ותקנא רחל באחותה, כבר אמרנו (לעיל כ"ו י"ד) שכל לשון קנאה ואחריו בי"ת אינו צרעה, ויורה שבעל הקנאה רוצה להיות נכבד כמו האחר שמקנא בו מבלי העלות חימה ואיבה על בעל הכבוד ההוא, וכן כאן רצתה רחל להיות כאחותה אם הבנים שמחה, מבלי ששנאה ללאה חלילה על יתרונה, כי היתה אשה יראת ה' והבינה שלאה בצדקתה זכתה לבנים, וראיה לזה מ"ש הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ואילו היתה קנאתה כקנאת איש מרעהו שמבקש להרע לבעלה כבוד, היה הכתוב אומר ותרא רחל כי לאה ילדה ליעקב, כי זאת היה מעיר בלבה אש הקנאה אבל באמת לא רעה עינה באחותה על שהולידה בנים רק התעצבה לפי שהיא לא ילדה ליעקב, וזו באמת מדה ישרה:

הבה לי בנים, אין ספק שעיקב התפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפילתו, ובאה עתה רחל להתעולל עליו שישוב להתחנן ויתן לה בנים עכ"פ בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן ונענה, ואם לא יעשה כן הרי היא כמתה כיון שלא ישאר ממנה זרע אשר יירש ארץ או שתמות בצערה, וזה טעם ואם אין מתה אנכי:

ויחר אף יעקב ברחל, שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע עכ"פ, ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה, חרה אפו ואמר לה כי הדבר ביד האלהים ולא בידו ואביו נשמעה תפלתו לפי שהיה עתיד להיות לו זרע, אבל הוא כבר הוליד מלאה, וממנה נמנע פרי בטן ולא ממנו, ובהיות החסרון תלוי בה צריכה היא לשחר פני אל ויענה, וכן עשתה וזהו וישמע אליה אלהים:

הנה אמתי בלהה, למדה ממה שעשתה שרה בכדומה לזה שנתנה הגר שפחתה לאישה, ואחר המעשה ההוא ילדה גם היא לאברהם:

ותלד ליעקב בן, הזכיר בכל השפחות ליעקב להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם, ואיננו נקרא לא בן האמה רק בן ליעקב כבני הגבירות המתיחסים אליו, ואמר בלאה בן חמישי ובן ששי ליעקב בעבור רבוי הבנים, לומר כי בכולן יחפוץ ואת כולן יקרב ולא הזכיר בראשונים כן:

דנני אלהים, לפי שראתה שמפני חטאתה נמנעה מלהוליד, והיה חטאה שלא קדמה פניו ית' בתפלה כמשפט העקרות, לכן אמרה דנני אלהים במה שלא נתן לי בנים, כי בדין ומשפט הוא, ולכן זכרה שם אלהים בדבריה לא שם ה' כמו שזכרה לאה, אבל עכ"ז שמע בקולי למלאות קצת משאלותי ונתן לי את הבן הזה משפחתי:

נפתולי אלהים נפתלתי, כאדם שיאבק עם אחר ויפתל לנצח אותו, כן אנכי נתאמצתי ונשתדלתי עם אחוחי לנצחה בתתי שפחתי לבעלי, וגם השתדלותי עמדה לי ויכולתי לנצחה, ואמרה נפתולי אלהים כי השם עזרני בהאבקי, וזה אות על צדקתה שלא קנתה את אחותה כדרך רשעים, כי אילו הדבר כן לא היה השם עוזר אותה:

ותרא לאה כי עמדה מלדת, אין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן ללא צורך, כי לאה לא היתה עקרה שתצטרך להבנות מזלפה שפחתה, אבל כפי האמת נביאות היו וידעו שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים, ורצתה לאה שיהיו רוב הבנים לה ממנה או משפחתה שהיא ברשותה, ויעקב שמע אליה לפי שידע שנתנה הארץ לזרעו, ואברהם ויצחק לא הרבו בנים, והיה חפץ להרבות זרעו לנחול את הארץ, כי דור רביעי ישובו הנה, ולכן רצתה לאה ליתן לו שפחתה שלא ישא נכרית:

בגד, הקרי הוא שתי תיבות בא גד, ופירושו בא מזל טוב כמו העורכים לגד שלחן (ישעיה ס"ה י"א), וגד הוא שם כוכב שיורה על דבר טוב, וכוונת לאה לומר, אע"פי שעמדתי מלדת זה ימים רבים, הנה עתה בא וחזר המזל:

באשרי, השם הוא אושר על משקל גורן חודש, וענינו באושר ובהצלחה בא לי הבן הזה, דומה למה שאמרה בא גד:

כי אשרוני בנות, כי הנשים אומרות עלי, אשריך שהיו לך כמה בנים בין ממך בין משפחתך:

דודאים, כתרגומו יברוחין, והוא מין עשב הנותן ריח, כדכתיב הדודאים נתנו ריח (ש"ה ז' ט"ז):

תני נא לי, יראה מזה שהיו הדודאים מועילים להריון, כי לולי כן לא היתה רחל משתדלת כ"כ להן עד שאמרה ללאה לכן ישכב עמך וכו':

המעט קחתך את אישי, יתכן שיעקב בראותו כי לאה עמדה מלדת חשב שפסקה לגמרי, ומן העת ההיא ייחד שכיבתו אצל רחל שהיתה בחורה ממנה ועדיין לא ילדה והיתה מצפה שתהר, לכן אמרה לה לאה המעט ממך שלקחת לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה, אף כי תעשי עצמך גברת לקחת גם דודאי בני:

ולקחת, בתמיה ותרצי עוד לקחת:

תחת דודאי בנך, חלף ושכר, ואין ספק שלאה נתנה את הדודאים לאחותה ואם לא נתפרש בכתוב:

ותצא לאה לקראתו, מדרך המוסר עשתה זאת, לפי שיעקב לא ידע בדבר והיה הולך כדרכו לבית רחל, ולא היה מדרך המוסר שתוציאנו לאה מבית אחותה אחר שנכנס שם, לכך קדמה לקראתו:

אלי תבא, אל אהלי, כי לכל אחת היה אהל בפני עצמה, וכן כתוב ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות וכו' (לקמן ל"א ל"ג):

שכור שכרתיך, נתתי לרחל שכרה בעדך:

וישמע אלהים אל לאה, שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים:

נתן אלהים שכרי, הכירה לאה כי מציאת הדודאים לא במקרה היה רק בהשגחה מאת מסבב הסבות למען תת לה שכר טוב בעמלה שנתנה שפחתה ליעקב, ובראות השם השתדלותה להרבות בנים, סבב כל זה שרחל תבקש ממנה דודאים ובשכרם תניח לה משכב הצדיק, ועי"ז נתעברה ממנו באותו לילה והולידה בן, לכן כדי לתת שבח אל השם יתברך קראה שמו יששכר:

ותהר עוד לאה, כראות יעקב כי לא פסקה לאה לגמרי מלדת, כמו שחשב קודם לכן, לא חדל מבא אצלה עוד:

זבדני אלהים אתי, נתן לי חלק טוב ומנה יפה:

הפעם יזבלני אישי, לשון דירה, כלומר מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי שיש לי בנים כנגד כל נשיו:

כי ילדתי לו ששה בנים, לא אמרה בלשון הזה רק בלידת לוי ובלידת זבולון, כי יודעות היו אמתינו בר"הק שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים והם יתחלקו לד' דגלים שעליהם רמז השם באמרו ליעקב ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה (לעיל כ"ח י"ד), לכן כשילדה את לוי אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שהוא דגל שלם, וחשבה כי כן יולידו האחרות דגל לכל אחת, ועתה שילדה את זבולון אמרה כי ילדתי לו ששה בנים שהם ב' דגלים:

דינה, לא נכתב הטעם למה נקראת כן, והנכון כדברי חז"ל שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפכה לנקבה:

וישמע אליה אלהים, מכאן שהתפללה רחל על עקרותה:

אסף אלהים את חרפתי, לשון קבוץ וכנוס, כלומר הכנסת והטמנת את חרפתי שהייתי נקראת עקרה:

ותקרא את שמו יוסף, על שאמרה אסף אלהים, היה די שתקראו אסף, אבל הוסיפה יו"ד על שמו לפי שהתפללה יוסף ה' לי בן אחר, הרי שם זה משמש שני אמירות אסף ויוסף:

יסף ה' לי, כי ידעה שעוד בן אחד יוליד יעקב, והתפללה שיהיה הבן ההוא נולד ממנה ולא מאחרת:

שלחני, כי עתה כשנולד יוסף נשלמו שבע שנים אחרות של רחל, וכפי מה שסופר בס' הישר שלחה עתה רבקה אמו את דבורה מניקתה אל יעקב לקחתו משם כמו שאמרה לו ושלחתי ולקחתיך משם (לעיל כ"ז מ"ה), ועוד אדבר מזה לקמן (ל"ה ח'):

תנה את נשי, כבר נתנן לו בשעה שנשא אותן, ואם ליטול רשות ממנו כבר אמר שלחני ואלכה, אלא מלמד שהיה לבן מעכב את בנותיו אצלו למשכון כדי שלא ילך יעקב מביתו כשירצה, עד שהוצרך יעקב לשאול אותן ממנו:

אשר עבדתי אתך בהן, שב אל נשי לא אל ילדי, והכוונה מאחר שעבדתיך בהן י"ד שנה הרי הן שלי, ואוכל להוליכן עמי לאיזה מקום שארצה:

כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך, כלומר אין לך תערומת עלי כאילו לא קיימתי מה שהתניתי לעבדך י"ד שנים, כי אתה בעצמך ידעת את רוב העמל והטורח אשר סבלתי ברעיית הצאן ביום ובלילה בקיץ ובחורף ועשיתי את עבודתי באמונה, א"כ כמו שעשיתי את שלי, עשה גם אתה את שלך ותן לי את נשי:

אם נא מצאתי חן בעיניך, שב אל הפסוק של אחריו, ומאמר נחשתי וכו' הוא כמו מאמר מסוגר ולכן הוא בס"פ, ולפי שהיה המאמר ארוך חזר הכתוב לכתוב מלת ויאמר, ומצאנו רבים כמהו, ושיעורו אם נא מצאתי חן בעיניך (לפי שנחשתי ויברכני ה' בגללך לכן) נקבה שכרך וכו':

נחשתי, נסיתי בניחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כי היה מנחש, והיו לו תרפים לנחש בהם כמו שמפורש להלן בפרשה:

נקבה שכרך, לשון פירוש, אתה תפרש השכר, ואמר זה בערמה כי חשב אולי לא יפרש תנאי השכר באר היטב ויתן לי מקום להחליף את משכורתו כשאבוא על שכרו, וכמו שעשה אח"כ:

אתה ידעת את אשר עבדתיך, באמונה, ואע"פי שבנדיבות לבי אמרתי לך בתחילה לעבדך י"ד שנים בשתי בנותיך, מ"מ היה ראוי לך לתת לי שכר עמלי, כי מי האיש אשר ימכור את בנותיו כדי להרויח ע"י עבודה ארוכה וכבדה כזאת, ולא יתן להן מוהר ומתן כמנהג הבתולות, ובפרט אחרי שראית בעיניך שנתעשרת בעבורי, לכן אף אם לא אשאל ממך דבר על מה שעבר, צריך אני לשאול על העתיד, כי כוונתי להתפרנס מיגיע כפי, ויש במשפחתי י"ו נפשות שפרנסתן עלי:

ואת אשר היה מקנך אתי, מלת היה כמו נעשה ופירושו ואת אשר נעשה מקנך אחר שהיה אתי, והוא כדרך כלל, ובפסוק שלאחריו יפרש את המאמר הזה, כי מעט וכו' ויפרוץ לרב:

לפני, קודם בואי, כשהיה הצאן ביד רחל:

ויפרוץ לרוב, עתה, כמו שעיניך רואות:

לרגלי, עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באה אצלך הברכה:

אעשה גם אנכי לביתי, כאומר הנה אתה עשית הון רב על ידי אחרים לצרכך ולצורך אנשי ביתיך, ועתה מתי אעשה גם אני לצורך ביתי הנשים והטף, וזה טעם מלת גם:

לא תתן לי מאומה, לא תתן לי דבר קצוב בכל שנה ושנה, ולא יהיה שכרי תלוי בנתינת ידך, אלא אני בעצמי אקחנו:

אשובה ארעה צאנך אשמר, תחסור הוי"ו ופי' אשוב לעשות כל מה שעשיתי עד הנה, ארעה צאנך וגם אשמור אותם:

הסר, כפי דקדוק המלה אין להבחין אם הוא מקור או צווי אבל מענינו נלמד שהוא מקור, כי אילו צוה יעקב ללבן להסיר מצאנו העקודים היה הכתוב אומר עבור בכל צאנך היום והסר משם, עכשיו שכתוב אעבור למדנו שיעקב יעבור והוא יסיר משם את העקודים, כמו שנבאר בסמוך, ושיעורו אעבור בכל צאנך להסיר:

נקד, מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות:

וטלוא, לשון טלאי שבדברי חז"ל, ונמצא ג"כ במקרא ונעלות בלות ומטולאות (יהושע ט' ה ):

חום אדום הנוטה לשחור, והנה בכשבים הזכרים הקפיד יעקב להפריד כל האדומים שבהם, אע"פי שלא היה בהם כתם מגוון אחר, כי ידע שבהיות הזכר כולו אדום והנקבה כולה לבנה על הרוב יהיו הוולדות נקודים וטלואים, כי מטבע הבן להתדמות קצת אל האב וקצת אל האם, וכדי שלא יחשוב לבן שהוא במרמה מעכב אצל הצאן הזכרים האדומים לתכלית שזכרנו, רצה להפריד משם גם כל חום בכשבים:

בעזים, אע"פי שמלת שה כולל כשבים ועזים, רצה לפרט ג"כ המינים הנכללים בו לתוספת ביאור:

והיה שכרי, אילו פירושו שמה שיולידו דוגמתן מכאן ולהבא אחר שתסירם יהיה שכרי, היה הכתוב אומר והיה כמוהם שכרי, אלא פשטות הכתוב יורה שאלה הנפרדים עתה יהיו שכרו בתורת מוקדם בעבודה אשר יעבוד אחרי כן, כי הנה בנהוג שבעולם שהלבנים יולידו לבנים והעקודים עקודים והטלואים טלואים, ואם היה יעקב שואל בשכרו את המנומרים שיולדו מן הלבנים זה יהיה זרות גדול' ויהיה כאילו לא שאל כלום, ומאחר שאמר מתי אעשה גם אנכי לביתי, שמענו שהיה שואל שכר ודאי וקיים ולא תלוי בספק, לא היה יעקב סומך על הנס שהלבנים יולידו מנומרים, וכן בפירוש אמר לו לבסוף עבדתיך וכו' ושש שנים בצאנך הרי שבעבור חלק מן הצאן ששאל לו מתחילה עבדו שש שנים, ולפי שידע יעקב שלבן אינו עומד בדיבורו לא רצה שיתן לו משכורתו שנה בשנה פן יהתל בו, ושאל שיתן לו מתחילה חלק מן הצאן חלף עבודתו, ונתן בהם סימנים בצבעים שזכר מפני שהוא דבר נגלה לעין וא"א לעשות בו רמאות, כי כל הלבנים יהיו תמיד ללבן וכל המנומרים ליעקב:

וענתה בי צדקתי, לשון עדות, אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, צדקתי תענה בי כאשר תבא לראות את שכרי, דהיינו העדר שאני מפריש עתה בשכרי שלא תמצא שם כ"א נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהם שאינו נקוד או טלוא בידוע שגנבתיו לך, ואמר כל זה להנצל מערמת לבן כל מה שאפשר:

מחר, יש מחר שהכונה בו גם לאחר זמן ברחוק ולא על הקרוב דוקא:

על שכרי לפניך, על שכרי אשר לפניך כלומר לנגד עיניך, שתוכל לראות אם יש בו דבר שאינו שלי:

הן, לשון קבלת דברים עם הזרוז:

לו, הלואי שתחפוץ בכך, ותקח כל מה שתמצא בהם נקודים וטלואים, אם תמצא, ולבן השיבו כן בשפה רכה כדי שלא ירגיש מה שבדעתו לעשות, והוא:

ויסר ביום ההוא, תכף שעשו תנאי זה ביניהם וטרם ישוב יעקב אל השדה להפריד את הצאן כמו שהתנו לעשות, הלך לבן לבדו אל העדר מבלי שירגיש יעקב, והסיר במהרה כל הצאן עקוד וטלוא ונתנם ביד בניו והרחיקם דרך שלשת ימים כדי שלא יידע היכן הן, ובזה עשק את כל שכרו בפעם אחת, כי לא השאיר ליעקב רק הצאן הלבנות, והיה מתנצל בזה לאמר, הנה התנינו שתקח לך כל נקוד וטלוא שתמצא, ואם לא תמצא דמך בראשך, ואני איני אשם בדבר, כי אולי גנבים באו לך או שודדי לילה ולקחו כל שה נקוד וטלוא:

את התישים, עזים זכרים, והנה בפסוק ראשון לא נזכרו תישים, כי אולי נכללים במה שאמר כל שה נקוד וטלוא, ואחריהם זכר וטלוא ונקוד בעזים שהם הנקבות, ובפסוק השני כלל במלת עזים זכרים ונקבות, וכאן פירש וזכר התישים שהם הזכרים, ואח"כ הזכיר העזים שהם הנקבות, ולכן בא התואר בלשון נקבה, הנקודות והטלואות:

העקודים, שמשונים במראה במקום עקידתם ביד וברגל, ואע"פי שלא היו נקודים וטלואים בכל הגוף לקחם לו לבן:

כל אשר לבן בו, כל מי שהיה בו שום לבנונית, דהיינו צמר לבן בחלק ממנו, ואעפ"י שלא התנו אלא על נקוד וטלוא, דהיינו שיהיה רובו לבן ובו איזה חברבורות מצבע אחר, לקח לו לבן גם כל אשר לבן בו, דהיינו שהיה רובו אדום או שחור ורק במקומות מעטים איזה לבנונית:

ויתן ביד בניו, בניו של לבן, כי אחר שבא יעקב לביתו נתברך גם בבנים זכרים בזכות יעקב, וקודם לכן היו לו כ"א בנות, ולכן הוצרכה רחל לראות צאנו:

דרך שלשת ימים, שלא ירגיש יעקב דבר מהם:

בינו, אינו שב על לבן כי הוא עצמו לא היה רועה את צאנו, ואילו שב על בניו היה צריך לומר ביניהם ובין יעקב, אלא כינוי בינו שב על הצאן, כי הוא שם כלל לכל מיני הבהמות הדקות זכרים ונקבות, לכן יתואר לפעמים בלשון יחיד ולפעמים בלשון רבים, ויכונה פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה:

ויעקב רעה את צאן לבן הנותרת, כשהלך אח"כ אל העדר להסיר משם כל נקוד וטלוא ולא מצא כ"א הלבנות היה מוכרח א"כ לרעות את אלה הנותרות בלבד, ובלי תשלום גמול:

ויקח לו יעקב, מתחלה כשעשה התנאי עם לבן לא היה בדעתו לשום את המקלות כי היה די לו בכל נקוד וטלוא, אבל עתה שלבן התל בו וגזל ממנו כל שכרו הוצרך להמציא תחבולה שלא לעבוד בחנם, והנה שימת המקלות לא תספיק בדרך הטבע לשתלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים בהכרח, כי תמיד היה אפשר שתלדנה במראות אחרות לולי הסיוע האלהי שרצה הש"ית להעשיר את יעקב בדרך פלא, כמו שראה בחלום כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, וכמו שהודה יעקב באמרו ויצל אלהים את מקנה אביכם, וכן לבסוף אמר לולי אלהי אבי וגו' כי עתה ריקם שלחתני, הרי שבדרך נס נולדו נקודים ולא בעבור המקלות אבל יעקב שלא ידע עדיין מן הנס הזה טרם יודיעהו המלאך בחלום, בחר להסתייע בדרך טבע ע"י שימת המקלות, כי צריך האדם לעשות את שלו בהשתדלותו וחריצותו, ואח"כ על ה' ישליך יהבו:

מקל לבנה, עושהו מנומר:

מחשף הלבן, מחשוף ענינו גלוי והוא שם המקרה שבא במקום המקור כמו למקרא העדה (במדבר י' ב'), ותחסר פה למ"ד השימוש, מענינו לגלות הלבן, כי על ידי הקילופין שעשה היה נגלה ונראה לובן שלו במקום הקילוף:

[מקל לבנה, מקל של לבנה, והוא עץ שגזרתו לבן:

לח, כשהוא רטוב והוא תואר למקל לבנה:

ולוז, ועוד לקח לו מקל של לוז, והוא עץ שגדלים בו אגוזים דקים:

וערמון, אילן הנקרא בלע"ז קאסטאניו:

ויפצל, ענינו הסרת הקלף מעל העץ בעודו לח:

פצלות, קילופין קילופין:]

ויצג, לשון תחיבה ונעיצה:

ברהטים, במקום מרוצת המים בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הבהמות:

אשר תבאן, עד סוף הפסוק הוא מאמר מסוגר, ובא לפרש למה הציג את המקלות במקום ההוא, ואמר לפי שהיו רגילות לבא שמה הצאן (דהיינו הנקבות) לשתות לנוכח הצאן (האחרות שהם הזכרים), והיו רגילות להתחמם שם בבואן לשתות, לכן הציג שם את המקלות, ובפסוק שלאחריו סיפר שכך קרה בפועל שנתחממו הצאן אל המקלות ותלדן וכו', וכן משמע מפיסוק הטעמים:

ויחמנה, מלה מורכבת מסימן הזכרים וסימן הנקבות, כי לזכרים לבד יאמר ויחמו, ולנקבות לבד יאמר ותחמנה, ואולי לפי שפועל החמימה שב על שניהם כי הצאן הזכרים וגם הנקבות התחממו אלה נגד אלה, לכן התחבר במלה זו סימן הזכרים והנקבות:

אל המקלות, כנגד המקלות, או אל מראית המקלות:

ותלדן הצאן, הנקבות:

והכשבים, הבדיל העקודים והנקודים והטלואים הנולדים, שהם אותם שזכר בפסוק שלפני זה, ולא לקחם עדיין לעצמו להיות שכרו, כי אם כל זמן היותם קטנים הנהיגם בראש העדר, כדי שהצאן המתחממות תתננה עיניהן בהן ותלדן כמותן, וזהו ויתן פני הצאן אל עקוד, אולם כשהגדילו הוולדות והיו ראויות לילד, לא שתם עוד על צאן לבן כי אין לשמרן שיהיו תמיד בראש העדר ולא יבאו בין שאר הצאן, ואדרבה יש לחוש אז, פן יראו הצאן הלבן ויתחממו מהן לילד כמותן, לכן לקחם בשכרו והנהיגם לעצמם, ועשה מהם עדרים לבדם, ושם לא היו כ"א עקודים נקודים וטלואים:

אל עקד וכל חום בצאן לבן, אל כל עקוד ואל כל חום שמצא בצאן לבן:

ולא שתם על צאן לבן, אצל שאר צאן לבן:

בכל יחם, בכל עת שהיו מתחממות:

הצאן המקשרות, הבכורות שנולדו בימי ניסן, והם חזקים ובריאים מהאחרים:

ליחמנה, ליחם אותן:

ובהעטיף, בעת התאחרות של עיבור הצאן, והם הנולדות בימי תשרי, וחלושים ביותר:

ושפחות ועבדים, מוכר צאנו בדמים, ולוקח לו את כל אלה: