והנחש היה ערום, מפורש בס' איוב ובסיפור מיתת אחאב בנביאים שבין רבבות מלאכי מעלה יש קצתם משטינים בני אדם ביום משפט ומלמדים עליהם חובה, לא לחרוץ על פיהן משפט בני אדם כי הוא ב"ה לבדו גוזר ומצוה וכל אשר יחפוץ יעשה, אבל גזרה חכמתו ית' להודיעם סודו הן כדי להעמידם על יושר משפטיו ית' הן לנסות על ידיהם את הצדיקים כמו שקרה לאיוב, הן מטעמים אחרים נעלמים מבני אדם, ודומה לזה מצאנו ביהושע הכהן הגדול שהיה השטן עומד על ימינו לשטנו, כלומר ששאל מופת שינסהו השם בשפטיו, אבל ה"ית גער בו ולא רצה לשמוע אליו שכפי דרך חכמתו העליונה לא היה צריך לנסיון, והנה על פי מה שספר הכתוב בענין איוב מתברר לנו ענין הנחש שזכר כאן הכתוב, כי כאשר ברא השם ב"ה את האדם ואשתו בצלם ודמות והושיבם בגן עדן באושר גדול בעבור ישמרו חקיו ביום משפט בהתיצב בני אלהים אמר השופט העליון, השמתם לבכם אל יציר כפי ההולך לפני באמת ובצדקה, ידע שמי ואכבדהו, אז בא גם השטן כדרכו, ובקנאתו לכבודם אמר למה יפלא שהאדם ואשתו שומרים מצותך, והרי אינם יודעים לעשות רע כי הם לבדם בארץ, אבל אילו יחיו בקרב אנשים חטאים שיסיתום בחלקלקות ויודיעום שאם יאכלו מפרי העץ ההוא יעלו למדריגה יותר גדולה, מיד יתפתו לדבריהם ויעברו על מצותך, אז נתן לו ה"ית רשות לברר הדבר במופת אע"פי שידע שלא יעמדו בנסיון, וזה מטעמים שכתבנו (לעיל ב' י"ז), והשטן יצא מלפני ה' למלאות עצתו, ולפי שאדם אחר בארץ אין להסית על ידו את אדם וחוה, הוצרך לבחור באחד הבע"ח, ולא מצא מוכן בכולם כי אם הנחש שהיה ערום מכל חית השדה, והשטן העיר את הנחש וישם דבר בפיו והוא דבר מה שדבר אל האשה, והנה הכתוב קצר בתעלומות כאלה ורק הודיענו שהנחש היה ערום מכל חית השדה, ותואר ערום נופל על המרבה מחשבות בלבו טרם יעשה דבר, כלומר שמבקש תחבולות ודרכים שונים כדי שיצליח מעשהו, וכדרך שנבאר (שמות כ"א י"ד), ומלבד שכל החיות היו בתחילת הבריאה יותר שלימות ממה שהן עתה, העיד הכתוב שהיה הנחש שלם מכולן בערמימות, ולכן בחר בו השטן:

אף כי אמר אלהים, מפשטות הכתובים נראה שדברי הנחש בפסוק זה מחוברים עם דבריו בפסוק ד', ושעורו אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן אעפי"כ לא מות תמותון, אלא שהאשה בשמעה כי שקר בפיו, שהרי באמת לא אסר האכילה משאר האילנות, נכנסה תוך דבריו ואמרה לא כן הדבר, כי מפרי עץ הגן מותר לנו לאכול, אבל מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים וגו', וככלותה לדבר אז השלים הנחש את דבריו הראשונים ואמר לא מות תמותון, ואע"פי ששמע תשובת האשה רצה לגמור דבריו כאומר, יהיה איך שיהיה בין שאסר לכם כל פירות הגן בין שלא אסר כ"א פרי עץ הדעת כמו שאמרת, באמת לא תמותו באכלכם ממנו:

אמר אלהים, לא הזכיר הנחש שם הנכבד והנורא כי לא ידעו:

נאכל, יש לנו רשות לאכול:

אשר בתוך הגן, תיבת הגן מועמדת בטעם סגולתא, ועומק המליצה כך הוא, מ"ם דמפרי מוסב על פועל האמירה לא על האזהרה, והאזהרה כוללת האכילה והנגיעה כפי מה שאמרה האשה כאן, ועל האכילה שייך לומר ממנו, ועל הנגיעה יאמר בו, והרי הוא כאילו אמר, ועל דבר העץ אשר בתוך הגן הזהירנו האלהים שלא נאכל ממנו ולא נגע בו:

ולא תגעו בו, הוספיה על מצות השם לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו (משלי ל' ו'):

פן תמותון, שלא תמותון:

לא מות תמותון, עתה גמר דבריו שהתחיל אף כי וגו':

כי יודע, אמר הנחש דעו שלא אמר השם כי ביום אכלך ממנו מות תמות אלא להפחיד אתכם, ובאמת אף אם תאכלו ממנו לא תמותו, אלא להפך תגיעו על ידו לשלמות גדולה, כי יפקחו עיניכם, כלומר עיני השכל להבין ולהשכיל באמתיות עד שתהיו דומים למלאכי אלהים היודעים טוב ורע, והשם לא אסר לכם אכילתו רק משנאתו אתכם כדי שלא תגיעו לשלמות הזאת:

ותרא האשה, בלבה, חשבה והבינה שדברי הנחש נכונים מג' טעמים, האחד:

כי טוב העץ למאכל, האדם ואשתו חכמים גדולים היו, וכמו שהכירו טבעי החיות והעופות הנראה מקריאת השמות, כן הכירו טבעי הצמחים למיניהם, והנה ראתה האשה שאין בעץ ההוא שום אדם או דבר ממית, אבל הוא טוב למאכל, א"כ אין בטבעו להמית האוכלים ממנו:

וכי תאוה הוא לעינים, ועוד טעם שני כי היה העץ יפה תואר ויפה מראה בקומה ובהדור וברבוי הענפים והפירות, כי אולי הגדילו השם מכל שאר עצי הגן ולכן נטע אותו באמצע כדי להרבות היופי וההדור לכל הגן, וחשבה האשה כי תפארת העץ גם מקום מושבו הוא אות על חשיבות הפרי:

ונחמד העץ להשכיל, ויותר מכל זה נמצא בו סגולה נפלאה והוא ההשכלה בענינים רוחניים ואלהיים, כי על ידו יקנה האדם שכל טוב ורוח מבין עד שידמה למלאכי מעלה, והנה מפירושנו תבין שאין כפל לשון בפסוק זה, ושעל פי שלשת הטענות האלה דנה האשה בדעתה שראוי לאכול ממנו, כי אמרה מאחר שלא נמצא בו דבר ממית, ועוד שהוא הדור ויפה מכל העצים, ועוד שעל ידו ישכיל האדם יותר באמתיות, א"כ למה מנע השם ממנו אכילתו, אין זה אלא שהשם שונא אותנו ולכן רצה למנוע ממנו השלמות האחרון מדברי הנחש:

ותקח מפריו ותאכל, דע שיש ב' מיני חטא, האחד מצד התאוה שיתגבר היצר על האדם ויטהו מן הדרך הישרה כדי למלאות תאוותיו הגופניות, והשני מצד השכל כשיטעה האדם בחקירותיו וישפוט בשכלו על הרע שהוא טוב ועל הטוב שהוא רע, כמו שאדבר על זה (במדבר ט"ו ל'), והנה האדם ואשתו חטאו מצד השכל לא מצד התאוה, כי בהיות שלא הרגישו עדיין בנפשם הרגש היצר המצייר הכחות בדרך רעאי אפשר שיתאוו ויחמדו לו, אבל אם היו מרגישים אופן הציור הרע ומה טיבו, ודאי היו מתרחקים מן הכיעור הזה, והלא צדיקי וחסידי דור ודור משתמרים מחטא אע"פי שיודעים טיבו, כל שכן האבות הקדושים שהיו מלאים חכמה, ואולם בעבור שנפלא להם הענין חטאו במחשבת און על ה' שהוא טוב לכל, והם חשבו שהוא שונא בריותיו חלילה:

ותתן גם לאישה, כי הנחש בערמתו לא דבר כ"א לאשה שדעתה קלה מדעת מאיש, ונקל יותר להסיתה, ורצה שהאדם יתפתה מאשתו כי באהבתו אותה יעשה כרצונה, והנה האשה חטאה ב' חטאים, הא' שאכלה מן העץ והב' שהסיתה את בעלה, ולכן נענשה כפלים מן האיש כי חלו בה כל ענשי האיש ונוסף עליהם בעצב תלדי בנים וכו' והוא ימשל בך:

לאישה עמה, כפי פיסוק הטעמים אין מלת עמה מוסבת אל פועל ויאכל כאילו יאמר ויאכל עמה, אלא ענינו ותתן לאישה שהיה עמה, ולמדנו מזה שהאשה נשאה ונתנה עם האיש והגידה לו כל טענות הנחש וכל מה שחשבה בדעתה על הענין הזה ופתתה אותו בדבריה עד שאכל, וכן מפורש להלן כי שמעת לקול אשתך (פסוק י"ז), משמע שדברה:

ותפקחנה עיני שניהם, לא להשכיל שכל טוב כמו שחשבו, אלא שהחלו התאוות הגופניות להתגבר עליהם, והמשיכו השכל והבינה אחריהן לשרת אותם, ומן העת ההיא נולד בטבע כל בני אדם תכונה שהציורים הרעים יתגברו על הטובים כדרך שכתוב כי יצר לב האדם רע מנעוריו (להלן ח' כ"א), וכן הם מתגברים עד היום בכל יוצאי חלציו:

וידעו כי ערומים הם, אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא פירושו שעתה הרגישו בעצמם הרגש הבושת שבני אדם מרגישים בהיותם ערומים, וזו היתה התולדה הראשונה של ידיעת הרע שקנו עתה, כי ידוע שהבושת הזאת נולדת בעבור שיצטייר בלב ציור רע בראותו גילוי האיברים:

מתהלך, מאחר שמצאנו לשון הילוך גם על הקול כמו כי עוף השמים יוליך את הקול, יתכן שמלת מתהלך שב על הקול:

לרוח היום, לפי פשוטו לאותו הרוח שהיום מתחיל שם, והוא צד מזרח:

עץ הגן, עץ שם המין וענינו כמו עצי הגן:

איכה, יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים שלא יהיה נבהל להשיב אם יפחידהו פתאום בהודעת העונש:

ואירא כי עירום אנכי, ולא הודה על חטאתו, אלא בקש תחבולה להתנצל ולומר כי רק בעבור היותו ערום נחבא בעצי הגן, אבל באמת היה ירא להענש על חטאו, אמנם לפי שנשתנה עתה מצב לבבו מן הטוב אל הרע, לכן שכלו המציא לו תואנה שלא להודות:

מי הגיד לך, מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום:

המן העץ, בה"א השאלה, ולא שאל לשמוע המענה, כי הדבר ידוע לפני האל, אלא כן משפט הלשון, והוא כאילו אמר אין זה אלא שאכלת מן העץ:

לבלתי, בלמ"ד כטעם שלא, ובלא למ"ד טעמו אך רק:

האשה אשר נתתה עמדי, לעזרני, והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי יהיה לי לעזר ולהועיל, וזהו מ"ש האל בענשו כי שמעת לקול אשתך, שלא היה לך לעבור על מצותי בעבור עצתה:

מה זאת עשית, איך מלאך לבך לעשות הפך ממה שצויתי, והנה רצה השם ב"ה להתוכח עם האדם ואשתו טרם ענשו אותם, כדי שיראו בעצמם שאין להם דרך להתנצל, ושהם גרמו לעצמם הרעה הזאת המתפשטת גם לזרעם אחריהם ולכל העולם התחתון בכללו, ובחשבם זאת יתנו על לב לשוב בתשובה ולהתחרט על חטאם, כמו שעשו אח"כ, וישתמרו לעתיד מלנפול בחטאים:

השיאני, לשון פתוי והסתה, וכן אל ישיא לכם חזקיהו (מ"ב י"ח כ"ט):

כי עשית זאת, לפי שהנחש אינו בר דעת ובינה כמו האדם, לכן לא שאל לו השם מה זאת עשית אלא החליט שרעה גדולה עשה:

ארור אתה מכל הבהמה, אילו אמר ארור אתה סתם, היינו שומעים שהנחש לבדו נתקלל, עכשיו שהוסיף מכל הבהמה ומכל חית השדה, למדנו שכל החיות והבהמות נתקללו בעבור חטא אד"הר, כי בהיות האדם עיקר עולם התחתון ומושל על כל יצורי מטה בנפלו ירדו גם הם עמו ונפלו ממדריגתם, כי נתחדש בהם הארס והאכזריות וההשתדלות להזיק וכדומה, אולם הנחש שהיה בתחילה מעולה וחשוב מכל חית השדה, היה ראוי שגם בנפילתו ישאר גדול מהם במעלה, אלא שבעבור קלקולו אמר לו השם ארור אתה מכל הבהמה, שבחטאך תגדל קללתך מכלם, ותהיה הפחות שבהם:

על גחונך תלך, למדנו שקודם לכן היה הנחש הולך על כפיו בקומה זקופה, כי היה הנכבד שבכל חית הארץ, ועתה נענש לילך מושכב ארצה על בטנו ולא יהיו לו רגלים כלל, עד שישוה עם הגרוע שבשרץ הארץ:

ועפר תאכל, כי בתחילה היה הנחש אוכל מפירות הארץ הנבחרים, ועכשיו נתקלל לאכול עפר הארץ שהוא הגרוע שבמאכלים:

כל ימי חייך, כל הימים שמין הנחש על האדמה, והוסיף כן כי הנה מפורש בנבואות שלעתיד ישתנה טבע הב"עח לטובה, ולא יהיה בהם עוד ענין מזיק, כי אז יגור זאב עם כבש ושעשע יונק על חור פתן, אבל הנחש ישאר לעולם בענשו לאות ולמופת שהוא גרם כל הקלקול, ולכן אמר הנביא זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו (ישעיה ס"ה כ"ה), כלומר כולן יתקנו אבל הנחש יהיה תמיד עפר לחמו:

ואיבה אשית, כל דברי הפסוק כמשמעם, שהשם ית' שם שנאה בין מין הנחש ומין האדם, כי הנחש יבקש להטיל ארס באדם, והאדם יבקש להמיתו, אבל עם כל זה יש במשמעות הדברים האלה ענין אחר, כי בהיות הנחש המסית הראשון אשר הביא את האדם לידי חטא, הנה הוא רומז אל היצר הפנימי שנתחדש עתה באדם ומבקש להטותו מדרכי הצדק, והוא אורב לו ומבקש רעתו, והודיע הכתוב שעל כל פנים יש כח באדם להתגבר על יצרו ולהכניע התאוות הרעות הנולדות בקרבו, כי הוא בעל בחירה, וע"ז אמר הוא ישופך ראש, כדרך שאמר לקין ואתה תמשול בו, ועוד ענין גדול הודיע הכתוב באמרו ואתה תשופנו עקב, והוא שמאז ואילך ראתה החכמה העליונה לתת רשות להרע להתפשט בעולם ולהניח הרשעים להשחית ולהתעיב עלילה, עד שבלכתם אחר יצרם יש להם רשות להשתקע בכל מיני רשע וכסל, ויתמיד הענין הזה עד ישוב השם לתקן את העולם כבתחילה לקץ הימין, כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה:

ישופך, לשון מכה וכתיתה, וכן אשר בשערה ישופני (איוב ט' י"ז):

אל האשה אמר, לא הזכיר הכתוב באשה עונש המות, כי היא נכללת בזה עם האדם שגזר עליו השם שישוב גופו אל העפר, ושניהם נקראים אדם:

הרבה ארבה, טעם הרבוי הזה לפי שקודם החטא היו האדם ואשתו שוים במזג הגוף ובמצב הבריאות והכח, ועתה נתחדש רפיון וחולשה בטבע האשה, וכפי רבות החולשה בגוף כן ירבה הרגש הכאב כנודע:

עצבונך והרונך, לפי שהקדים עצבונך להרונך יראה שהעצב רומז אל דרך נשים, כי בעת האורח האשה בעצב, ומלת הרונך על צער ההריון, ואח"כ אמר בעצב תלדי בנים על צער הלידה, הרי שהלך הכתוב על סדר טבעי הדברים:

ואל אישך תשוקתך, ואע"פי שיהיה לך צער גדול, עכ"ז תהי נכספת ומתאוה אל בעלך ולא תחוש לשום צער ועצבון, כי לולי התשוקה הזאת שהטביע הבורא באשה, אין ספק שתתרשל מהוליד בנים ותתרחק מבעלה מפחד הצער שיהיה לה בהריונה:

והוא ימשול בך, גם זה עונש שנתחדש אחר החטא, כי לפנים היו האדם ואשתו שוים זה לזה במעלה, ואין לאחד מהם ממשלה על חבירו, כי באין ידיעת טוב ורע אין לירוא שהאחד ירים יד בחבירו לפרוץ פרצות ולהתגבר עליו, אבל אחר החטא גזר האל שהאשה בהיות דעתה קלה וטבעה חלש, תהיה כבושה ונכנעת תחת יד בעלה והוא ימשול בה כאדון:

ותאכל מן העץ, היה די לומר כי עשית זאת, אבל חזר לפרט חטאו לפי שעיקר החטא לו יחשב לא לאשתו, כי קודם שנוצרה חוה בא הצווי אל האדם שלא יאכל מפרי עץ הדעת, ובפירוש כתוב ויצו ה' אלהים על האדם (לעיל ב' ט"ז), אבל האשה אע"פי שנכללה גם היא בצווי ההוא, הנה לא בא מאמר האל מוסב לה כמו לאדם, ולכן דקדק הכתוב כאן לומר אשר צויתיך לאמר, כי לו היה עיקר הצווי:

ארורה האדמה בעבורך, בעבור כבוד מעלת האדם לא תלה המארה בו אבל אמר שהאדמה ארורה בעבורו, אך באמת גם האדם ירד ממעלתו כמו שיבא בסמוך, וענין קללת האדמה הוא הדבר שאמרנו למעלה (א' ל"א), כי לפי שהעולם התחתון נברא בעבור האדם ראוי שהאדמה תפול ממדריגתה כדמות נפילת האדם כדי שתהיה נערכת למצבו, כי האדם עולם קטן, וכמו שבבריאתו היו הציורים הטובים נולדים בלבו מאליהן, ולא ניכרו בו עדיין ציורי הרע, כן האדמה היתה אז מוציאה מאליה כל מיני מאכל ולא היה נמצא בה דבר רע, וכמו שהאדם בחטאו פרץ גדרי תאוותיו שיציירו רע מאליהן, כן האדמה תוציא מאליה קוץ ודרדר, וכמו שהאדם אחר החטא לא יגיע לחכמה ויראת ה' רק אחר יגיעה גדולה וכבישת היצר, כן האדמה לא תוציא לחמה רק אחר החרישה והזריעה, והמשל נכבד מאד, ותבין כי בכלל קללת האדמה כל המחלות והתחלואים הרבים שנתהוים עתה בתבל בדרך טבע, כגון ארס הבהמות והחיות, הרעש בארץ ורוח סערה בימים, הברד ואבני אלגביש באויר וכיוצא מן הרעות, ולעתיד לבא יחדש השם עתים לטובה וכל המחלות האלה לא ירעו ולא ישחיתו עוד בתבל כמפורש בנבואות, והנה הקללה הזאת שנגזרה כאן לא חלה פתאום על הארץ, אלא לאט לאט כי השם האריך להם עד המבול, ועדיין היו בעולם טובות רבות והיו חיים אנשי הדורות ההם כאלף שנים, עד שבא המבול לשפוט תבל כלה, ואז נשחתה הארץ ויסודותיה, וירדה מעת לעת עד שנהיתה כמו שהיא עתה, ועל אריכות העונש הזה שנינו עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו:

בעצבון תאכלנה, אין פירושו שיאכל לחמו בעמל ויגיעה, כי זה נאמר אחריו בזיעת אפיך תאכל לחם, שהוא על עבודת האדמה, אבל בעצבון תאכלנה הוא ענין אחר, ומלת תאכלנה אינו על הלחם לבדו כי אם על כל ההנאות שיהנה תחת השמש, כמו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו (קהלת ו' ב') ובנוי תאכלנה על האדמה, וכאילו אמר תהנה ממנה, והענין כי אין ביד האדם להתענג בעונג אמתי כל ימי חיי הבלו בעולם הזה, אלא כל ימיו מכאובים ואין שמחה בלא תוגה:

וקוץ ודרדר תצמיח לך, הרי שקודם לכן לא היתה מוציאה כ"א מיני מאכל, ועתה נתקללה להוציא מעצמה קוץ ודרדר אע"פי שהאדם יטרח לזרוע בה זרעים:

ואכלת את עשב השדה. גם זה עונש, כי קודם הקללה לא אכל האדם כ"א הזרעינים והפירות כמו שכתוב לעיל הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו' שהם זרועי העשב כמו גרגירי חטה ושעורה, אבל עשב השדה היה מאכל הבהמות והחיות כמו שנזכר שם את כל ירק עשב לאכלה, ואחר הקללה נענש האדם לאכול עשב השדה, והטעם כי האדם עתה עלול ליפול ברשת החטא וללכת אחר תאוותיו עד שיאפיל אור שכלו וידמה לחית השדה, לכן גם מאכלו דומה למאכל הבהמות:

בזעת אפיך תאכל לחם, ביגיעה רבה לחרוש ולזרוע לזרות ולטחון ללוש ולאפות, כענין שזכרו חז"ל הרבה יגיעות יגע אד"הר:

אפיך, הם הפנים, וכנה הכתוב הפנים באפים לפי האפים גבוהים על הפנים:

עד שובך אל האדמה, בזה גזר עליו מיתה בע"הז שישוב גופו אל העפר אשר נברא ממנו, ולא יחיה החיים הנצחיים כ"א אחרי הפרד הנפש מן הגוף, ועונש זה נמשך מחטאו, כי אחרי שיצרו רע אין טוב לאדם כ"א בשוב גופו אל העפר ותשוב הנפש אל האלהים לראות בטוב ה' בארץ החיים, כי אילו יחיה תמיד על תכונה זו, יתור אחר עיניו ויזנה אחריהם ויתרחק מאד מן האושר הנצחי, אבל לעתיד לבא נאמר בלע המות לנצח וכו':

ויקרא האדם, בתחלה קראה אשה שהוא שם כללי לכל הנקבות, ולאחר שהיתה אשתו קראה בשם פרטי חוה, מלשון חי, אלא שלא רצה לקרותה חיה להבדילה מן חית השדה:

אם כל חי, במינה כלומר מבני אדם:

ויעש, ללמד לבני אדם צורך המלבושים מאחר שהם יודעי טוב ורע:

היה כאחד ממנו, כבר כתבנו (לעיל ב' י"ז) שידיעת טוב ורע היא טובה בעצמה, כי על ידה יבין האדם יתרון החכמה על הסכלות, אלא שצריך האדם לעמוד על משמרתו תמיד פן יתגברו הציורים הרעים על לבו ויכול במכמרות היצר, והשם ידע שדבר זה קשה עד מאד לאדם, ולא רבים יתאמצו ללכת בדרכי החכמה המנגדים ליצר לב האדם, ולכן אמר השם מאחר שהאדם קנה ידיעת טוב ורע, ועל הרוב ישתמש בה לרעה, אם יאכל גם מעץ החיים ויקנה על ידו חיים תמידים, יקלקל מעשיו יותר, כי אורך ימים יחזיקו ידי רשעים וישחיתו כהנה וכהנה, ויהיה זה נגד הכונה העליונה שגזרה מות לאדם לטובתו, גם אינו ראוי עוד לישב בגן עדן בשלוה אלא צריך שיעמול ויטרח כל ימיו וימצאוהו צרות רבות ורעות, כדי שעל ידן יכנע לבו וישוב אל ה' וירחמהו, לכן גרשו מגן עדן:

כאחד ממנו, כאחד ממלאכי מרום שגם הם יודעים מה בין טוב לרע כי הם מלאים בינה והשכל, אבל אין היצר שולט בם להטותם מן הדרך הישרה כי הם גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ואין להם חפץ אחר רק לעשות דבר השם, אמנם האדם הוא בחיריי במעשיו ויוכל ללכת אחר הרע כשיצרו תוקפו, לכן ידיעת טוב ורע שבבחינת המלאכים היא מעלה נכבדת, בבחינת האדם תוכל להביאו לידי סכנה גדולה אם יתור אחר יצר לבבו:

ועתה פן ישלח ידו, קודם חטאו אף אם היה אוכל מפרי עץ החיים אין בכך כלום, כי כבר היה בטבעו חי חיי נצח, אבל עתה שנגזרה עליו מיתה בעבור חטאו אינו רשאי לאכול מעץ החיים, וא"ת אצונו עתה שלא יאכל ממנו, הנה יש לחוש שמא יעבור על המצוה מאחר שיצרו נוטה לרעה, לכן טוב לו כי אגרשנו משם:

וישלחהו, כל שילוח שאחריו מ"ם הוא לשון גירושין:

לעבוד את האדמה, כדי שיהיה טרוד בעבודתו ולא יפנה לבו לבטלה ולא ילך בדרך שובב כמו שאמרנו:

מקדם לגן עדן, במזרחו של גן עדן חוץ לגן:

את הכרובים, מלאכי חבלה, וזה אחד מן הדברים שהעלימה התורה ענינם ולא זכרם כ"א ברמז, ולעת עתה אין אתנו יודע מקומם, אולי מן הטעם שכתבתי (לעיל ב' י'):

ואת להט החרב המתהפכת, חרב חדה ועל ידי התהפכותה מצד לצד יש לה להט, כי דומה ללהט ולברק, כענין ולהט חרב וברק חנית (נחום ג' ד'):