ויחץ את הילדים, לא עמד במקומו לערוך עמו מלחמה, גם לא חצה את העם אשר אתו לשתי מחנות כמו שעשה בראשונה, אבל חצה את הילדים על אמותיהם והוא עצמו עבר לפניהם לקראת אחיו, ואילו היה עדיין מפחד לא היה לו להסתכן, פן עשו באפו ובחמתו יכול עליו עם אנשיו ויהרגהו, אבל אחר שנאבק עמו המלאך, ולא יכול לו עד שהוצרך לברכו ולקראו ישראל ע"ש העתיד כמו שכתבנו שם, היה בטוח שעשו לא יכול לו כי השם יצילהו מידו, ולכן לא החצם עוד רק סדרם באופן נאות לכל אשה מנשיו שם בניה אצלה:

את השפחות ואת ילדיהן ראשנה, לא היתה כוונתו בזה פן יהרגם עשו וינצלו האחרונים, כי שוב איננו ירא מאחיו, אך חשש על נשיו ועל בניו פן יפחדו בראותם ד' מאות אחוזי חרב באים נגדם, ולכן שם השפחות ראשונה, והחביב אצלו יותר לאחרונה, כי בראותם שלא עשו לראשונים דבר לא יפחדו האחרונים עוד:

וילדיה אחרונים, אין פירושו אחרונים ממש, רק קראם אחרונים כנגד הראשונים:

והוא עבר לפניהם, בלב בטוח הלך לפני כלם, כי הוא היה העיקר:

וישתחו ארצה, להראות לו שאין בדעתו להתגדל עליו כגביר כמו שברכו אביו, אלא הוא נכנע לפניו כעבד:

עד גשתו, כל עוד שהיה מתקרב היה משתחוה עד שבהשתחויה השביעית הגיע קרוב לאחיו:

וישקהו, ידענו שעשו היה שונא אותו ובא לקראתו להלחם עמו אך השם ב"ה הפך לבבו משנאה לאהבה, והכמיר רחמיו באותה שעה על יעקב:

ויבכו, שניהם, מתוך חבה וזכרון כמה שנים שלא ראו איש את אחיו:

מי אלה לך, מי אלה להיות שלך, שאל אם הם בניו או עבדיו ובני ביתו:

ויאמר הילדים, עשו שאל על הנשים ועל הילדים ויעקב ענה על הילדים לבד כי הם הרוב, ולפי שהיו הילדים נחצים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות הבין עשו שהן אמות הילדים:

אשר חנן אלהים את עבדך, בהם, והוא קרוב לענין מתנה:

מי לך, אין מלת מי מוסב על המחנה, כי הכלל הוא שלא יבא מי כ"א על חי מדבר, רק ענינו מי הוא ששיגרת לו כל המחנה הזה שלך אשר פגשתי, והם העדרים ששלחת, כי כבר אמרו לי העבדים ההם שאתה תבא אחריהם, ומזה הבנתי שהם עבדיך גם מסדר הליכתם נודע לי שהם מוליכים מנחה, אבל הם לא הגידו למי הם שלוחים, לכן אמור נא לי עתה מי הוא הגדול אצלך שתשלח לו כל אלה:

למצא חן בעיני אדני, כלומר אתה האדון והגדול בעיני, ולך שלחתי מנחה כדי למצוא חן בעיניך:

יש לי רב, האם חשבת שאני חסר מקנה צאן ומקנה בקר, יש לי די והותר ואין אני צריך למתנותיך, והיה ממאן לקחת מדרך גאוה, כי היה דומה לו כמו חרפה ליקח מתנה מאחיו:

אל נא, אל תאמר לי כן, אלא אם מצאתי חן בעיניך אבקש ממך שתקח את מנחתי:

מידי, אף שלא קבלת אותה מיד השלוחים קח אותה עתה מידי:

כי על כן ראיתי פניך, כלומר לא כיונתי במנחתי למלאות צרכיך אלא היא כמו קרבן שמקריב אדם לגבוה שהוא לתועלת עצמו יכוין לא לצורך האל, אף אני לעשות חובתי נתכוונתי, ומאחר שראיתי פניך שהם לי כראות פני אלהים, ומאחר שרצית אותי וקבלתני בסבר פנים יפות, ראוי לך ג"כ ליקח את ברכתי אשר הובאת לך וכו':

פני אלהים, אינו על השם ב"ה ולכן הוא חול לענין כתיבת ס"ת:

קח נא את ברכתי, מנחתי, ונקראת המנחה ברכה, כי האדם שולח מאשר ברך אותו השם, כענין אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו (דברים ט"ו י"ד), וכן אמר למעלה מן הבא בידו:

אשר הבאת לך, ביד עבדי, ומאחר ששלחתיה אליך פעם אחת לא אשוב לקחתה, לכן ראוי לך לקבלה ממני:

וכי יש לי כל, כל ספוקי, ואין לי נזק במנחה שאתן לך, והנה יעקב הודה שכל עשרו בא אליו מאת האלהים שהוא החונן האמיתי, ולזה אמר כי חנני אלהים, אבל עשו אמר יש לי רב כאילו כחו ועוצם ידו עשה לו את כל חילו:

נסעה, לשון עתיד והנו"ן לרבים ופי' נסע ונלך יחדיו:

ואלכה לנגדך, בשוה לך:

אדני ידע, חשש יעקב שמא ישתנה רצונו ויהפך לו לאויב בדדך, ובקש תחבולות להפרד ממנו כי לא בחר בחברתו:

כי הילדים רכים, כי הגדול שבהם י"ב שנה יש לו וימים מספר:

והצאן והבקר עלות עלי, כפי דעת בעל הטעמים ששם מונח בעלות פירושו, מוטלות עלי, כלומר טרחת הצאן והבקר ומשאם עולים ומוטלים עלי:

ודפקום, ענין דחיה, ופירושו אם ידפקום הרועים יום אחד שיצטרכו למהרם בעבורך אז ימותו כל הצאן:

ומתו כל הצאן, כבר זכר הצאן למעלה, והיה די לומר ומתו כלם, אבל לא רצה לומר כן כי יחמול על הילדים שלא יהיו במשמע, ולא זכר הבקר כי רק הצאן שהם בהמה דקה ימותו אם ידחקום, אבל הבקר לא ימות אלא יזיק להם:

יעבר נא, אל תאריך ימי הליכתך בעבורי, אלא עבור לפני כפי דרכך אף אם תתרחק:

ואני, אבל אני:

אתנהלה לאטי, אלך בנחת:

לרגל המלאכה, לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך, ופי' המלאכה מה שיוכל אדם לעשות בכחו וברשותו גם הממון יקרא כך, כמו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (שמות כ"ב ז'), ומזאת הגזרה מלת מלאך בעבור שהוא תחת רשות השולח:

ולרגל הילדים, לפי רגליהם שהם יכולים לילך:

עד אשר אבא אל אדני שעירה, לא היה בדעת יעקב ללכת לשעיר, אלא רצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל, ורק דרך מוסר אמר לו כן, ולא כמקבל עליו נדר לבא אליו, כלומר ישוב אדוני לעיר ממשלתו, ואני מוצרך להתנהל לאטי, ואוכל גם בנחת לבא אל אדוני שעירה אם ירצה אדוני בזה, ולכן אמר עד אשר אבא, שהוא על תנאי, ולא אמר ואני אבא שעירה לרגל המלאכה וכו', אבל עשו לא היה חפץ בזה שיבא אליו יעקב לעירו, ולכן לא השיב לו דבר מענין הליכתו לשעיר, ורק אמר אציגה נא עמך וכו', שיתן לו מאנשיו כדי ללוותו עד חברון, ומשהבין יעקב כוונת אחיו לא הלך כלל דרך ארץ שעיר, אלא נטה לדרך אחר:

ויאמר למה זה אמצא חן, למה זה תעשה לי הטובה הזאת, די לי במציאות החן בעיניך, וטוב לי זה מכל האנשים שתציג עמי:

סכתה, הוא סכות שבעבר הירדן במלכות סיחון המוזכר בספר יהושע (י"ג כ"ז), ויש עוד סכות אחר אצל מצרים, והוא המסע הראשון לישראל שנסעו מרעמסס לסכות:

ויבן לו בית, להגיד גדולת יעקב שאע"פי שלא היה דעתו לישב שם זמן הרבה, בנה לו בית ולא רצה להתאכסן בבית אדם כלל:

ויבא יעקב שלם, שלם הוא שם המחוז כלומר, והיו במחוז ההוא עיירות שכם, ושילה, ונב, וגבעון, וירושלים, ושם הכולל את כולם הוא שלם, כמו שיש להוכיח מפסוקים הרבה (שופטים כ"א י"ט, ירמיה מ"א ה') וזוהי כוונת הכתוב ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון (תהלים ע"ו ג'), כי כלל בשם שלם משכן שילה ונוב וגבעון, וקראם בשם המחוז שלם הכולל את כולם, ואמר סכו שפירושו דירת עראי לפי שלא היתה קדושתם קדושת עולם, משא"כ בציון שהיה מעון ודירת קבע, ופי' הכתוב כאן ויבא יעקב לארץ שלם לעיר שבה ששמה שכם, או לעירו של האיש שכם שהיה נשיא הארץ:

אשר בארץ כנען, להגיד שעתה נכנס לא"י:

ויחן את פני העיר, לפני העיר, ולא רצה יעקב ליכנס לעירם כי ידע שאנשי המקום רשעים היו, אלא נטה אהלו מחוץ לעיר:

ויקן, לא מצינו באברהם וביצחק שהוצרכו לקנות חלק קטן מה שדה לנטיית אהלם, כי דבר זה היה הפקר ורשות לכל, ובפרט כי לא היה להם מקום קבוע לרעיית צאנם, אלא פעם ילכו כה ופעם כה, ואין ראוי א"כ לקנות שדה לזמן מועט אלא למדנו מזה שאנשי שכם ברשעתם לא הניחוהו לנטות אהלו אף מחוץ לעיר עד שקנה את חלק השדה בכסף מלא:

מיד בני חמור אבי שכם, לא קנהו מיד אחד מבני העיר, אלא מיד בני חמור שהיה נשיא הארץ, ותחת כי שאר המלכים והנשיאים נהגו כבוד במשפחת אברהם עד שאבימלך אמר לאברהם הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב, הנבל הזה עם היותו נשיא הארץ לא רצה שיגור יעקב בארצו דירת עראי עד שקנה ממנו את חלקת השדה וראיה לזה מה שאמר להלן כדי לפייסם ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם, (לקמן ל"ד י'), מכלל שקודם לכן לא היה להם רשות לשבת אתם:

אבי שכם, בנים הרבה היו לחמור כמו שאמר מיד בני חמור, וקראו אבי שכם, כי היה שכם הנכבד מכל בית אביו ככתוב להלן:

קשיטה, י"א מעה, שהיא הגרה הנזכרת בכתוב, והם חמשת שקלים כי עשרים גרה השקל:

ויצב שם מזבח, להודות לה' אשר גמלו כרחמיו והביאו בשלום אל הארץ הקדושה:

ויקרא לו אל אלהי ישראל, לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל אלא ע"ש שהיה הקב"ה עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של הקב"ה נזכר בקריאת המזבח כלומר מי שהוא אל הוא אלהים לי ששמי ישראל: