קום עלה בית אל ושב שם, צוה ה' ליעקב בעבור שהיו סביביו צריו שיצא משם כי הוא מקום סכנה ושיעלה בית אל הוא לוז, ושם ישב לבטח ולא יירא עוד מיושבי הארץ שרצו להנקם ממנו על הריגת אנשי שכם:

ועשה שם מזבח, שם ראוי לעשות מזבח כי במקום ההוא נגליתי אליך, אבל לא בשלם עיר שכם שרצית לבנות שם מזבח:

את אלהי הנכר, שיש בידכם משלל שכם, ונכר הוא תואר מענין הכחשה והזרות, והוא הפך ההכרה:

והטהרו, שירחצו הגוף:

והחליפו שמלתיכם, כדי שיהיו נקיים, ומזה נלמד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים:

הענה אתי ביום צרתי, כאשר צר לו מפני עשו ככתוב ויצר לו (לעיל ל"ב ח'), והתפלל אל השם, אז ענהו האל ע"י המלאך שנאבק עמו והבטיחו שלא יוזק:

ואת הנזמים אשר באזניהם, פרט הנזמים אחר שזכר חילוף כל שמלותיהם, לפי שחילוף השמלות לא היה רק לנקיות ולא משום ע"ז לכן לא הוצרכו לתתם ליעקב לטמנם, והיה די להחליפם וללבוש אחרים נקיים, אבל הנזמים היה מציייר בהם ע"ז כדברי יב"ע, והם בכלל הסירו את אלהי הנכר לענין האיסור, אבל הם בכלל הבגדים לפי שהם תכשיטים, לכך פרטם הכתוב שנתנו אליו הנזמים לטמנם עם יתר הע"ז:

עם שכם, אצל שכם:

ויהי חתת אלהים, כפי מ"ש בספר הישר נאספו שכני שכם ועשו עם בני יעקב שלש מלחמות גדולות ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה, ורבותינו הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (לקמן מ"ח כ"ב), וכן הביא בעל הילקוט הסיפור הזה באריכות בשם ספר מדרש ויסעו, שנקרא כן ע"ש תחלתו שמתחיל בפסוק ויסעו, אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר, כאשר קיצר בענין אברהם באור כשדים, אבל הזכיר כאן כי נפלה עליהם אימתה ופחד בדרך פלא מן הגבורה אשר ראו במלחמה ולא נאספו עוד לרדוף אחרי בני יעקב, ולזה סיים ויבא יעקב לוזה וכו':

הוא וכל העם אשר עמו, להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה:

ויבן שם מזבח, לשלם נדרו אשר נדר בצאתו מבית אביו, ואין לומר שהוא אחר לשלמו עד שהזהירו האל במאמר קום עלה בית אל, כי בנדרו פירש ואמר ושבתי בשלום אל בית אבי וכו', ואחר כך והאבן הזאת וכו', ועדיין לא בא אל בית אביו, לכן אמר לו השם עתה שקודם בואו אל בית אביו יעשה שם מזבח:

ויקרא למקום אל בית אל, לאותו מקום שחוץ ללוז שהקים שם מצבה בצאתו מבית אביו וקרא אז את שמו בית אל, עתה הוסיף על שמו וקראו אל בית אל, כלומר הקב"ה הוא בבית אל וגילוי שכינתו שם, וחסר בי"ת השמוש, כאילו כתוב בבית אל, וכבר אמרנו למעלה שהמקום הזה הוא הר המוריה:

נגלו אליו האלהים, המלאכים, כמו שכאמר שם והנה מלאכי אלהים וכו':

ותמת דברה, כבר אמרנו כי לסוף י"ד שנה ששימש יעקב בבית לבן שלחה רבקה את דבורה מינקתה לקחתו משם כאשר הבטיחתו, ולפי שיעקב השכיר את עצמו לעבוד בבית לבן עוד שש שנים, נשארה שם דבורה בחרן להיות לו לעזר בטורח בניו הקטנים, ועתה מתה עליו בדרך, אולם עכ"ז בהיות שהפסיק הענין כאן להזכיר מיתתה, בין ויבן שם מזבח, ובין וירא אלהים אל יעקב שהדברים האלה קרו זה אחר זה, נכון להאמין כי עתה נודע ליעקב שמתה רבקה אמו, ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה, אבל יעקב התאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו האלהים ובירך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם, וסיוע לזה מה שאמור למטה ויבא יעקב אל יצחק אביו, ואילו היתה רבקה שם היה מזכיר אל אביו ואל אמו, כי היא השולחת אותו שם והגורמת לו כל הטובה, ויצחק בעצתה צוה אותו ללכת שם, ואמנם הטעם למה לא נזכרה מיתת רבקה בפירוש, אמרו חז"ל לפי שלא היה במותה אחד מבניה ולא מבני בניה להתעסק בקבורתה:

תחת האלון, אינו האלה שזכר למעלה, כי אלה ואלון שני מיני אילנות הם, כדכתיב כאלה וכאלון (ישעיה ו' י"ג):

אלון בכות, לא נכתב אלא מפני שכל המקומות שהלך יעקב בחזרתו הולך ומפרש, פנואל, סכות, אל אלהי ישראל, שכם, לוז, אל בית אל, אלון בכות, בית לחם, אפרת, מגדל עדר:

עוד, פעם שני' במקום הזה אחד בלכתו ואחד בשובו:

שמך יעקב לא יקרא, לא יעקב לבד אלא גם ישראל, ובא לקיים לו השם שקרא צו המלאך שכך יקרא הוא וזרעו, כי המלאך לא נשתלח בפרט להחליף את שמו אלא להבטיחו שלא יירא מעשו, ורק בעבור שאמר לו יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני שינה אז את שמו ונתן הטעם כי שרית וכו', אבל כאן הודיעו השם שראוי הוא להקרא ישראל מלשון שר ומושל ועם יו"ד העתיד להורות שעיקר ממשלתו תהיה לעתיד לבא, והוסיף בסופו שם אל מפני דבקותו תמיד באלהים, והשגחת האל בו ובזרעו:

אל שדי, כבה פירשנו הוראת השם הזה (לעיל י"ז א'):

פרה ורבה, על שם שעדיין לא נולד בנימין ואע"פי שכבר נתעברה ממנו, או יהיה ברכה על בניו שיפרו וירבו:

גוי וקהל גוים, אמר גוי בלשון יחיד כי כל בניו אף שיפרו וירבו מאד, מ"מ לאומה אחת יחשבו ולא לאומות רבות, ואמר קהל גוים כי יתחלקו בניו לי"ב שבטים:

ומלכים מחלציך יצאו, האנשים ההגונים למלוך על האומה הגדולה הזאת, יצאו מחלציך ולא תצטרך לתת עליך איש נכרי כענין במלכי אדום שמלה ממשרקה, שאול מרחובות הנהר וזולתם:

ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, כאשר נתתיה להם בשבוע שלא יגרום החטא כך אתננה לך בשבועה, והענין לא נתינה ממש אלא שתהיה הארץ שלו במתנה באופן שאם ירצה לכבשה איננה גזל בידו, אבל לזרעך אחריך אתן את הארץ, היא נתינה ממש שהם יכבשוה:

ויעל מעליו אלהים, כמו שאמר באברהם ויעל אלהים מעל אברהם שנסתלק ממנו השפע הנבויי, ושניהם להודיע כי לא היה מראה וחלום נבואה בלבד, אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד:

ויסך עליה נסך, מים או יין, והיה רמז לניסוך שיעשו בניו בבית עולמים, והנה בזה השלים את נדרו אשר נדר, ואין ספק שהפריש גם המעשר מהונו לכבוד השם ונתנו למי שהיה בדור ראוי לקחתו:

ויקרא יעקב, יקראנו כן פעם אחר פעם להודיע כי אמת ונכון הדבר שהוא בית אלהים ושם השכינה תמיד:

המקום אשר דבר אתו, כמה פעמים נאמר לשון זה בפרשה זו לפי שהיה המקום באמצע הדרכים ואין שם עיר:

כברת הארץ, שם מדה של קרקע פחות מדרך מיל, והכ"ף לדמיון, כי שורש המלה ברה מלשון מה ברי (משלי ל"א ב') שפירושו כמו בני, ויהיה ברת כמו בת, והוא שם למדה הקטנה שימדדו הולכי אורחות ויקראו לה בת ארץ, כי המדה כמו בת למדה אחרת ידועה אז וגדולה הימנה:

ותקש, כמו ותקשה והוא פועל יוצא שהלידה הקשתה על נפשה:

אל תיראי כי גם זה לך בן, לדבר על לבה נתכוונה, כלומר כמו שהתפללת יוסף ה' לי בן אחר, כן היה שקבל תפילתך, ועתה התחזקי ואל תיראי שתמותי, כי כמו ששמע ה' אל תפילתך כן יחנך שתחיי:

ויהי בצאת נפשה, מאחר שכינה המיתה בשם יציאת הנפש, זו ראיה על השארת הנפש אחר המות מן התורה, כי ענין היציאה הוא העתקת הדבר ממצב למצב ולא מן היש אל האין ח"ו:

כי מתה, זה כמו מאמר מסוגר והודעה שכן היה באמת שאחר שקראה לו בן אוני מתה, ועיקר הכתוב ויהי בצאת נפשה ותקרא שמו וכו', כי כשקרבה למות ואין בה תקוה קראה לו קודם שתמות בן אוני:

בן אוני, בן אבלי, כמו לא אכלתי באוני(דברים כ"ו י"ד):

ואביו קרא לו בנימין, לא רצה יעקב שיקרא לו שם של אבל, אולם רצה לקרותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו יקראו בשם שקראו להם אמותם, לכן בחכמתו תרגם אותו לטובה, ועשה מן אוני כחי, כמו כחי וראשית אוני (לקמן מ"ט ג') ולכוונה זו קרא שמו בנימין, כי הימין יותר חזק מהשמאל ובו הגבורה וההצלחה:

ותקבר בדרך אפרתה, ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה לשם לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה בחלקו של יהודה, ולא רצה לקוברה רק בחלק בנימין, והדרך אשר המצבה בה היא בגבול בנימין:

מצבה, היא אבן שמציבין אותה לציון הקבר, ועשה זה מפני שהיה הקבר על אם הדרך ולא היה בו שום היכר:

למגדל עדר, סמוך גבית לחם היה כדכתיב ואתה בית לחם אפרתה וכו', (מיכה ה' א') וכתיב בסמוך ואתה מגדל עדר וכו':

ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא, עד שלא בא לחברון אצל יצחק אירע כל זה:

וישכב את בלהה פילגש אביו, נחלקו רבותינו בדבר, יש אומרים שכיבה ממש, וחשב ראובן כי לא היתה אסורה עליו להיותה פילגש שהיא האמה המיוחדת לאדם למשכבו בלא כתובה ובלא קידושין, ויש אומרים שלא חטא בשכיבה ממש רק שבלבל משכבו, כי בראותו שאחרי מות רחל ייחד יעקב מטתו באהל בלהה, נתקנא אל לאה אמו והסיר את משכבו משם, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכבה:

וישמע ישראל, ספר הכתוב ענותו, כי שמע בחלול בנו יצועו, ולא צוה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם, אבל ימנהו עמהם ויהיו שנים עשר והוא ימנה ראשון, כי נשאר עוד בכור ליעקב כל ימי חיי האב, אולם סמוך למיתתו הוכיחו על זה ונטל ממנו הבכורה:

ויהיו בני יעקב שנים עשר, הודיע הכתוב בזה שכבר היו בני יעקב שנים עשר קודם המעשה הזה, כי לא נולד לו אחר כך בן, ולכן הדבר ההוא לא עשה פגם במשפחה המקודשת, כמו שאחז"ל שהיו כלם שוין בקדושה:

בכור יעקב ראובן, קראו בכור מן הטעם שכתבנו למעלה, כי לא ניטלה ממנו הבכורה עד סמוך למיתת אביו:

אשר ילד לו בפדן ארם, עשתי עשר נולדו לו שם כי בנימין נולד בארץ כנען, והכתוב כתב על הרוב:

ויגוע יצחק, יספר כאן מיתת יצחק קודם שיתחיל בתולדות בניו כי כן דרך הכתוב, עם שאין זה מקומו כי מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה, וראוי היה להקדים מיתת יצחק גם לתולדות יעקב האמורות לעיל, אבל יכוין הכתוב להגיד כי יצחק מת בשיבה טובה אחרי ששב אליו בנו המבורך הנוחל מעלתו, וקברוהו בכבוד שני בניו:

ושבע ימים, שהשיג כל חפצו, והיתה נפשו שבעה בשמחה וברב כל, ולא אמרה נפשו הלואי זכיתי להשיג דבר זה בחיי, ונכתב זה למעלת אבותינו הקדושים אהובי עליון, ולהפך נאמר ברשעים אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע (חבקוק ב' ה'):

ויקברו אתו, במערת המכפלה, ולא הוצרך לפרש זה כי היה בעיר ההיא ואנה יקברוהו אם לא בקבר אבותיו:

עשו ויעקב, לפי שיעקב היה חולק כבוד לאחיו מטעם שכתבנו (לעיל ל"ב ו'), לכן הקדימו הכתוב, אבל בקבורת אברהם הקדים הכתוב יצחק לישמעאל לפי שהיה בן האמה: