ויברך אתו, אמר בדרך כלל שברכהו, ואח"כ מפרט ואומר ואל שדי יברך אותך וכו', והיא הברכה עצמה שאמר כאן:

לא תקח אשה מבנות כנען, כי זכר מה שצוה אביו לאליעזר בעבורו, ולפי שיעקב יירש את ברכת אברהם, ראוי שיתרחק גם הוא מבנות כנען:

פדנה, כמו לפדן:

מבנות לבן, אולי נתבשר שנולדו בנות ללבן:

ואל שדי, לפי שבתחלה ברך אותו בחשבו שהוא עשו כי לא הכירו, עכשיו שהבין ממה שקרה כי מה' יצא הדבר, רצה לקיים לו ברכותיו, כי ראה שהשם בחר בו, וממנו יצא הזרע הנבחר:

את ברכת אברהם, שאמר לו ואעשך לגוי גדול, והתברכו בזרעך וכו', להיות לך לאלהים וכו', אותן הברכות יחולו על ראשך:

לרשתך את ארץ מגריך, מאחר שלא תקח אשה מבנות כנען שיהיו עבדים לך, כמו שצוה אברהם ליצחק:

ארץ מגריך, ארץ כנען שאתה גר בה עכשיו:

וילך פדנה ארם, אמר כאן בדרך כלל שהלך לשם כצווי אביו, ובסמוך סיפר כל מה שקרה לו בדרך בפרטות גדול':

אחי רבקה אם יעקב ועשו, בעבור שאמר שצוה יצחק את יעקב לקחת לו אשה מבנות לבן אחי אמו, הזכיר הכתוב שהיה ג"כ אחי אמו של עשו, והיה ראוי שיצוה כן גם לעשו, אבל מדעתו שברכת אברהם תהיה ליעקב ולזרעו עשה כן:

וירא עשו כי ברך, המשך הכתובים כך הוא, כשראה עשו שיצחק ברך שנית את יעקב, ותכף אחר הברכה, שלח אותו פדנה ארם לקחת לו משם אשה וסבת הליכתו היתה כי בעת שברכו צוה לו שלא יקח אשה מבנות כנען, שפט עשו מזה שלקיחת אשה ממשפחתו גרמה ליעקב את הברכה הזאת ושאבדה ממנו ברכת אברהם רק בעבור שנשא מבנות כנען, ולפי שהבין מכל זה כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, לכן נתעורר גם הוא לקחת אשה ממשפחתו:

בעיני יצחק אביו, ולא אמר בעיני רבקה אמו, אע"פי שהיא אמרה קצתי בחיי, לפי שאינו חושש לאמו בעבור מה שעשתה נגדו בענין הברכה:

את מחלת, ולהלן קורא אותה בשמת, שהיו לה שני שמות, ורבים כן במקרא:

אחות נביות, לפי שנביות היה הבכור ונכבד מכל אחיו, קורא אותה אחות נביות, וכן ואחות לוטן תמנע (לקמן ל"ו כ"ב), ועוד לפי שהיו לישמעאל שתי נשים, כמו שכתב יב"ע (לעיל כ"א כ"א), ומחלת היתה אחות נביות גם מצד האם:

על נשיו, הודיע הכתוב כי עם שקיים במקצת רצון האב בלקחו אשה ממשפחתו, לא קיים כלו ולא גרש את הרעות, כי הלך על תאות נפשו יותר מרצון אביו:

ויצא יעקב, לפי שהפסיק ענין הליכת יעקב כדי לכתוב וירא עשו כי ברך וכו' עכשיו חזר לענין הראשון:

וילך חרנה, הלך לצד חרן, ואין כוונת הכתוב שכבר בא לחרן, כי אז היה אומר ויבא חרנה:

ויפגע במקום, ולהלן מפרש שהיה במקום ההוא עיר ששמה לוז, ויעקב קרא אותה בית אל, משמע מזה שאינו בית אל הסמוך לעי, כי הוא נקרא כן כבר בימי אברהם שנאמר בין בית אל ובין העי (לעיל י"ג ג'), ואם נאמר שמשה קראו כן על שם העתיד, הנה יהיה ללא צורך להודיענו כאן שהיה לו שם לוז בראשונה, אלא אותו בית אל היא עיר אחרת והמקום שזכר כאן הכתוב הוא בית אל הסמוך לירושלים, והוא הר המוריה, ולכן כתוב במקום בה"א הידיעה להורות על המקום הידוע שנאמר עליו וירא את המקום מרחוק, והנה אילו הלך יעקב מבאר שבע לחרן כדרך הנוסעים לא היה עובר דרך המקום המקודש הזה, אולם השם הוליכו אל המקום ההוא למען הראות לו מראות אלהים, ויעקב שהיה מנעוריו יושב אהלים, לא נסה ללכת בדרך מתמול שלשום, ובלכתו ממקום למקום פגע בהר המוריה מבלי ששם לבו על זה, ולזה כתוב לשון ויפגע:

וילן שם כי בא השמש, גם אחרי בואו לשם לא ידע יעקב כי המקום קודש הוא, וכמו שאמר אח"כ ואנכי לא ידעתי, ולכן לא התעכב שם בכוונה בעבור קדושת המקום לקבל שם שפע אלהי, אלא סיפר הכתוב שהוצרך ללון שם בעבור כי בא השמש ולא היה לו פנאי ליכנס לעיר לוז ביום, ולפי שקרה כל זה בהשגחה העליונה, לכן אחז"ל ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם:

ויקח מאבני המקום, אחת מאבני המקום כדכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו:

וישם מראשתיו, תחת ראשו, והוצרך לספר זה לפי שאח"כ שם אותה מצבה, ולמדנו מזה מעלת הצדיק שיצא ערום ובחוסר כל מבית אביו, כמו שאמר אח"כ כי במקלי עברתי את הירדן הזה והוא בורח מפני אחיו בצרת לב, ובבאו אל ארץ נכריה ואל הר שמם לא עבר בו איש, היה די לו באבן קשה תחת ראשו לשכב עליה, ולא התרעם על ה' ולא שאל ממנו דבר, וזו באמת מדת ההסתפקות במעלה נפלאה:

ויחלם, חלום של נבואה, כמו שנראה מענינו, וכן אמר לו הש"ית בשובו מפדן ארם קום עלה בית אל וכו' לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך (לקמן ל"ה א'):

והנה סולם, החזיון הזה מורה על השתלשלות הסבות והמסובבים והקשר האמיץ והחזק שבין העליונים והתחתונים, וכולם ביד ה' עלת כל העלות וברצונו הפשוט לכל אשר יחפוץ ישלחם, כי מלכותו בכל משלה, וממעון קדשו השמים הוא ית' מושל ומשגיח על כל אשר בארץ ולזה נדמה אליו שהסולם היה מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה להורות על כבוד מלכותו ית' ושהשם נצב על ראש הסולם והמלאכים עולים אליו לשמוע ויורדים ממנו לעשות כאשר יצום:

מצב, ע"י אחרים, וכן מקטר מוגש (מלאכי א' י"א) וכן אשר אתה מראה בהר (שמות כ"ה מ'), אבל נצב שאמר בסמוך, הוא מעצמו, וכן נגש אל הערפל (שמות כ' כ"א):

נצב עליו, על הסולם:

אני ה', הודיעו תחלה שהוא אלהי אבותיו, וכמו שמשך אליהם חסדו בכל עת כן לא יעזוב אותו ולא יסור ממנו חסדו, ואח"כ הבטיחו על ירושת הארץ ועל רבוי הזרע ועל השגחתו הפרטית לו ולזרעו:

הארץ אשר אתה שכב עליה, שאתה שוכב במקום ממנה, וכן כי את כל הארץ אשר אתה רואה (לעיל י"ג ט"ו), וענינו כל ארץ כנען:

ופרצת, ענינו ורבית, ועיקרו מענין ההריסה והנתיצה, כי לרוב הדברים ושפעם ידמם הכתוב לפריצה כאילו מרובם יפרצו הגדרים שלא יכילם מקום נגדר:

והנה אנכי עמך, טעם מלת והנה כאומר, עתה שהבטחתיך לקיים בך כל מה שייעדתי לאברהם, הנה לא תירא עוד מעשו אחיך, ותדע שאני אהיה עמך בכל מה שתעשה, וכן היה, כי מרגע שהקיץ יעקב משנתו מצא בעצמו אומץ לב וכח גדול, ובו עשה חיל בכל אותן עשרים שנה שישב בבית לבן, והכח הזה שהלבישהו השם עתה הוא אשר דברנו עליו (לעיל ט"ו א'), שבו היה מלובש אברהם כשנצח את המלכים, אולם כששב יעקב מפדן ארם סר ממנו הכח הזה לפי שעה, ולכן היה ירא מעשו, כמו שנפרש שם:

כי לא אעזבך, לא אחדל מלהפליא עמך עד אשר אקים את דברי הטוב שהבטחתיך:

את אשר דברתי לך, לשון דבור עם מלות לו ולך ולי ולהם (בלי שיתלוה עמו הפעול שהוא הדבר המדובר) יורה תמיד על ההבטחה בין שתהיה אמירת ההבטחה אליו או לאחר בשבילו, ועם מלות אלי אליך אליו אליהם, הכוונה על הדיבור לבד:

אכן יש ה', הקב"ה כבודו מלא עולם, אבל הענין כאן שבמקום הזה נראה כבוד שכינתו ית' אל הראויים אליו, כי מקום נבחר יש לגלוי השכינה כמ"ש והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם (דברים י"ב י"א), והר המוריה נתייחד מאז להשראת הכבוד ולירידת השפע האלהי, ולכן נצטוה אברהם להקריב שם את בנו לעולה, ושם הקריב דוד עולות לעצור המגפה, ושם בנה שלמה המלך את בית הבחירה ככתוב בדברי הימים:

ואנכי לא ידעתי, שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה:

ויירא ויאמר, יותר שהתבונן יעקב במראה הנפלא שזכה אליו בחלומו, עלתה יראת רוממותו ית' על לבו, והתפלא על קדושת המקום, ואמר מה נורא המקום הזה, כלומר ראוי לכל אדם להיות ירא וחרד מלחלל את המקום המקודש הזה באכילה או בשינה או בשאר מעשים של חול, אלא יקבעהו לבית אלהים, פי' למקום תפילה שבו יתפלל האדם בשעת צרכו, כי הוא כמו שער פתוח שבו תעלה תפילתו השמימה, והוא דרך משל כמו ותבא תפלתם למעון קדשו לשמים (ד"ה ב' ל' כ"ז):

וישם אתה מצבה, הציבה על קומתה, ואז היה מותר לעשות כן, אבל בבואם לארץ נאסרה להם המצבה מפני ששמו אותה הכנענים להם לחוק:

ויצק שמן על ראשה, משח אותה לקדשה להקריב עליה קרבנות בשובו כדכתיב במשכן וימשחם ויקדש אותם, וכן מוכיח לפנינו אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה וכו':

בית אל, על שם שאמר אין זה כי אם בית אלהים, וכבר אמרנו שזהו בית אל הסמוך לירושלים:

לוז שם העיר, ועל שם המקום שחוץ לעיר שבו שכב יעקב נקרא שם העיר עצמה בית אל:

אם יהיה אלהים עמדי, אם ישמור לי הבטחות הללו שאמר לי והנה אנכי עמך, וטעם התנאי אינו להיותו מסופק בדבר חלילה, אלא ירא שמא יגרום החטא, וכאילו אמר אם אזכה לכל הטובות האלה:

ושמרני, כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך:

ונתן לי לחם לאכל, כמו שאמר לי כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא נעזב, שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ( תהלים ל"ז כ"ה ), והנה הצדיק הזה לא ביקש לו עושר וכבוד וגדולות, ורק שאל ההכרחי לחיי האדם שהוא לחם ובגד והשם העשירו בדרך פלא בבית לבן ונתן לו יותר ממה ששאל:

ושבתי, כמו שאמר לי והשיבותיך אל האדמה הזאת, אבל הוסיף מלת בשלום, גם מלות אל בית אבי כי עיקר כוונתו היתה, שלא ישטמהו עוד עשו ולא יבקש להרע עמו, אלא יחדיו יהיו בבית אביו בשלום וגם זה נתקיים:

והיה ה' לי לאלהים, לפי שאמר לו השם אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, אמר עתה יעקב, אם אזכה שיקרא שמו גם עלי ויתמיד השגחתו בי ובזרעי, כי קריאת השם על האבות יורה על היותם מונהגים בהנהגה למעלה מן הטבע עד שהשם יקרא אלהיהם ביחוד, אף על פי שהוא אלהי כל הארץ, והיתה א"כ כוונת יעקב באמרו והיה ה' לי לאלהים שיבחר בו ובזרעו לקיים בהם בריתו אשר כרת עם אברהם, כדרך שאמר לו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (לעיל י"ז ז'), וכמו שפירשתי שם:

והאבן הזאת, וי"ו של והאבן היא לתשובת התנאי, כלומר אם יעשה לי את אלה אף אני אעשה זאת, וטעם הנדר הזה, כי עתה הוא יוצא מן הארץ הקדושה ומפני אחיו הוא בורח, ויצטרך לבקש טרפו בארץ נכריה ולבלות ימיו ברעיית הצאן בעד ככר לחם, ולכן לא יהיה אפשר לו לעבוד את השם כראוי ולעסוק בעסקי הנפש, אבל כשישוב בשלום אל בית אביו, והשם יניח לו מכל יגון מסביב, אז יקדש כל זמנו לעבודת האל, ישפוך שיחו לפני ה' בהודות והלל לשמו אצל האבן הזאת, כי שם נגלו אליו האלהים, ויפריש המעשר מכל ממונו לתתו למי שראוי לקחתו לכבוד ה':