וראוי להתאר טוב מאד, אמנם כל זה היה רק קודם חטא אד"הר, אבל אחרי שחטא ונפל ממדריגתו, נפל גם העולם כלו ממצבו הראשון והתחדשו בו כל מיני הרעות הנמצאים כהעת בעולם כאשר נוכיח מן הכתובים בבואינו אליהם, וגם בזה כוונה החכמה העליונה לטובת האדם, כי מאחר שנפל ברשת החטא אין טוב שיהנה בשלוה מכל טובות הבריאה, אלא צריך שיבואו עליו גם הרעות להחזירו למוטב, וכמו שיתבאר:

יום הששי, בה"א הידיעה, והוא מוסב אל ויכלו הנאמר בסמוך, ושעורו ערב ובקר של אותו היום הששי שבו נגמרה מלאכת השמים והארץ וכל צבאם, והיה הכל לאחד שלם דבוק ואחוז זה בזה: