שני המלאכים, כי השלישי הלך לו כמו שאמרנו, והנה קראם כאן מלאכים מפני שלא עשו מעשה אנשים בביאתם לסדום, אלא הלכו מהלך רב בזמן מועט, כי הם אכלו בבית אברהם בצהרים ועל המאכל האריכו הדברים ועכ"ז באו לסדום בערב, ועשו זה בכוונה כדי ליכנס לעיר בערב דוקא, לראות אם יהיה איש שיאסף אותם הביתה ללון שם, כי עתה מתחיל הנסיון שדברנו עליו למעלה (י"ח כ"א):

ולוט ישב בשער סדם, הנה אנשי סדום היו מכת המנאצים ורשעים גדולים, והיו בוחרים בכל המעשים המגונים שדעתו של אדם מכרעת אסורם, כמו הגזל והחמס והרציחה והמרד וכיוצא, ובהיות ארצם שמנה וטובה כגן ה' והיו באים שמה עניים רבים, והם היו מואסים הצדקה, לכן תקנו לכלות הרגל מביניהם והיו מודרים הנאה מכל אדם זולתם, והסכימו ביניהם שאם יבא לעירם אורח, יתעללו בו בתועבה הגדולה שזכר הכתוב אח"כ, ומרוב הענוי והמצוק יכריחוהו לצאת מיד מעירם או ימיתוהו, והדבר מפורש בנביא הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה (כלומר התגאו בעבור ארצם שהיתה טובה ולא יחסר כל בה) ויד עני ואביון לא החזיקה (שמנעו הצדקה מהעניים) ותגביהנה ותעשינה תועבה לפני (יחזקאל י"ו), שהיא התועבה שאמרנו כדרך שכתוב תועבה היא (ויקרא י"ח כ"ב), ולוט שישב זמן רב עם אברהם ולמד ממנו מעלת הצדקה והחנינה לאורחים, היה רגיל לישב בשער סדום כדי להמתין שם אם יבואו אורחים ויכניסם לביתו בחשאי באופן שלא ירגישו אנשי העיר דבר, ולכן לא היה יושב בשער ביתו כי ירא מבני העיר, גם לא היה חוזר אחר האורחים ביום מפחד אנשי המקום, אלא בערב היה הולך מחוץ לעיר בשער להמתין העוברים דרך שם:

ויקם לקראתם, מקרא קצר הוא וענינו ויקם וילך לקראתם, ולא המתין שיכנסו לעיר מטעם שאמרנו, אלא רץ לקראתם לדבר עמם טרם יכנסו:

אפים, על פניו:

הנה נא, לשון תחינה:

אדני, לשון רבים, והוא חול:

סורו נא, כלומר אין ראוי לכם להתעכב כאן, אלא שתסורו מן המקום הזה כדי שלא יראה אתכם אדם, ותבואו אל בית עבדכם בית בטוח, ושם תלינו אחר שתרחצו רגליכם ולמחר תשכימו בבוקר טרם יכיר איש את רעהו והלכתם לדרככם, כי אין ראוי לשבת פה כאור היום פן יפגעו בכם אנשי העיר:

ויאמרו לא כי ברחוב נלין, לא נסור אל ביתך כי לא לנסותך באנו, אלא נלין ברחוב העיר ונראה אם יבוא איש לאסוף אותנו אל ביתו:

ויפצר בם מאד, כששמע לוט כונתם ללון ברחוב, התאמץ מאד לפצור בם שלא יעשו כן, כי ידע הסכנה הגדולה שיש לכל אורח אם יתראה בחוצות העיר:

ויסורו אליו ויבאו אל ביתו, זכר שני דברים, כי הלכו אחרי לוט ועקמו את הדרך שלא ישגיחו בם אנשי העיר ונכנסו עמו אל ביתו:

משתה, קביעות סעודה על היין בהיות היין אהוב אצלו כמו שמוכיח סופו על תחילתו:

טרם ישכבו, הנה זמן מועט אחר שנכנסו בביתו נודע הדבר לקציני סדום ע"י המרגלים ששמו בכל פנות העיר להשבית רגל כל אורח ועני מביניהם, ותכף שלחו לשם אנשים להוציא את האורחים מבית לוט בחזקה, וגם נתנו רשות לכל אנשי העיר לעשות באורחים ההם, ככל הנבלה שהסכימו לעשות לכל אורח, וזה טעם שבאו שם כל אנשי העיר ולא קצתם, כי להיות כלם שטופי זמה נאספו כלם סמוך לבית לוט לתכלית המגונה ההוא:

ואנשי העיר אנשי סדם, לפי פשוטו הוא לתוספת ביאור, אנשי העיר שהם אנשי סדום, אולם לפי שלא היה צריך לביאור זה יתכן שרומז אל רשעתם, כלומר אנשי העיר בהיותם אנשי סדום שעליהם נאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה מאד נסבו וכו':

נסבו, הקיפו הבית מכל צד כדי שלא יצאו משם בהחבא:

כל העם מקצה, מכל קצה העיר, כאילו אמר מן הקצה אל הקצה, ובא להודיע שאפילו עשרה שאמר אברהם לא נמצאו בהם:

איה האנשים אשר באו, כי ידענו בלי ספק שבאו אליך:

ונדעה אתם, במשכב זכור, כי שורש ידע כנוי לשכיבה, כמו ואיש לא ידעה (לקמן כ"ד ט"ז), והראיה לזה מתשובת לוט שרצה לפייסם בשתי בנותיו, והנה לא המתינו להרע עמהם עד אור הבקר כאשר חשב לוט, אבל טרם ישכבו באו לתבעם לאותו פועל מגונה, כי היתה כוונתם לבזותם ולנבלם כדי שישמע מעשה פתגם הרעה שיעשו, ולא יבואו עוד זרים אל ארצם, ואם לא היה כן לא היו מזכירים הזמה ההיא קודם עשותה, ועוד נבין מזה עד היכן הגיע השחת נפשותם כי לא היה להם בושת פנים להגיד בפומבי ובקול גדול כל מאוויי רשעתם ולזה אמר הנביא וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו אוי לנפשם כי גמלו להם רעה (ישעיה ג' ח'):

הפתחה, אל הפתח והוא החלל שבו נכנסים ויוצאים, והדלת הוא הסובב לנעול ולפתוח:

והדלת סגר אחריו, לוט סגר מבחוץ אחר שיצא כי ירא פן יבואו בחזקה אל הבית לקחת האנשים:

אלנא אחי תרעו, קראם אחים כדי לפייסם, ועוד לרמוז להם שבהיות גם הוא אחד מתושבי העיר כמוהם ראו שיקחו נקמתם ממנו, כי הוא הפר הנימוס, לא האורחים שלא ידעו מזה דבר, ולפי שעליו ליתן את הדין הנה הוא יתן להם שתי בנותיו:

הנה נא, לשון הזמנה וזריזות:

הוציאה נא אתהן אליכם, נראה שכוונת לוט לא היתה להפקיר שתי בנותיו לגמרי, אלא לדחותם בדבריו כדי שיהיה לו פנאי להציל האורחים, כי מאחר שהיו בתוך אנשי העיר חתני לוט לוקחי בנותיו, חשב שהם לא ירצו בדבר זה ויצילו את הנערות הארוסות להם מהזמה ההיא, ושבזה יתארך הענין ובין כך ינצלו האנשים וימלטו על נפשם חוץ לעיר:

האל, כמו האלה:

כי על כן באו בצל קרתי, כי על כן צריך אני להשתדל בהצלתם הואיל ובאו לחסות תחת כנפי, ונכנסו בביתי להשוב שמה:

ויאמרו גש הלאה, התקרב לצדדין והתרחק ממנו, כי היה לוט עומד לפני הפתח מבחוץ למנוע אותם מגשת אל הדלת לשברה, והם גרשוהו משם אע"פי שהיה בעל הבית, וקרבו אל הדלת בחזקה, וזה טעם שאמרו גש האלה:

ויאמרו האחד בא לגור, מכפל הלשון שאמר ויאמרו ויאמרו שני פעמים יראה שרומז לב' כתות אנשים שהיו שם, קצתם באו בצווי קציני סדום לקחת האנשים בחזקה, והם אמרו גש האלה, כלומר פנה לנו מקום לשבור הדלת כי כך נצטווינו, ושארית העם שנתקבצו שמה למלאות תאוותם הרשעה אמרו כמוכיחים את לוט על שהעיז פניו למרות את פי קציני הארץ האחד בא לגור וכו', פי' האיש האחד הזה (דהיינו לוט) בא לגור בינינו, ואנחנו נגד נימוסי הארץ נתנו לו מלון אורחים בעברנו על מדותינו, ועתה רוצה לשפוט את מעשינו הצדקו אם לא, כי החליט ואמר רק לאנשים האל אל תעשו דבר, והפך מזה כבר הסכמנו לענות כל האורחים, ואפשר שטעם אמרם האחד ולא אמרו האיש בא לגור, לפי שאנשי סדום לא קבלו מימיהם שום אורח להתיישב בעירם אלא לוט לבדו, וגם עליו נתחרטו:

עתה נרע לך מהם, למ"ד לך מושכת עצמה ואחרת עמה, ושיעורו מלהם, והכוונה נעשה לך רעה יותר ממה שנעשה להם, ובזה רמזו לו שאם לא יוציא אליהם, האורחים יקחו נקמתם ממנו, אם בעשות לו כאשר זממו לעשות להם או בעונש אחר קשה יותר:

ויפצרו באיש בלוט מאד, בני העיר שהוכיחוהו ואמרו לו האחד בא לגור היו מפצירים בו מאד ודוחקים ולוחצים אותו עד שיתרצה להם, כי פועל פצר אינו תמיד על פיוס דברים, אלא דומה לפועל פרץ שהוראתו הריסת הגדר והלחיצה בו, וכן פצר ענינו לפעמים דחיקה בכח, וכן מצאנו ויפרצו בו עבדיו (ש"א כ"ח כ"ג), שהוא כמו ויפצרו:

ויגשו לשבר הדלת, בעוד שאנשי העיר דברו כזאת ללוט, בין כך ובין כך שלוחי המשפט והשוטרים נגשו אל הדלת לשברה:

וישלחו האנשים את ידם, המלאכים שהיו בבית בראותם שלוט היה בסכנה גדולה בעבורם, ראו באמת שהיה ראוי להנצל ופתחו הדלת והכניסוהו אלהים, ובאותו רגע נתמלאה סאתם של אנשי סדום ונחתם גזר דינם להעקר מן העולם, כי הנסיון שעשו בם הוכיח שכלם השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב:

בסנורים, חולי של שממון במחשך העין והלב, שאינו רואה אלא בערבוביא וכן הלב משתגע שאינו יכול לחשוב מחשבות ואינו יודע מה לעשות, והנה מלת הכושב על המלאכים שהם הכו אנשי סדום במכה הנפלאה הזאת לאות כי קרבה עת פקודתם:

מקטן ועד גדול, לא שכולם היו בבת אחת סביבות הבית אלא זה אחר זה, כי הראשונים כאשר הוכו בסנורים וחפשו למצוא הפתח עד שלאו למצוא, נתפזרו אנה ואנה בתמהון לב, ובאו אחרים לשבור הדלת והכו גם המה כראשונים, וכן פעם אחר פעם עד שהוכו כלם מקטון ועד גדול, כי כבר אמר למעלה שכל העם מקצה נתחברו לעשות הנבלה, וטעם העונש הנפלא הזה לא היה להציל את לוט מידם, כי היה יכול להנצל באופנים שונים בהיות מלאכי עליון בביתו, אלא היה מחכמתו ית' להכותם בסנורים כדי שלא ימלט גם אחד מהם באותה הלילה, ולא למחרת כצאת לוט וביתו מן העיר, שלא ירדפו אחריו עד צוער וימלטו גם המה בראותם האש סביבותם, וכן קרה למצריים שהיה מאפל סביבם כל הלילה עד שנטבעו בבקר:

וילאו. טרחו ונסו כמה פעמים למצות הפתח עד שנלאו ואמרו נואש:

עד מי לך פה, שיעורו מי לך עוד פה, ור"ל העוד לך קרובים בעיר מלבד אלו שבבית:

חתן ובניך ובנתיך. חתן או בנים ובנות, והיה דבורם כדרך בני אדם:

כי משחתים אנחנו, אע"פי שאחד היה המשחית והאחר בא להציל את לוט, הנה עסק הפיכת סדום והצלת לוט על שניהם יקרא, כי זה עוזר לזה, ולא היו יכולים לעשות דבר זה בלא זה:

את המקום הזה, לא עיר סדום בלבד, אלא כל המקום שכולל כל ערי הככר:

כי גדלה צעקתם, צעקת העשוקים והאביונים אשר התעללו בם, אלה צועקים עליהם:

וישלחנו, בבנין הכבד, לפי שהוא שילוח של השחתה כדכתיב ושן בהמות אשלח בם (דברים ל"ב כ"ד), והנה עתה הודיעו ללוט שהם שילוחיו של מקום, כי עד עתה היה סבור שהם בני אדם:

לשחתה, בכינוי נקבה, כי הוא מוסב אל המדינה או אל הארץ ההיא, אבל מקום על הרוב לשון זכר הוא:

אל חתניו לקחי בנותיו, לפי פשוטו לא היו לו רק שתי בנות והיו ארוסות לב' אנשים מבני סדום, כי חתן יקרא גם טרם הנישואין בעודנו ארוס ואילו היו לו ב' בנות אחרות נשואות כבר, היה הכתוב אומר וידבר אל בנותיו כי הם עיקר:

ויהי כמצחק בעיני חתניו, כמו איש מצחק שדבריו אינם כלום, כי גם חתניו היו כשאר אנשי סדום מכת האפיקורוסים ומורדי אור, ולא האמינו בה' ובנפלאותיו, ולא היה בהם איש ששם לבו לדבר ה' זולתי לוט לבדו:

וכמו השחר עלה, כאשר היה זמן קרוב לעלות השחר:

ויאיצו, לשון מהירות ודחיקה, והיה החפזון הזה לפי שבאשמורת הבוקר יתחיל הפורענות כמו שנבאר:

הנמצאות, המזומנות לך בבית להצילם, ולא תחזור עוד אחר חתניך הרשעים:

פן תספה בעון העיר, שלא תמות גם אתה בעונש אנשי העיר:

ויתמהמה, לשון מהמה נופל על המתעכב שלא ברצונו ורק בעבור איזו סבה שתכריחהו להתעכב, ואין כן שורש אחר שהוא על עכבה ברצון כמו ואחר עד עתה (לקמן ל"ב ה') ושם אפרש, והנה לוט צדיק היה והאמין בדברי המלאכים, ולולי שהוצרך להתעכב בעיר לדבר על לב חתניו להצילם, לא היה מתמהמה רגע, ולכן כתוב ויתמהמה ולא ויוחר, להעיד שלא היה אשם על עכבתו, אולם אשתו מרשעת היתה ככל אנשי סדום, כי מבנות אנשי העיר לקחה לו לוט לאשה, שהרי במלחמת כדרלעומר עדיין לא היה נשוי, כי שם כתוב ויקחו את לוט ואת רכושו (לעיל י"ד י"ב), ולא הזכיר אשתו, וכשהלך לו שנית להתיישב בסדום אז נשא אשה מבנות המקום, והכתוב העיד שהיתה רעה וחטאה כמוהם, ולזה לא אמר ויתמהמהו, אע"פי שהמתעכבים היו ד', הוא ואשתו ושתי בנותיו, להודיע שהוא לבדו התעכב נגד רצונו, אבל אשתו ובנותיו היו חפצות להשאר שם והיו מסבבות סבות שלא לצאת כי לא האמינו בדברי ה', ורק בזכותו של לוט ניצולו, ועוד אדבר על זה בסמוך:

ויחזיקו, היו מושכים בהם בחזקה למהר לשלחם:

בחמלת ה' עליו, עליו ולא על אשתו ובנותיו כי רשעות היו, והנה אע"פי שלוט צדיק היה ולא למד מדרכי בני סדום, עכ"ז חטא לעזוב חברת אברהם הצדיק וללכת להתחבר עם אנשים פושעים, ובעבור זה היה ראוי שילקה גם הוא קצת כאשר יצא הקצף על שכניו הרעים, כדרך שאמר הנביא אל יהושפט בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך (ד"ה ב' כ' ל"ז), ולכן השם ב"ה שהוא רב חסד מטה כלפי חסד, צירף עמו זכות אברהם וחמל עליו, ולזה כתוב להלן (פסוק כ"ט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וכו':

ויהי כהוציאם וכו' ויאמר, מלמד ששניהם הוציאו את לוט ואת משפחתו, ומיד חזר האחד לסדום לשחתה, והשני אמר ללוט המלט וכו', ולזה כיון יב"ע:

המלט על נפשך, כמו בנפשך, כלומר המלט מהר ממקום זה למען תהיה לך נפשך לשלל:

אל תביט אחריך, טעם האיסור הזה אינו כדי שלא יראה בהכרת רשעים, כי הכתוב אומר ושלומת רשעים תראה (תהלים צ"א ח'), ולמה במשפט סדום לא ישמח צדיק כי יחזה נקם ? אלא הענין כך, השם ב"ה לבדו בוחן לב, וזולתו אין יודע, ואפי' המלאכים אינם יודעים עומק המחשבה שבלב, כמו שכתוב כי אתה לבדך ידעת את לבב בני האדם (ד"ה ב' ו' ל'), ולכן כשראו המלאכים שהם מתעצלים לצאת, חשבו שכולם היו מסופקים בדבר ה', ושגם לוט פוסח על שתי הסעיפים היהיה כדבר הזה אם לא, ולכן אמר לו, השמר לך מהביט אחריך לראות היעמדו דברינו שאמרנו בשם ה' שתשחת העיר, כי מי שיעשה מעשה זה מחוסר אמונתו, ילכד גם הוא בעון אנשי סדום שאינם מאמינים בה', אולם השם ידעכי לוט מאמין בדבר, וסבב צווי זה כדי שתמות אשתו בעברה על דברי המלאך ותקח כפלים ככל חטאותיה, כמו שיתבאר:

ההרה המלט פן תספה, ואח"כ אמר לו כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה, א"כ איך יספה בעון העיר, אם לא יתחיל הפורענות רק אחר בואו שמה? אלא צריך לידע שעונש אנשי סדום כלל שני דברים כמו שנוכיח מן הכתובים, א' המטרת גפרית ואש שהתחילה מיד בעלות השחר להמית הרשעים, ולזה הזהירו אל תביט אחריך בעבור רדת האש, והב' היא המהפכה שהתחילה כאשר יצא השמש על הארץ, ועליה אמר כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה, ולקמן יתבאר יותר:

אל נא, אל תצריכוני לעלות ההרה כי לא אוכל למהר פעמי כל כך:

להחיות את נפשי, להשאירני חי:

תדבקני, תשיגני, ושיעור הכתוב כך הוא, הנה נא מצא עבדך חן וכו' להחיות את נפשי (באופן שאמלט ההרה, אך) אנכי לא אוכל להמלט ההרה (ולבא שמה מהר, כי יראתי) פן תדבקני הרעה (בטרם אבוא שמה) ומתי (ועכ"ז אמות, ולא יועיל לי חסדך, לכן אבקש) הנה נא וכו':

קרבה לנוס שמה, לפי פשוטו שאיננה רחוקה כמו ההר ואוכל מהר לנוס שמה:

והוא מצער, עיר קטנה, ואנשים בה מעט, ואין לך להקפיד אם תניחנה עתה:

אמלטה נא שמה, תן לי רשות להמלט שמה:

הלא מצער הוא, הוא כמו מאמר מסוגר, ושיעורו אמלטה נא שמה (הלא מצער היא) ותחי נפשי, ואז תחיה נפשי כי אנצל שם:

לבלתי הפכי את העיר אשר דברת, אם הכוונה שיציל עיר צוער בגללו ולא יהפכנה, יקשה מאד איך יהיה זכותו של לוט עדיף משל אברהם שלא זכה בתפלתו להציל אפילו איש אחד, ובמה יזכה לוט להציל עיר שלמה? ועוד משוא פנים יש בדבר ! אם אנשי צוער רעים כאנשי סדום למה ימלטו ? ואם אינם רעים כ"כ, למה השיב המלאך הנה נשאתי פניך וכו' דמשמע שבזכות לוט נצולו אע"פי שלא היו ראויים לכך, וכבר נגזרה הגזירה גם עליהם? ועוד לוט התפלל רק להצלת עצמו ואמר אמלטה נא שמה, ולא אמר שא נא למקום ההוא בעבורי, ולמה השיבו המלאך לבלתי הפכי את העיר? לכן לבי אומר לי שגם על צוער עברה כוס חמת ה' אחרי שיצא לוט משם, כי גם היא בכלל ערי הככר היתה, ומשנהפך כל הככר ידענו שנהפכה גם היא עם שאר הערים, ורק האריך לה המלאך זמן מועט כדי שיוכל לוט להנפש שמה שעה או שתים מיגיעת הדרך ואח"כ ימהר להמלט ההרה, ולכן סיפר הכתוב אח"כ ויעל לוט מצוער וכו' כי ירא לשבת בצוער, ואילו הבטיחו המלאך להציל את צוער לגמרי, ממה היה מתירא? אלא מאמר לבלתי הפכי וכו', ענינו לפי שעה לא אהפכנה והיה ירא לוט שמא יתעכב שם יותר מן הזמן שקצב לו המלאך ותדבקהו הרעה, ולכן מהר לעלות ההרה, ולפי שנהפכה גם צוער, קראו כל חכמי העמים את הערים האלה בשם [Pentapoli] שפירושו חמשת הערים:

קרא, הקורא:

צוער, על שם והיא מצער:

השמש, שיעורו כשיצא השמש על הארץ אז בא לוט לצוער:

וה' המטיר על סדום, ולא אמר וימטר ה' כדרך הכתוב בכל מקום, לפי שפירושו וכבר המטיר, כמו שכתבנו על והאדם ידע, והענין שההמטרה והמהפכה הם שני דברים, ולכן חלקם הכתוב בשני פסוקים וסיפר כאן שכרגע צאת לוט מסדום, שהיה בעלות השחר, מיד התחיל הפורענות שהוא המטרת גפרית ואש על כל אנשי סדום ובנותיה, ונשרפו כולם מן האש הגדולה הזאת שירדה בדרך פלא, כי לא התקדרו שמים בעבים כדרך הטבע טרם המטר, אלא בהיות האויר צח נפל פתאום גפרית ואש ולזה הקדים לומר השמש יצא על הארץ, ולפי שהיה זה כעלות השחר הוצרך לוט לצאת בחפזון מן העיר כמו השחר עלה, כדי שלא תדבקהו הרעה, אולם אחרי צאתו מהעיר אע"פי שהיה עוד בארץ הככר לא היה מתיירא פן תשרפהו האש, כי ההמטרה הזאת לא היתה אלא בערים להעניש יושביהן ולא התפשטה בכל הככר, ולכן לא נזכרו בפסוק זה אלא הערים, ובפסוק שלאחריו נזכר גם הככר:

ויהפך, זהו ענין אחר, כי אחרי צאת השמש שכבר נשלם פורענות הרשעים ומתו כלם מקטון ועד גדול לא נשאר בהם עד אחד, הוסיף ה' להכות את האדמה אשר הם עליה, וזה כי נהיה רעש גדול הפלא ופלא מתחת מקום הככר שבו היו הערים, ונהפכה כמו רגע כל המדינה מלמעלה למטה, וברדת הערים ורגבי האדמה למטה בתחתיות הארץ ונשתקעו עד התהום, אז גברו המים שהיו מתחת לארץ על מקום הככר ועלו למעלה, ומזה נתהווה ים המלח המפורסם לכל, ונקרא כן לפי שמימיו מלוחים מאד ומלאים זפת וגפרית, ואולי ראתה חכמתו ית' להעלות מים במקום ההוא, כדי שתכבה כרגע האש הגדולה ההיא ולא תזיק למדינות אחרות שהיו סביבות הככר, וזהו העשן שראה אברהם למחרת:

וצמח האדמה, משנהפך כל הככר כבר ידענו שנהפכו גם הצמחים שהיו עליה, ומקרא שאינו צריך הוא, אלא רומז לדעתי לפלא אחר שנולד אז, והוא שגם האדמה הנשארת סביבות ים המלח הפכה טבעה, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב ואף אם יגדל עליה איזה עץ פרי, הנה לא יצליח למאומה, ולא יתן פריו בעתו, כמו שהעידו נוסעי המדינות בספריהם, שעוד היום האילנות שמצאו סביבות ים המלח לא יבשילו פריהם לעולם אבל הם תמיד בוסר, ואף אם מבחוץ מראיהן יפה, בתוך הפרי יבא רקב ויהיה לאבק ועפר ולזה כיון הכתוב באמרו וצמח האדמה:

ותבט אשתו מאחריו, כבר אמרנו שאשת לוט היתה מרשעת ככל אנשי סדום, ושרק בזכות בעלה יצאה משם, אבל השם שופט צדק וסבב באופן שתענש גם היא ככל חטאותיה אחרי צאתה, כדי שיבין לוט כי צדיק ה' ושבחטאה מתה, וילמד להתרחק מפועלי און ולא יתחתן עוד בם, ולזה ספר הכתוב כי בצאתם מסדום קרה מקרה שהלכה אשתו מאחריו ולא מלפניו של לוט, כי אילו הלכה לפני לוט לא היתה מעיזה פניה להביט אל העיר, ולוט עצמו היה מונע אותה, אבל היה זה למכשול עון שהלכה אחרי לוט, ומתוך כך הפכה פניה לראות הנהיה כדבר ה' אם לא, ולא הרגיש לוט בזה אחרי שנאסר גם עליו להביט אחריו, ולפי שלא האמינה בה', מיד:

ותהי נציב מלח, שורש היה יורה לפעמים על השתנות ההויה לדבר אחר, וכן כאן ירד עליה גפרית ואש פתאום, ונעשה גופה מצבת מלח למזכרת שחסרה אמונה דומה לעונש אנשי סדום שנחתם גזר דינם בעבור שלא עמדו בנסיון שאמרנו, כן היא לא עצרה כח להאמין בה' ונענשה, אלא שאנשי סדום נשרפו ונמוחו ואין להם חלק לעולם הבא, והיא שלא מתה בתוכם יש לה חלק לעוה"ב כמו שתרגם יוב"ע, ועוד נשאר גופה לדור דור מצבת מלח לאות לבני מרי, ולכן אחז"ל (בפ' הרואה) הרואה אשתו של לוט וכו', וגם סופרי זמננו העידו שראו המצבה הזאת סמוך לים המלח:

וישכם וכו' אל המקום, שיעורו ללכת אל המקום:

וישקף על פני סדום, לדעת אם נמצאו שם עשרה וניצולו אם לאו:

קיטור, תימור של עשן, והוא מלשון קטורת:

הכבשן, חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד או אשר מבשלין בו כלי החרס והאש דולקת בה תמיד:

ויהי בשחת, כלל שאחר הפרט, והודיע שבדרך זה ניצול לוט מתוך ההפכה:

ויזכר אלהים את אברהם, פירשנו לעיל (פסוק י"ו) איך זכותו של אברהם הכריע הצלת לוט:

אשר ישב בהן לוט, באחת מהן:

בהר, הידוע שאמר לו המלאך:

כי ירא לשבת בצוער, להתעכב עוד בצוער, כי ידע שגם עליה נגזרה, להתהפך כמו שפירשתי לעיל (פסוק כ"א):

וישב במערה, להסתר שם מזרם וגשם, כי לא היו לו עוד צאן ובקר ואהלים, ויראה שאבד כל עשרו בנוסו מסדום בחפזון, כי הכתוב לא זכר דבר מרכושם וקנינם להודיע שהלכו אל נפשם בחוסר כל:

אבינו זקן, יתכן שהיו בנות לוט פתיות וחסרות לב, הן מצד נערותם, הן מצד שנולדו בסדום ומימיהם לא יצאו משם, ולפי שאנשי סדום דבר אין להם עם כל אדם, כי השביתו רגל האורחים מביניהם, לכן בנות לוט לא ידעו דבר מתכונת הארץ וממציאות שאר העמים אשר תחת כל השמים, ובראותם הכליון הגדול בסדום ובנותיה, ושהוצרכו לברוח גם מצוער, חשבו שכל העולם נחרב במבול של אש, ושלכן נמלט אביהם במערה כי אין עוד עיר להמלט שמה, ולפ"ז עשו מה שעשו בכוונה טובה כדי להחיות זרע על פני כל הארץ, וכבר שבחו חז"ל הפועל הזה באמרם (נזיר והוריות) לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שהקדימה בכירה לצעירה וכו':

לכה, לשון זרוז והזמנה, ולא לשון הליכה דוקא, ולכן לא נשתנה בנקבה לומר לכי:

יין, אמרו במדרש ב"ר מנין היה להם יין במערה, אלא ממה שהיין מרובה להן היו מחביאין אותו במערות עכ"ל, פי' שארץ הככר היתה ארץ מבורכת ומוציאה יין הרבה, והיו מחביאין אותו במערות שלא יחמיץ וכשנחרבה כל ארץ הככר נשאר היין שבמערה הפקר:

בלילה, בחסרון ה"א הידיעה דרך זרות, והראוי בלילה ההוא:

מואב, כמו מאב וכן בן עמי שאבי הילד ממשפחתה הוא, וכיונו בשמות האלה להודות על מעשיהן שחטאו בשוגג לא מרוח זנונים אלא מכוונה טובה בחשבם שהעולם חרב, ונכתב הסיפור הזה להודיע קורבת שתי האומות האלה עמון ומואב עם ישראל, ועכ"ז לא קדמו אותם בלחם ובמים בצאתם ממצרים, עד שבא הציווי עליהם לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו וכו' (דברים כ"ג ד'), כמו שנבאר שם: