וישא יעקב רגליו, כבר אמרנו שמאז ואילך לבשתו רוח אלהים והיה נעזר בה' ושש בישועתו, ולכן עשה את רגליו בטוב לב והלך למסעיו בבטחון:

בני קדם, ארם, כדכתיב מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כ"ג ז'):

שלשה עדרי צאן, מערכת הצאן נקרא עדר, ואין ספק שהיו גם הרועים אצל הצאן, אע"פי שהכתוב לא זכרם, ואולי שם עדר כשבא סתם יכלול הצאן והרועה:

רבצים עליה, סמוך לה:

ישקו העדרים, משקים הרועים את העדרים:

והאבן גדלה על פי הבאר, שיעורו והאבן אשר על פי הבאר, היתה גדולה, וטעם שהיתה גדולה כדי שלא יפול אדם שם, או שלא ישאבו ממנה שאר בני אדם:

ונאספו, המשך הכתובים כך הוא, והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים (עליה לפי שממנה היו משקים צאנם, אבל לפי שהאבן שעל פי הבאר היתה גדולה, ולא היו יכולים לגוללה, לכן היו רגילים להמתין עד שיתאספו כלם לגוללה ולהשיבה):

ויאמר להם יעקב אחי, והוא בדרך סיפור להודיע סבת רביצתם על הבאר, אך יעקב לא ידע זאת, ושאל להם, והם הודיעו לו כמו שיבא:

אחי, קראם כן דרך מוסר ליכנס עמם בדברי שלום:

מאין אתם, כי היה אפשר שבאו לשם מעיר אחרת ולא מחרן:

את לבן בן נחור, זכר אבי אביו ולא זכר אביו, כי נחור היה ידוע ובעל השם ונכבד יותר מבתואל, וכן אמר לבן אלהי אברהם ואלהי נחור(לקמן ל"א נ"ג):

ידענו, אותו:

ויאמרו שלום, לו:

והנה רחל בתו, גם אלה דברי הרועים, ואינו מסיפור משה כותב התורה, ולכן בא האתנח במלת לו, והרועים השיבו לו, שלום וראה כי רחל בתו בא לפניך כעת עם הצאן:

באה, מלרע, והוא בינוני:

הן עוד היום גדול, לא אחשוב שבאתם כאן להתאסף יחד וללכת מיד עם מקניכם הביתה, כי הנה עוד היום הגדול ועדיין אינו סמוך לחשיכה שהוא העת הנהוג להאסף המקנה, כי יעקב היה בקי מאד ברעיית הצאן, אלא בלי ספק באתם כאן רק להשקותם, ולמה א"כ תשבו בטלים, השקו את הצאן מיד, ואחר תרעו אותם בזמן הנשאר מהיום עד בוא השמש, והאריך הכתוב בסיפור זה להודיענו איך קרה שיעקב בעצמו גלל את האבן, ולמה לא גללוה הרועים:

לא נוכל, להשקותם:

יאספו, וכן וגללו והשקינו שבפסוק זה כלם הם עתיד המשמש במקום בינוני, כלומר כך רגילים אנו לעשות כל הימים:

באה, מלעיל והוא עבר:

כי רעה היא, להגיד כי אין לצאן לבן רועה אחר זולתה, כי לה לבדה מסר אביה העדר והיא לבדה רועה אותם כל הימים, לא תלך בהם לאה אחותה כלל, ולא היה ענינם כבנות יתרו שהיו שבע בנותיו רועות כאחת, ואולי בעבור כי עיני לאה רכות היה השמש מזיק לה, או בעבור שהיתה לאה גדולה ראויה לאיש וחשש לה אביה, אבל יתרו נכבד במקומו וכהן הארץ, וירא מגשת אל בנותיו, או שהיה לבן צנוע ממנו להיותו ממשפחת אברהם:

ויהי כאשר ראה, זכר שני דברים את רחל בת לבן וכו', ואת צאן לבן וכו', וכן במעשה אמר ויגל וכו' וישק וכו', והטעם כי בעבור שהיתה רחל ממשפחתו גמר בדעתו לעזרה וגלל את האבן, ובעבור שהצאן היה צאן לבן אחי אמו רצה ג"כ להשקותם, ובזה עשה חסד עם רחל ועם לבן, ולמדנו מזה גודל נדיבות לבו:

ויגל את האבן, הפעיל משרש גלל ומאחר שהקל יוצא לשני כמו שאמר למעלה וגללו את האבן, יתכן שההפעיל יוצא לשלישי:

וישק את צאן לבן, ולא זכר הכתוב שהשיב את האבן למקומה, כי נשארו שמה שאר הרועים להשקות את צאנם, והם השיבוה:

וישק יעקב לרחל, וכדי שלא תקח הדבר לגנאי הגיד לה שהוא קרוב לה מאד והוא בן רבקה אחות אביה:

ויבך, יראה שבכה מחמת שמחה בראותו שהצליח בדרכו והשם הקרה לפניו את רחל ממשפחתו ועוד שראה צאן הרבה ללבן, וחשב שיהיה לו מחיה בבית לבן בעבודת הצאן אשר יעבוד, או אפשר שבכה לפי שלא היה בידו נזמים וצמידים לתת לה כמו שנתן אליעזר לרבקה:

כי אחי אביה הוא, קרובו:

וכי בן רבקה הוא, הזכיר לה את רבקה אע"פי שהיתה בלתי נודעת מיד שראה אותה יעקב כי רועה היא, חמל עליה ולא רצה שתשוב עוד לרעות צאן, אלא התחיל הוא מיד לרעות את צאן לבן, ומן היום ההוא והלאה לא יצא הצאן מתחת ידו, ולכן אמר לו לבן בסמוך ועבדתני חנם, משמע שהיה עובד אותו:

ותגד לאביה, לבשרו ביאת קרובו ושיצא אליו ויכבדהו, אבל רבקה הלכה לבית אמה להראות לה התכשיטין אשר נתנו לה כמנהג הנערות:

את כל הדברים האלה, מה שקרהו בענין הברכות, להודיעו שלא בא אליו לצורך פרנסה אלא להמלט מאחיו ושאביו ואמו שלחוהו אל אנשי משפחתו:

אך עצמי ובשרי אתה, אחרי ששמע לבן כל הסיפור מפי יעקב, השיבו אע"פי שאחיך שונא לך ומבקש רעתך, אני לא כן אעשה לך, אלא אחמול עליך בהיותך עצמי ובשרי ואפרנס אותך בביתי:

חדש ימים, פי' חדש שלם, כי לא תשלם לנו החדש כי אם ביום שלם לא במקצת היום:

הכי אחי אתה, לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חנם, והנה לבן בערמה דבר, כי בראותו גודל שלמות יעקב ברעיית הצאן ושמיד אחר ביאת יעקב בביתו היתה ברכה מצוי בעדריו, וכמו שהודה לבסוף באמרו ויברכני ה' בגללך, חשב תחבולות לחייבי בעבודה כדי שלא יצא מעבדותו לעולם, ולכן אמר לו ועבדתני חנם, ולא אמר אם תרצה להטריח עצמך בעבודה קשה כזאת קח נא את עדרי ורעה אותם ואני אתן את שכרך, אלא אמר לו, ידעתי כבר שתעבדני מכאן ולהבא כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים אולם איני רוצה שתעבדני חנם, אלא נקבה שכרך ואני אתנהו:

הגידה לי, גם זה דרך רמאות, כי לא אמר לו מתחלה אני אתן לך כך וכך, שאז לא היה אפשר לו עוד להחליף את משכורתו אלא אתה תגיד מה יהיה שכרך, וחשב לבן אולי לא יפרש התנאים באר היטב, ויתן לו מקום לעשוק את שכרו, וכמו שקרה לבסוף בענין העקודים והטלואים:

וללבן שתי בנות, הפסיק הכתוב בזה קודם תשובת דבריו של יעקב, לפי שהיא הקדמה לתשובתו, שהיו לו שתי בנות והקטנה מצאה חן בעיניו, לכן בקש את הקטנה:

רכות, חלושות:

יפת תאר ויפת מראה, התואר הוא צורת הפנים ושאר האיברים כמו דפוס החוטם והמצח והפה והלחיים וכן קומת הגוף, והמראה הוא זיו קלסתר וצבע העור והשער, כי הצבע הוא מושג לחוש הראות לבד:

ויאהב יעקב את רחל, לא בלבד בעבור יפיה, אלא לפי שהבין כי היא האשה אשר הוכיח לו ה', ושלכן נזדמנה לו על באר המים כמו שנזדמנה רבקה אמו לאליעזר, ועוד לא בחר בלאה מפני שעיניה רכות, וחשש שתהיינה עיניה כעיני יצחק אביו:

אעבדך שבע שנים, לא שהיה מחוייב להתנות עמו כך כדי שיתן לו את בתו לאשה, כי גם בלי עבודה היה ראוי שיתן לו לבן את רחל להיותו ממשפחתו וצדיק בן צדיק, וכמו שנתנו את רבקה ליצחק בלי תשלום גמול, אלא מרוב נדיבותו של יעקב התרצה לעבדו שבע שנים בעד רחל, והוסיף לפרש בתך הקטנה, כדי שלא יתן לו את לאה כמו שעשה:

טוב תתי, כששמע שיעקב התחייב עצמו לעבדו שבע שנים, לא רצה לדבר עוד בענין העבודה כי חרפה היא לו למכור את בתו למען הרבות את צאנו וכמו שאמרו בנותיו אח"כ הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, אלא הראה עצמו שיתן לו את רחל רק בעבור חשיבותו וצדקתו, ולזה אמר טוב תתי וכו', כלומר אתה חשוב בעיני יותר משאר בני העיר לכן אבחר בך ולא באיש אחר, אולם בהיות עיקר כוונתו על העבודה לא רצה לתת לו את בתו טרם יעברו שבע שני העבדות אלא אמר לו שבה עמדי שבע שנים ואח"כ אתננה לך, וכדי שלא ירגיש יעקב שכל מגמתו היה על העבודה לא אמר לו בפירוש עבוד עמדי, אלא שבה עמדי, כאומר לפי שמצאת חן בעיני אבקש ממך שתשב עמדי עוד איזה שנים ואח"כ תלך עם אשתך לאיזה מקום שתרצה:

כימים אחדים, מרוב אהבתו את רחל היו בעיניו השנים כימים, וצא כשבעת ימים אלא כימים אחדים כלומר מעטים:

הבא את אשתי, ממה שהוצרך יעקב לשאול את אשתו נראה שהיה לבן מתרשל בדבר, ואף שעברו כבר שבע השנים לא הקדים להביא אליו את בתו, אלא עשה כאילו שכח את התנאי שביניהם עד שיעקב הוכרח להזכירו:

כי מלאו ימי, שבע שנים שעבדתיך, והטעם אני עשיתי את שלי עשה אתה את שלך:

ויאסף לבן אבל ברחל לא נזכר שעשה משתה, כי היתה כוונת לבן לעשות נישואי לאה בפומבי לעיני כל אנשי המקום, כדי שיעקב לא יתן אל לבו לגרש את אשתו למחרת בראותו שהיא לאה, ויתביישו מכל אנשי העיר שאכלו עמו בחתונתו, אבל ברחל לא היה צריך לתחבולה זאת, כי ידע שיעקב אוהב אותה מאד:

ויתן לבן לה, וחוזר ומפרש ללאה בתו כי כן דרך הכתוב:

את זלפה שפחתו, יראה שזלפה היתה בחורה מכולן כי לא נזכר בה הריון, וכדי לרמות את יעקב נתנה לבן ללאה שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהג לתת שפחה גדולה לגדולה וקטנה לקטנה:

והנה הוא לאה, שיעורו, והנה נודע לו שהיא לאה:

מה זאת עשית לי, בא וראה כמה היתה רוחו שכלה בקרבו, כי אף שלבן התל בו וכבש את שכרו תחתיו, הנה יעקב לא חרה אפו עליו ולא דבר עליו נאצות ודברי זעם, אלא בשפה רכה שאל לו מה זאת עשית לי:

לא יעשה כן במקומנו, לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן כי נבלה הוא אצלם, אולם לא אשנה את דיבורי, ואם תרצה אתן לך גם את רחל, ורק הקדמתי לתת לך את לאה בעבור היותה בכורה, והנה עכ"פ היה יכול יעקב להשיבו ולומר ולמה לא הגדת לי מתחילה שלא יעשה כן במקומך, ואז היה תלוי בבחירתי לקחת את שתיהן או לעזוב גם את רחל בעבור לאה, ועתה מוכרח אני לקיים את לאה, שלא ברצוני, אולם לא רצה להוכיח עוד את חותנו על הדבר הזה, כי שוב איי בו תקנה, וכבר ידע שכל קורותיו היו נסבה מאת האלהים כמו שהבטיחו להיות עמו במראה הסולם:

מלא שבע זאת, שבוע של זאת, ומלת זאת חוזרת על לאה, והכוונה על שבעת ימי המשתה, כי אולי נהגו בהם נכבדי האומות מימי קדם, כענין באבלות דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים (לקמן נ' י'):

ונתנה לך, עתיד למדברים בעדם מבנין הקל, וענינו אנחנו נתן לך, ולבן בערמה דבר, כי אמר אנשי המקום לא יניחוני לתת הצעירה לפני הבכירה אך כאשר תמלא השבוע של זאת, אז אני וכל אנשי המקום נסכים בדבר ונתן לך גם את זאת בכבוד כאשר בראשונה, ועוד אטיב עמך שאתננה לך קודם העבודה אשר תעבוד בעבורה, והנה לא חשש לבן עוד פן יחדל מעבוד אותו אחרי שישא את רחל, כי כבר נסהו בשבע שנים הראשונים ומצאו עבד נאמן ועומד בדיבורו:

עוד שבע שנים אחרות, דקדק לומר מלת עוד, וגם הוסיף אחרות כדי שלא יחשוב יעקב לצאת ידי חובתו במה שעבד עד הנה שבע שנים:

ויעש יעקב כן, הנה גם פה היה יכול יעקב לטעון, כי נשואי לאה היו נגד רצונו, ולא יתחייב אח"כ לעבוד בלאה שבע שנים, ובהיות שעבר עד הנה שבע שנים ברחל למה יעבוד בעבורה עוד שבע שנים אחרות, אולם מה יוכל לעשות, וכל חפצו היה לקחת את רחל, לכן נתרצה לו גם בזה:

ויאהב גם את רחל, וגם אהבה יותר מלאה, כלומר בא אליה וגם אהבה, ורוב גם הפוכים כן בתורה:

ויעבד עמו עוד שבע שנים, ובשבע שנים הללו נולדו י"א בני יעקב מד' נשים, וכאשר נולד יוסף נשלמו הי"ד שנה שהיה יעקב בבית לבן:

כי שנואה לאה, לא היה יעקב שונא אותה, כי בפירוש כתוב ויאהב גם את רחל מלאה, הרי שהיה אוהב גם את לאה, אלא כנגד אהבתה של רחל היתה נקראת שנואה וכי האחת אהובה והאחת שנואה (דברים כ"א ט"ו) ולפי שהיתה בושה בדבר, ראה אלהים את עניה:

ורחל עקרה, נשארה עקרה כמו שהיתה כי יתכן שגם לאה עקרה היתה בטבעה אלא שהשם ראה את עניה ויפקדה ברחמים, ולכן כתוב בה ויפתח את רחמה, והנה התבונן שהאמהות כולן היו עקרות, והיה זה כדי שיצאו האבות הקדושים אשר הם התחלת האומה הנבחרת בהשגחה לא בטבע, וזה סימן לאומה שתתנהג גם היא בדרך פלא בהשגחת ה' למעלה מן הטבע:

כי ראה ה' בעניי, היגון והצער שהיה ללאה בעבור שהוכרחה מאביה לרמות את אחותה בלילה הראשון מן הנשואים, והיתה מתנכרת גם אל יעקב כל הלילה, כי כל חפצה להנשא אל הצדיק, ויעקב לא היה אוהב אותה כרחל בעבור שחשב שגם היא רמתה אותו, כי לא אמרה לו שהיא לאה, ולפי שסבלה כל זה בלא חמס ונתכוונה לטובה, לכן ראה ה' בעניה ונתן לה בן והיא בצדקתה נתנה שבח והודאה לשם בקריאת שם בנו הבכור ראובן, כלומר השם ראה ונתן לי בן, או פי' ראו כי ה' רב את ריבי ונתן לי בן:

כי עתה יאהבני אישי, וראוי עתה שיאהבני בעלי כאחותי:

ילוה, לשון חבור, יתחבר בעלי אלי בדרך חבה, ולא יהיה בלבו עלי כלום, והטעם:

כי ילדתי לו שלשה בנים, כי אביו לא הוליד כ"א ב' בנים, אבל אני ילדתי לו שלשה בנים, א"כ ראוי שאשא חן בעיניו:

על כי קרא, יתכן שיעקב קרא לו שם לוי, כי עתה הבין בצדקתה, ובשמחתו על בניו הסכים עמה שילוה אליה:

הפעם אודה את ה', בג' בנים הראשונים נתנה טעם לקריאת שמם, שהיה כדי שיאהבנה אישה, אבל עתה שכבר היתה אהובה בעיני בעלה נתנה שבח והודאה לה' על עשותו עמה הטוב הזה שהוא מתנת חנם, ולכן לא הזכירה טעם כלל בזה הבן:

ותעמוד, פסקה: