מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, בא להגיד כי אחר הרעב ההוא שהיה בימי אברהם לפי שעה כדי לנסותו כמו שכתבנו שם, לא היה רעב אחר בארץ כנען, ותכף ששב אברהם ממצרים לבית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, תמו ימי הרעב ההוא והיה שבע גדול בארץ בזכות אברהם, ואחרי מותו קרא השם לרעב שנית כדי שיבינו כל יושבי ארץ כנען שבזכותו היה להם שובע שמחות:

וילך יצחק, היה בדעתו לרדת מצרימה כמו שירד שם אברהם אביו מפני זלעפות רעב, והלך תחלה אל אבימלך שהיה בנו של אבימלך אשר היה בימי אברהם (כמו שת"א לקמן על פסוק בינותינו בינינו וביניך) בעבור האהבה שהיתה בין אבותם, אולי ייטב עמו כמו שנשבע לאביו:

אל תרד מצרימה, אפילו לגור שם דרך עראי עד עבור ימי הרעב, אלא שכון בארץ וכו', כלומר שכון כל ימיך בארץ שאומר אליך בכל פעם ופעם, על כי ה' תסע ועל פי ה' תחנה, והכוונה שאחר עבור הרעב ישוב לבאר שבע ויתיישב שם, ובלי ספק מה שנאמר להלן ויעל משם באר שבע היה על פי צווי השם ואף שקיצר הכתוב, ועתה אנכי מצוך לאמר גור בארץ הזאת:

גור, לא תשב בקביעות דירה רק כגר מארץ אחרת:

בארץ הזאת, בארץ פלשתים שהיה שם אז:

אתן את כל הארצת האל, כי גם ארץ פלשתים בכלל ארץ ישראל, כדכתיב לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים (יהושע י"ג ג'):

והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, אין צריך שיבטיח הקב"ה את יצחק שלא יעבור על השבועה שנשבע לאביו, כי לא אדם הוא להנחם, והשבועה איננה על תנאי, אלא זה המאמר הוא שבועה מיוחדת ליצחק להודיע שאף הוא ראוי כאביו לכרות עמו הברית, ולכך יאמר תמיד בתורה הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב (דברים ל"ד ד'), כי לא מצאנו שבועה ליצחק בלתי זאת, ורצה הקב"ה להשבע לכל אחד מן האבות, כי אע"פי שהראשונה תספיק תוספת זכות וכבוד הוא להם, ויתכן עוד שהוסיף ליצחק בשבועה זאת שיקיים בו בעצמו השבועה שנשבע לאברהם אביו, שיהיה הוא ברכה בעמים, כמו שאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ויהיה פירוש הכתוב והקימותי בך את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, כי אתה ברכה בעמים, וכן אמר עוד ביעקב ונברכו בך כל משפחות האדמה (לקמן כ"ח י"ד):

אשר שמע אברהם בקלי, על העקידה דכתיב אשר שמעת בקולי (לעיל כ"ב י"ח), ושם נשבע לו השם שנאמר בי נשבעתי וכו':

וישמר משמרתי, משמרת הוא הכלל ולכן מועמד בז"ק, ואח"כ פרט ואמר מצותי חקתי ותורותי, והנה כל מה שחייב האדם לשמור ולעשות יקרא משמרת, ואם יחוייב לשמרו מפאת רצון המצוה לפי שיש יראת רוממותו על פניו, כמשמרת האב על הבן יקרא מצוה ואם יהיה זה מחמת יראת העונש כמשמרת האדון על העבד יקרא חקה, ואם מצד הטובה שיש בו לעושהו כמשמרת המורה על תלמידו יקרא תורה, והנה כל פקודי ה' הם מצד האמת מצות וחקות ותורות, כי יבא בהם החיוב לאדם לשמרם משלשת פינות הללו יחד, וא"כ ירמוז הפסוק אל כל מצות התורה בכלל על דרך שאחז"ל קיים אברהם אבינו כל התורה על שלא נתנה, ועל דרך הפשט תאמר שיהיה משמרתי, אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו וחלק בה על עובדי ע"ז וקרא בשם השם להשיב רבים לעבודתו:

מצותי, ככל אשר צוהו לך לך מארצך ועולת בנו וגרישת האמה ואת בנה:

חקותי, ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצות את בניו ואת ביתו בהם:

ותורותי, המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצות בני נח כלן שהם תורה להן:

וישב יצחק בגרר, עשה כאשר צוהו השם ולא ירד למצרים, רק נתיישב שם עד עבור ימי הרעה:

וישאלו, כי כבר היו מלומדים ממה שקרה לאברהם שלא לנגוע באשה נכריה אשת איש, ולכן שאלוהו:

לאשתו, על אשתו או בעבור אשתו, ועל הבנים לא שאלוהו, כי יאמר בני אשה אחרת הם לי:

אחותי היא, כי להיותה קרובה אליו ממשפחתו ומבית אביו היה יכול לקרותה אחותו באמת:

כי ירא, היה ירא מאנשי המקום, וחשב שאם יבואו ללקחה ילך אז אל המלך ויודיעהו שהיא אשתו, אבל עם כי ארכו לו שם הימים לא נגע המלך ולא אחד העם באשתו כי היו נזכרים בענין אברהם, ושיעור הכתוב כך, כי ירא לאמר אשתי (היא, כי אמר בלבו) פן יהרגוני אנשי המקום על (אודות) רבקה:

ארכו לו שם הימים, מלת ארכו פועל עומד, ופירושו כי הוא האריך ימים שם והימים ארכו לו:

וישקף, יתכן שהביט אבימלך במתכוין בעד חלון ביתו שהיה מנגד לבית יצחק כדי לראות איך יתנהג יצחק עם רבקה, כי כבר נולד ספק בלבו אולי אשתו היא:

מצחק, לשון שעשוע ושמחה, ומזה הבין שהיא אשתו כי כן לא יעשה צנוע כמוהו כ"א עם אשת חיקו:

אך, כמו אבל, כלומר באמת אני רואה כי היא אשתך:

פן אמות עליה, פן ימיתוני בעבורה:

כמעט, אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה הדבר שאחד העם ישכב עם אשתך מאחר שאמרת אחותי היא והיית מסבב לנו עונש כמו שקרה לנו בעבור אביך:

הנגע, לרעה:

באיש הזה ובאשתו, כלומר באיש לפי שהוא חשוב בעיני המלך והוא בן אברהם בעל בריתו, וברבקה לפי שהיא אשתו, ובזה נתקיים לו מ"ש האל ואהיה עמך, ובסמוך סיפר ויזרע יצחק וכו', להודיע שנתקיימה לו גם ההבטחה השנייה ואברכך:

בארץ ההיא, אע"פי שאינה חשובה כשאר ארץ ישראל:

בשנה ההיא, אע"פי שאינה כתקונה שהיתה שנת רעבון:

מאה שערים, מלת שערים הוא ענין שיעור ואומד, ופירושו שמצא במה שאסף מאה חלקים יותר ממה ששערו בני אדם שיצא מן הזרע ההוא, כגון שדה ששיערוהו שיוציא כור אחד, הוציא מאה כורין, וחז"ל אמרו אומד זה למעשרות היה, ונכון הוא גם לפי פשוטו, כי האבות קיימו לתת המעשר לעובדי השם כאשר מצאנו באברהם ויתן לו מעשר מכל (לעיל י"ד כ'), וביעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (לקמן כ"ח כ"ב), ובלי ספק גם יצחק קיים מצוה זאת כאשר קבלה מאביו, וממנו קבלה יעקב לקיימה ג"כ:

ויגדל האיש, בעושר, ונלמד מענינו:

ועבדה רבה, עבודת שדה וכרמים, כי סתם עבודה עבודת קרקע היא, והנה לא הזכיר הכתוב שגדל גם בכסף ובזהב כאשר נאמר באברהם, לפי שלא קנאו אותו רק בעבור המקנה הרב והעבודה הרבה אשר לו: שהם דברים נגלים לעין כל, והיה להם בזה חרפה כי היה ביתו גדול מבית המלך:

ויקנאו אותו פלשתים, ולא אמר ויקנאו בו או ויקנאו לו, כי יש הבדל רב ביניהם, והענין כך, יש מקנא בזולתו כשרואה בו יתרון מי היתרונות או גדולה או שררה או עושר וכדומה, והוא מבקש להיות כמהו, אבל לא יבקש להרע לבעל היתרונות ההמה, כי יודע שהוא אינו אשם בעבור היתרון שחלק לו אלהים על זולתו, ורק רוצה להשוות אליו, אם הקנאה ממין זה, תבא אחריו אות בי"ת, כמו ותקנא רחל באחותה (לקמן ל' א'), ושם יתבאר, וכן אל תקנא ברשעים (משלי כ"ד י"ט), אבל אם הקנאה הזאת תעשה אותות איבה ורשע לבעל הכבוד, שהמקנא יבקש להרע למי שמתקנא בו ויגמלהו רעה חנם, אז הניחו כתבי הקודש אחריה מלת את, כגון כאן שהפלשתים הרעו מאד עם יצחק בקנאתם אותו על לא חמס בכפיו, וכן ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (במדבר ה' י"ד), כמו שיתבאר שם, ואם הקנאה היא שמקנא לכבוד עצמו או לכבוד זולתו המחולל, תבא אחריה אות למ"ד, כמו המקנא אתה לי (במדבר י"א י"ט), ושם אפרשנו, ושמור זה הכלל:

סתמום פלשתים, שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו, ועשו בזה חמס גדול ליצחק כי היה המים יקר מאד במחוז ההוא, ובפרט לצורך מקנה רב שהיה לו, ואברהם כבר נתן שבע כבשות לאבימלך בעבור תהיה לו לעדה שהבאר שלו, ואבימלך נשבע לו על זה, ועתה הפלשתים ברשעתם סתמו כל הבארות אשר חפר אברהם, ויצחק חזר וחפרן כמו שיספר להלן:

לך מעמנו, המלך ושריו היו נקיים מקנאת העם, אך נתיירא אבימלך, פן אנשי המקום בקנאתם ימרדו גם במלך שהיה אוהב את יצחק ויעשו רעות גדולות, לכן לטובת עצמו וגם לטובת יצחק אמר לו בשפה רכה שיותר טוב יהיה לו לצאת מן העיר, כי בהתרחקו יהיה שלום לו ולהם, והנה לא הקפיד אבימלך רק שלא ישב בעיר המלוכה אבל הרשהו לישב בכל ארץ פלשתים, ולכן לא אמר לו לך מארצנו, אלא לך מעמנו:

בנחל גרר, העמק שנגרים בו המים יקרא נחל, ואע"פי שאין בו מים יקרא ג"כ נחל, כי המקום הוא הנקרא נחל, והיה המקום ההוא בארץ פלשתים, ולכן היו רועים שם רועי גרר את מקניהם בנחל:

וישב יצחק ויחפור, אותן הבארות שחפרו בימי אברהם אביו ופלשתים סתמום אחרי מות אברהם, חזר עתה יצחק וחפרן:

ויקרא וכו' כשמות, כדי שלא יוכל אדם לערער עליהם, והנה הפסוק הזה הוא כלל ואח"כ בא לפרט, תחלה סיפר בדרך כלל שחפרו בארות אברהם, ואחר זה אמר שעל הבאר הראשון רבו רועי גרר, וכן על השני, אבל על השלישי לא רבו עליה:

באר מים חיים, שהם נובעים תמיד, והוצרך הכתוב אל התוספת הזה לומר שלא היו המים מתמצית הנחל כאשר אמרו רועי גרר המריבים עליה, כי אם מים חיים הנובעים ממקורם אל המקום ההוא:

לנו המים, ולא אמרו לנו הבאר, כי עיקר טענתם היה על המים, באמרם שמימי הנחל הם אשר ימצו שם, ומתמציתם ימלא הבאר, ובזה יתמעט הנחל, ולכן המים שלנו הם, ועל כן הזכיר למעלה וימצאו שם באר מים חיים, להודיע כי היה מקור נובע מים חיים, ואין מימיו מן הנחל כאשר אמרו מריביו:

עשק, לשון ערעור, וכן התעשקו פי' ערערו עליו, והוא קרוב לענין עסק בסמ"ך הידוע בדברי חז"ל:

שטנה, כלומר לשטן הם לנו כי בכל אשר אנחנו חופרים הם מריבים עמנו:

ויחפר, בלשון יחיד מוסב על יצחק, והכוונה שצוה לחפור והוא עומד עליהם בזמן שחפרוה אולי כדי למנוע רועי גרר מהריב עליה:

ולא רבו עליה, לפי שנתרחק ממרעיתם כדכתיב ויעתק משם:

ויאמר כי עתה, קרא שמה רחובות לפי שאמר כי עתה וכו', ומעתה נפרה ונרבה בארץ:

ויעל משם באר שבע, אע"פי שלא רבו על הבאר השלישית, מ"מ לא אבדה קנאתם עליו והיו תמיד מבקשים עלילות להרע לו, ולכן נתיירא יצחק לשכון עוד בכל ארץ פלשתים, והלך לבאר שבע שהוא חוץ לארצם:

אל תירא כי אתך אנכי, בעבור שהבריחו אבימלך מעליו מקנאתם בו, וגם רועי גרר רבו עמו, לכן הבטיחו הקב"ה שלא יירא מהם ויברך אותו, ואז נתן בלב אבימלך לילך אליו בכבוד גדול יותר מאשר עשה לאביו, כי בא עם שר צבאו ועוד הוסיף להביא עמו רבים מרעיו:

ויכרו שם, חפרו גם שם באר, כי כך היו עושים בכל מקום אשר יחנו שם:

ואבימלך הלך אליו, כראות המלך שיצחק יצא מכל ארצו את אשר לא צוה ולא עלתה על לבו, נתיירא שמא תופר הברית אשר כרת עם אביו, שזכר אז גם את עמו באמרו ועם הארץ אשר גרתה בה (לעיל כ"א כ"ג) ועתה שאנשי הארץ הרעו עמו נתעורר המלך לבא אליו לחדש הברית ולהראות לו שהוא אינו אשם בדבר, ושהיתה כוונתו לטובה באמרו לך מעמנו:

ואחזת מרעהו, שהלך עם חבורת אוהביו ורעיו, ונקראת חבורת האיש אחוזה לפי שנאחזים בו ולא יתפרדו ממנו בצאתו ובבואו, וכנוי מרעהו הוא לרבים כמו מגן גבוריהו (נחום ב' ד'), והוא כמו מרעיו:

מדוע באתם, כלומר אם אתם אוהבים לי למה שלחתם אותי מאתכם, ואם אתם שונאים אותי כמו שראיתי עד הנה, מדוע באתם אלי עתה:

ראו ראינו כי היה ה' עמך, ידענו שכל הגדולה והעושר אשר לך היא מתת אלהים אשר משך אליך חסדו בהיותך צדיק בן צדיק, ולכן אין אנחנו מקנאים אותך בזה, כמו שקנאו אותך פלשתים, ורק בעבור קנאתם אמרנו לבא אליך ולחדש הברית שעשינו עם אביך:

בינותינו בינינו ובינך, מלות בינינו ובינך הם ביאור על מלת בינותינו, ולכן בא בינותינו בשני מיני רבוי, כלומר בינינו מצד אחד ובינך מצד השני:

אם תעשה עמנו רעה, שלא תעשה עמנו, כדרך לשון אם אחר השבועה:

כאשר לא נגענוך, להרע לך, וצויתי את עמי לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת:

וכאשר עשינו עמך רק טוב, במה שאמרתי לך מעמנו, כי כוונתי הייתה להטיב עמך ולשלחך בשלום כדי שלא יפגעו בך אנשי הארץ המקנאים:

אתה עתה ברוך ה' והראיה שלא נגענוך כי אתה עתה ברוך ה' יותר ממה שהיית כשבאת לארצנו, ולא חסרת דבר בכל הימים שישבת בתוכנו:

ויעש להם משתה, להורות שקיבל דבריהם ואין בלבו עליהם כלום:

וישבעו, חידשו השבועה שעשה אברהם לאבי אבימלך:

וישלהם, לשון לויה:

על אדות הבאר אשר חפרו, הוא האמור בו למעלה ויכרו שם עבדי יצחק באר, כי החלו לחפור אותו, ובא אבימלך אליו ביום ההוא, ואחר הברית בלכתם ממנו, בשרוהו כי מצאו מים:

על כן שם העיר באר שבע, ואצל אברהם לא הזכיר שם הבאר, גם לא שם העיר, רק אמר על כן קרא למקום ההוא באר שבע, גם לא אמר שם עד היום הזה כמו שכתוב כאן, ולהפך בכאן לא אמר לשון קריאה אלא סתם על כן שם העיר, וטעם השינויים הוא, כי אברהם בזמן השבועה עם אבימלך לא היה אצל הבאר אלא רחוק ממנו, ולכן נזכר שם מקום ולא באר, והוא היה הראשון שקרא למקום ההוא באר שבע בעבור השבועה, אבל לא נתחזק השם ההוא להשאר לדורות כן, עד שאירע שם ג"כ דבר יצחק עם אבימלך, ואז נתחזק השם ההוא בפי כל לקראה באר שבע, ולזה לא נזכר כאן לשון קריאה, כי זכרו כלם שכבר נקראת כן בימי אברהם, ורק צרפו עם השם הזה גם כוונת שם שבעה שקרא יצחק לבאר:

ויהי עשו בן ארבעים שנה, ואז היה יצחק בן מאה, כי בן ששים היה בלדת אותם, ובא להודיענו מה שכתוב אחריו ויהי כי זקן יצחק:

יהודית, שם העצם ולא תואר כמו יהודי, ולא הוליד ממנה, כי להלן בסיפור יחוס בני עשו לא נזכר לה בנים:

בשמת, לא לקחה בהיותו בן ארבעים אלא זמן רב אח"כ, וכן מוכיח האתנח שתחת מלת החתי, כי בן ארבעים שב על לקיחת יהודית לבד, והנה בזמן לקיחתה היה שמה בשמת, אבל עשו שינה את שמה וקראה עדה לאמר כי עדה ממנו הברכה בעת ההיא, ככתוב בס' הישר, והיא עדה בת אילון הנזכרת להלן:

ותהיין מרת רוח, שרשו מרה, והוא מלשון הקנטה והכעסה, כמו כי המרו את רוחו (תהלים ק"ו ל"ג), ובא בלשון יחיד, כלומר כל אחת מהן היתה מורת רוח, והודיע הכתוב שמלבד שעשו היה רע מעללים, גם לקח לו נשים רעות ומורדות נגד רצון אביו ואמו, ולכן גם בניו נטו אחר טבע האב והאמהות והיו זרע מרעים, אבל יעקב מלבד היותו בעל מדות ישרות, גם הלך אחר עצת אביו ולקח לו נשים טובות והגונות אשר מהן יצא הזרע הנבחר, ובאה כאן ההודעה הזאת כמו הקדמה למה שיספר אח"כ שאמרה רבקה אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה, ושהלך יעקב פדנה ארם לקחת לו משם אשה: