וישב יעקב בארץ מגורי אביו, אחר שסיפר למעלה שאלופי עשו ישבו בארץ אחוזתם כלומר בארץ שלקחו להם לאחוזת עולם, אמר עתה שיעקב ישב גר כאבותיו בארץ לא להם ובחר להתגורר בארץ הקדושה, כי בו נתקיים כי גר יהיה זרעך וכו' האמור לאברהם, ולא בעשו:

אלה תלדות יעקב, כל אלה תולדות האמור בתורה פירושו על בני האדם או בני בניו שהם תולדותיו, וכן פירושו כאן, כי כמו שפירש בעשו בניו שנולדו לו בארץ מגורי אביו ואח"כ בני בניו שנולדו לו בהר שעיר, אף ביעקב כן, למעלה כתוב אלה בני יעקב אשר ילד לו בפדן ארם (לעיל ל"ה כ"ב), ועתה כותב אלה תולדות יעקב, בני בניו שהיו שבעים והאיך נולדו, כיצד יוסף בן שבע עשרה שנה וכו', ונתקנאו בו אחיו ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו והיו לו בנים בכזיב ובעדולם, ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה ונולדו לו שם מנשה ואפרים, ושלח יוסף בשביל אביו וביתו עד שהיו שבעים, וכל זה הוצרכה התורה להודיע לפי שעל זה הוכיחם מרע"ה בשבעים נפש ירדו אבותיך וכו' (דברים י' כ"ב):

בן שבע עשרה שנה, להודיע כי כ"ב שנה נעלם מיעקב אביו שהרי בן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, וז' שני השבע וב' שנים של רעב ואז בא יעקב מצרימה:

היה רעה את אחיו בצאן, עם אחיו, והם בני לאה שהיו אחיו שוים לו במעלה, ולא בני השפחות:

והוא נער את בני בלהה, בהיותו נער היה מצוי תמיד אצל בני השפחות, הם גדלוהו ולהם צוה אביהם שישמרוהו וישרתוהו לא לבני הגבירות, וספר הכתוב בשבחו של יוסף שהיה שפל רוח בעיניו ולא התנהג בשררה עם בני השפחות אלא היה תמיד רגיל אצלם ומכבדם וזה להיותם בעיניו בני נשי אביו ולא בני שפחות, אבל בני לאה לא עשו כן כי לדעתם היה נגד כבודם ללכת עם בני השפחות והיו מבזים אותם:

ויבא יוסף את דבתם רעה, שם דבה נגזר מלשון דובב שפתי ישנים (ש"ה ז' י'), וענינו דבור, ואינו תמיד לרעה אלא פעמים גם לטובה והכלל כל הוצאת דבה הוא על דברי שקר והבאת דבה על דברי אמת, והנה פירוש דבתם רעה כמו דיבורים הרע, וכנוי דבתם שב אל כל האחים לא אל בני השפחות בלבד ולכן בא האתנח תחת מלת אביו, וא"כ פירוש הכתיב שיוסף היה מביא אל אביו (כלומר מספר לפניו כמו כל הדבר הקשה יביאון אל משה) כל הדברים הרעים שהיו אומרים זה כנגד זה, כדי שיעקב יוכיחם ויחזירם למוטב, ומהמשך הסיפור נבין מה היו אומרים, כי בני לאה היו מזלזלים בבני השפחות ואומרים עליהם דברי גנאי, ובני השפחות היו ג"כ מדברים רעה על בני לאה בראות עצמם נבזים בעיניהם, ויוסף שהיה רועה את הצאן עם בני לאה, וגם היה רגיל להיות אצל בני השפחות, שמע מפה ומפה את דבריהם הרעים וסיפר את דבתם של כלם אל יעקב, ואמר הכתוב אל אביהם ולא אמר אל אביו, כי לכוונה זו היה יוסף מביא את דבתם, כדי שיעקב להיותו אביהם של כלם וכולן שוין מצד האב, יסיר שנאתם מלבם ויסבב שיאהבו זה את זה:

וישראל אהב את יוסף, אע"פי שהיה מביא אליו את דבתם רעה, חשב יעקב שלטובתם הוא מתכוין, ולכן לא נמנע מלאהוב אותו:

כי בן זקנים הוא לו, נראה שמנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו והוא נקרא לו בן זקוניו והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק, ומכוון בזה לשון הכתוב שלא אמר כי בן זקונים היה, לפי שבאמת בנימין היה קטן ממנו, גם יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים, אבל אמר כי בן זקונים הוא לו, שהיה כן בעיניו כי בו בחר מכל בניו לתכלית זה:

כתנת פסים, היה מצבעים רבים שכל פס ממנו היה מצבע בפני עצמו ותרגום ככף איש (מ"א י"ח מ"ד), כפסת ידא, ועשה כן יעקב כדי שיובדל במלבושו משאר האחים, וידעו כולם שהוא הבן האהוב לאביו וייראו משלוח יד בו:

ויראו אחיו וכו' וישנאו אותו, לא היו שונאים אותו בעבור היותו מביא דבתם רעה אל אביהם, כי הם לא ידעו דבר מזה, גם לא בעבור כתונת הפסים אשר עליו, כי אין זו סבה לשנוא אותו ומי יעצור אותם לעשות גם הם לעצמם כתונות פסים, אלא סבת שנאתם היתה בעבור כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וחשבו שיתרון אהבתו זאת יורה שיוסף לבדו יירש את ברכת אברהם ונחלת הארץ ושאר היעודים הטובים, כי בהיותו הבן הבכור לאהובה ועיקר תולדותיו של יעקב, ירצה אביו לעשותו היורש, ושלכן אוהב אותו יותר מכלם, כמו שיצחק היה אוהב את עשו לכוונה זו ובראותם כי בזרע אברהם נדחה ישמעאל ובזרע יצחק נדחה עשו, ייראו פן יגורשו כלם מהסתפח בנחלת ה' ויהיה יוסף לבדו הנבחר, ולכן שנאו אותו, ויותר שהיו מכירים גדולתו בחלומותיו, יותר היו שונאים אותו, עד שלבסוף בקשו להמיתו כדי שלא יהיה היורש, והכתובים מוכיחים על אמתת הפירוש הזה כמו שנזכור להלן:

מכל אחיו היה ראוי לומר מכל בניו כי שב אל אביהם שהוא נושא המאמר, אבל זאת היה קשה בעיניהם כי לא די שאהב אותו יותר משאר בניו בני השפחות, אלא גם אהב אותו יותר מכל אחיו בני הגבירות, עם שהיו אחיו שוין לו במעלה, וחשבו שאין זה אלא בעבור הירושה:

דברו, לדבר עמו:

ויחלום יוסף חלום, אין ספק שזה היה חלום של נבואה כמו שיורו כל עניניו ותנאיו שנתקיימו בו, ויוסף הרגיש בעצמו שאין זה כאשר החלומות בדרך טבע, אלא נצנצה בו ר"הק וידע שהחלומות ירמזו על גדולתו, ולכן רצה לספרם לאחיו כדי שיכירו אמתת יתרונו עליהם ויחדלו משנוא אותו:

ויגד לאחיו, יתכן שלא הגיד להם תחלה אלא שחלם חלום והיה מתפאר בו שהוא חלום יורה על גדולתו, והם לא היו רוצים לשמוע סיפורו משנאתם אותו, אלא הוסיפו עוד לשנוא אותו על שהיה מתפאר בו אף שלא שמעו עדיין סיפור החלום, וכשהפציר בהם ואמר שמעו נא וכו' וסיפר להם חלומו, אז הוסיפו לשנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, שהם שני דברים, וזה טעם שאמר שני פעמים ויוסיפו עוד שנוא אותו:

והנה, כן דרך הכתוב להקדים מלת והנה בסיפור החלומות, כלומר הנה נראה לי כאילו הדבר כך באמת:

מאלמים אלמים, אוגדים אגודות ועומרי התבואה, וזה רמז שתהיה מעלתו על ידי התבואה:

קמה אלמתי, נזקפה מעצמה, רמז שיעלה לגדולה מעצמו ולא על פי סיוע אחיו:

וגם נצבה, לעמוד על עמדה בזקיפה, וזה אות שיתמיד במלכותו זמן רב כי שמונים שנה מלך על מצרים:

והנה תסובנה אלמתיכם, רמז שיקיפו אותו מכל צד ויתנכלו עליו למנוע ממנו מעלתו:

ותשתחוין לאלמתי, שלא תועיל השתדלותם, ולבסוף ישתחוו, ואמר לאלומתי ולא אמר לי, כי החלום הראשון הזה יורה למה שקרה לו עם אחיו קודם ההכרה, ואז לא השתחוו אלא לאלומתו כלומר לצורך התבואה שהיתה בידו, לא בעבור היותו יוסף, אבל בחלום השני אמר משתחוים לי, כי הוא ירמוז לפעם השנית שהשתחוו לא אחרי שנודע להם שהוא יוסף:

המלך תמלך עלינו, מכללות החלום הבינו שזה יורה על גדולת יוסף ולכן השיבוהו התחשוב שאנחנו נשימך מלך עלינו או אתה תמשול בנו בחזקה ובעבור כן אתה מתפאר בסיפור חלומך:

ויוספו עוד שנא אתו, כי נתחזקה אז מחשבתם שהוא לבדו יירש את הארץ ויעלה לגדולה, והם יהיו כעבדים לו:

על חלמתיו ועל דבריו, על תוכן החלום עצמו, וגם על שהיה מספר אותו כמתהלל והפציר בם לשמעו, כמו שאמר למעלה:

ויחלם עוד, החלום הזה ירמוז שעוד יבאו להשתחות לו לאחר שיכירוהו, והשמש רומז לאביו, והירח לביתו או לבלהה שגדלתו כאמו, והככבים לאחיו והנה סיפר אותו תחלה אל אחיו בלבד, והם לא ענו אותו דבר, אולי חששו שהחלומות הולכים אחר הפה, ונתחרטו על שפתרו לו החלום הראשון לטוב לו, לכן לא רצו לפתור החלום השני:

ויספר אל אביו ואל אחיו, כשראה שלא השגיחו לדבריו חזר וספרו לאביו בפניהם, כי ראה בו דברים נוגעים לאביו, כמו שאמרנו שהיה השמש רומז לו, וחשב שאביו להיותו נביא יקיים אמתת חלומותיו בפני אחיו עד שיאמינו בם:

ויגער בו אביו, גערה המחוברת עם בי"ת הוא גערה ממש דרך קלון, ובלא בי"ת הוא לשון השחתה כמו הנני גוער לכם את הזרע (מלאכי ב' ג'), והנה יעקב הבין שאין החלומות האלה דברי הבל, אך בעבור שראה בפני בניו שהיו שונאים אותו על זה, גער בו לשכך חמתם מעליו:

מה החלום הזה אשר חלמת, כמו מה אדם ותדעהו (תהלים קמ"ד ג'), כלומר מה החלום הזה אינו כלום שתגידנו, כי אינם אלא דברים בטלים, או טעם הגערה לומר איך נשאך לבך לחלום החלום הזה, אין זה כי אם גובה לב ונערות שיעלו דברים כאלו על לבבך בהקיץ ולכן רעיונך על משכבך סליקו בשינה:

הבוא נבוא אני ואמך ואחיך, הנה יעקב הבין פתרון החלום אבל רצה להוכיח שהחלום בטל מכל צדדיו כדי להסיר ממנו שנאת אחיו, ואמר היתכן שאביא אני להשתחוות לך והלא אנכי אביך, או שתבא אמך והלא כבר מתה או שיבואו אחיך והלא הם שונאים אותך:

ויקנאו בו אחיו כבר אמרנו (לעיל כ"ו י"ד) שלשון קנאה עם בי"ת יורה שהמקנא מבין שבעל הכבוד נקי ואינו רוצה להרע לו אלא חפץ להיות כמהו, וכן כאן כשראו אחי יוסף שנכפל החלום ושגם אביהם היה פותר אותו לטובת יוסף עם כי גער בו להרחיק הענין, נפל ספק בלבם שאולי מאת האלהים היא להגדיל את יוסף עליהם, כי הוא יהיה היורש את ברכת אביו, ושלכן אף אחר הגערה היה מתמיד אביו באהבתו אותו, לפיכך התחילו לקנאות בו, כלומר להשתדל גם הם להיות כמוהו אהובים לאביהם ויורשי הטובות ההמה בלי שחשבו עתה לעשות עמו רעה, אלא שעם כל זה קרה לאחר זמן שנהפך לבבם, כמו שקרוב כל אדם ליפול שנית במחשבות הרעות שעלו פעם אחת על לבו אם לא ישתמר מאד מהן, ולכן כשבא לידם והיו אז רחוקים מאביהן, עברה עליהם שנית רוח שנאה ועשו מה שעשו, וראיה למה שאמרתי שעתה שבו משנאתם, כי הלא ראובן ביקש אח"כ להצילו אף כי מתחלה היה גם הוא בכלל השונאים אותו, ורחוק להאמין שנשתנה אז לבבו פתאום ובלי סבה לאהוב את יוסף תחת כי עד הנה שנאו, אלא כולם חדלו עתה משנוא אותו ורק קנאו בו, אבל שאר האחים חזרו אח"כ לשנאתם הראשונה, ורק ראובן עמד במחשבתו ולא שב שנית לשנוא אותו:

ואביו שמר את הדבר, בלבו, כי הבין שלא מקרה הוא:

וילכו אחיו, לא היה הדבר סמוך אל החלומות, רק הכתוב מספר סוף השנאה ומה שגרמה:

הלא אחיך רעים בשכם, במקום סכנה שהרגו אנשי המקום, וכפי המסופר בספר הישר התמהמהו ביום ההוא ועבר עת האסף המקנה ולא באו, ויעקב נתיירא פן יקומו עליהם אנשי שכם להלחם בם, ולזה שלח אליהם את יוסף:

הנני, אעשה כדבריך ונזדרז למצות אביו אע"פי שהיה יודע שאחיו שונאים אותו:

והשבני דבר, והשיב לי, ולא תתעכב אצלם לרעות עמהם אלא תחזור מיד:

מעמק חברון, והלא חברון בהר שנאמר ויעלו בנגב ויבוא עד חברון (במדבר י"ג כ"ב), אלא עמק היה אצל חברון לרגלי ההר, ויעקב היה שוכן בעמק ומשם שלח את יוסף:

ויבא שכמה, ולא מצאם, וילך יוסף בשדה אשר אצל שכם לראות אנה פנו אחיו ויתעה בדרך במדבר ולא ידע אנה ילך, כך הוא בספר הישר, והכתוב קיצר בספור:

וימצאהו איש, אמרו חז"ל שזה היה מלאך גבריאל שנדמה אליו כאיש אחד מעוברי דרך:

והנה תעה, להגיד חשיבותו של יוסף נכתב זה, שלא רצה לחזור אל אביו כשלא מצאם בשכם, אלא בקשם עד שמצאם כדי להשיב דבר לאביו:

את אחי אנכי מבקש, כי היו בני יעקב ניכרים בכל המקומות ההמה, ועוברי דרכים היו מכירים בם לפי שהיו רגילים לרעות שם, גם היו מכירים את יוסף שהוא אחיהם, לפיכך אמר לו סתם את אחי:

איפה הם רעים, אם תדע, כי אולי ראית אותם הולכים בשדה אחר:

נסעו מזה, מהמקום הזה, ואין לך לבקשם כאן, אבל לא ידעתי בבירור היכן הם עתה רק ממה ששמעתי מפי עצמן, כי היו אומרים זה לזה נלכה דותינה מזה אשפוט שהלכו לשם:

דתינה, לדותן, והוא שם מקום:

ויראו אתו מרחוק, והכירוהו מאופן הליכתו או מכתונת הפסים אשר עליו:

ויתנכלו אתו, נתמלאו נכליות עליו, שלא רצו להמיתו בגלוי אלא בקשו נכלים להמיתו באופן שלא יודע כי הם הרוצחים וזהו ההבדל שבין שורש נכל לשורש ערם, כי הערמה היא תחבולה נסתרת שלא ירגיש אותה אפילו האיש הנרמה, וההתנכלות היא תחבולה להסתיר מעשה הרע מעיני אחרים זולת המעוול, ולזה בא ויתנכלו בהתפעל:

אתו, כמו עליו או אליו:

ויאמרו איש אל אחיו, יב"ע תרגם ויאמר שמעון אל לוי, ויתכן שאמר כן לפי שהיו מחולפים בדעתם מה יעשו בו, קצתם אמרו להרגו מיד, וקצתם להשליכו באחת הבורות, ראובן חשב להצילו, ויהודה למכור אותו:

ונשלכהו, אפשר שהוא כמו או נשליכהו, כמו שאמרנו למעלה כי קצתם אמרו נהרגהו וקצתם נשליכהו:

ואמרנו חיה רעה אכלתהו, אבל במעשה לא אמרו בפירוש אל אביהם שחיה רעה אכלתהו, והטעם כי עתה נועצו יחד לומר כן, אבל אח"כ שינו את עצתם בחשבם שאולי לא יאמין להם אביהם, ועשו תתבולת הכתונת מגוללת בדם, כדי שיעקב מעצמו יאמר חיה רעה אכלתהו:

ונראה מה יהיו חלמתיו, דרך לעג, נראה אחרי מותו אם יתגדל עלינו כמו שרצה להוכיח בחלומותיו:

ויצלהו מידם, שלא נהרג, והוא כלל, ואח"כ פרט ופירש היאך עשה להצילו ויאמר לא נכנו וכו':

לא נכנו נפש, לא נכנו מכת נפש להוציא נפשו וירצה בו לא נכנו כלל לא בידים ולא ע"י גרמא, כמו שאמר אליהם אח"כ הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד (לקמן מ"ב כ"ב), כי בתחלה בקש לדבר על לבם שיתרצו כלם להצילו ולא יגעו בו, וכשראה שלא שמעו לו אז אמר להם השליכו אותו וכו', ולכן חלקם הכתוב לשני מאמרים:

אל תשפכו דם, הראה עצמו כאילו מסכים עמהם לקחת נקמתם ממנו, וזה כדי שישמעו לעצתו, אבל אמר להם, אין ראוי לכם לשפוך דם בידכם, כי הדבר אסור, אלא עשו באופן שימות מעצמו ולא אמר אל תשפכו דמו כדי שלא יבינו שמאהבתו את יוסף ידבר ככה, אלא בדרך כלל אמר, דבר רע הוא לשפוך דם בידים:

השליכו אתו, ובזה תעשה נסיון אם יש ממש בחלומותיו, כי אם השם בחר בו מכלנו, יעשה עמו נס ויצילהו משם, ואם לאו ימות מעצמו שם:

אל הבור הזה אשר במדבר, לפי שהיו שם בורות הרבה כמו שכתוב למעלה ונשליכהו באחת הבורות ואפשר שבקצתם היה מים, לכן דקדק ראובן לומר אל הבור הזה שהוא ריק ואין בו מים, והיתה כוונתו כדי שלא ימות מיד, וטעמו לאמור הנה הבור הזה עמוק ולא יוכל לצאת ממנו, והוא במדבר ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו, וימות מאליו:

ויד אל תשלחו בו, כלומר בדרך הזה תשיגו מבוקשכם שימות בלי שתשלחו יד בו שהוא פועל מגונה מאד:

למען הציל אתו מידם, הכתוב מעיד על ראובן כי להצילו נתכוון כמו שמוכיח סופו, והיתה כוונתו לבא אח"כ מצד אחר ולהעלותו משם להביאו אל אביו, אמר אני הבכור וגדול שבכולם, לא יתלה הסרחון אלא בי, ותיבת למען שב על ויאמר שבראש הפסוק, ושעורו ויאמר אליהם ראובן (למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו) אל תשפכו וכו':

כאשר בא יוסף, כי לא הגיע אצלם עד אחר שכלו לדבר זה עם זה את האמור למעלה:

את כתנתו את כתנת הפסים, כתונת סתם הוא החלוק שעל העור לקבל הזיעה ונעשה מפשתן, והמלבוש שלובשין עליו לכבוד ונעשה מצבעים שונים גם לפעמים ממשי הוא הנקרא כתונת פסים, והנה היו ליוסף ב' כתונת א' דבק לעור ואחת העליונה החשובה, וזאת הפשיטוהו ולא האחרת, והוצרך הכתוב לפרש שהיתה עליו אותה כתונת הפסים שעשה לו אביו, בעבור שהוא אומר לפנינו וישלחו את כתונת הפסים:

וישלכו אתו הברה, באותו בור שרמז להם ראובן, והנה אין ספק שיוסף בכה וצעק הרבה בעת ההיא ובצר לו התחנן אליהם שיחמלו עליו ויפדו את נפשו מרדת שחת, וכן כתוב להלן בפירוש אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו (לקמן מ"ב כ"א), אלא שהכתוב יקצר כאן:

והבור רק אין בו מים, לתוספת ביאור, כמו כי מת אתה ולא תחיה (מ"ב כ' א'), והודיענו הכתוב שהיה רק, שאם היו בו מים לא היו משליכים אותו שם, כי היו ממיתין אותו בידים, וכבר שמעו לעצת ראובן שאמר להם ויד אל תשלחו בו:

וישבו לאכל לחם, התשעה אחים, כי ראובן לא היה עמהם במכירתו, ולא היה זה סמוך אל הבור אלא התרחקו קצת מן המקום ההוא כדי לפנות מחשבותם מן המעשה הרע שעשו, ושלא לשמוע צעקתו:

ארחת ישמעאלים, שיירת ערביים, ולפי שהשיירות אינם הולכים תמיד בדרך המלך במקום יישוב רק במדברות אין שם דרך אלא ארחות לעבור מקצה המדבר ועד קצהו, נקראו הן עצמן על לשון הארחות:

נכאת, כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן ויראם את כל בית נכתה (מלכים ב' כ י"ג), מרקחת בשמיו, והנה נכאת הוא שם כלל לכל מיני בשמים, ואח"ז פרט איזה מיני בשמים הוליכו, דהיינו צרי ולוט:

וצרי, הוא שרף הנוטף מעצי הקטף, ונקרא בלסם:

ולוט, מין נטע וריחו ערב ונקרא לוטוס:

מה בצע, מה תועלת יש לנו בהריגתו, כי אם נניחהו בבור בודאי ימות והרי כאילו אנחנו הרגנוהו בידינו, וזו אכזריות גדולה להיותו אחינו:

וכסינו את דמו, כי אין זה דומה להריגת אחד מאויבנו במלחמה, שנוכל להתפאר אח"כ במה שעשינו, אלא צריכים אנו להעלים את מיתתו מפני צער אבינו:

לכו ונמכרנו לישמעאלים, כי תחת שכל חפצו היה להתגדל עלינו כאדון, עתה נתנהג בו כאשר ינהג האדם עם עבדו ואם מה' יצא הדבר שיצלח הנער לגדולה, רוח והצלה יעמוד לו באשר ילך, ואנחנו לא נחטא בהריגתו, כי סוף סוף הוא אחינו בשרנו, והנה בימים ההם לא היה דבר זר כ"כ למכור נער אחד לעבד, כי כך היה המנהג בין הסוחרים:

וישמעו אחיו, קבלו ממנו:

ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו, בתחלה אמר ישמעאלים, ואח"כ מדינים, וחזר ואמר וימכרו את יוסף לישמעאלים, ובסוף הפרשה אמר מדינים, וחז"ל אמרו שנמכר פעמים רבות, וכפי המסופר בס' הישר כך היה הדבר, טרם בא אליהם ארחת ישמעלים עברו אנשים מדינים ללכת גלעדה ושמעו את קול יוסף מן הבור וימשכו ויעלו אותו, ובעברם על אחיו ראו האחים את יוסף ביד המדינים, ורצו להלחם עמהם ולקחת את אחיהם מידם בחזקה, באמרם שהוא עבדם ומרד בם, והמדינים פחדו מגבורתם, והתרצו לקנותו מהם בעשרים כסף, וכאשר הלכו משם התנחמו על מקחם מיראתם אולי גנוב הוא מארץ העברים ביד בעלי זרוע ההם, עודם מדברים והנה אורחת הישמעאלים ההולכת מגלעד למצרים באה נגדם, וימכרו לישמעאלים את יוסף בעשרים הכסף אשר נתנו בו לאחיו, והישמעאלים הורידוהו מצרימה למכרו שם, המה הקריבו לבא מצרימה ויפגעו בם ארבעה אנשים מבני מדן בן אברהם, וימכרו להם את יוסף בחמשת שקלים, והישמעאלים באו מצרימה לדרכם וגם המדנים שבו מצרימה ביום ההוא וילכו אל פוטיפר למכור לו את העבד הטוב אשר בידם, ופוטיפר בראותו את תארו ומראהו, אמר לא עבד ולא בן עבד הוא זה, ארבע מאות כסף אתן לכם כאשר אמרתם, אם תביאו אלי את מוכרו אליכם להגיד לי את דברו אולי גנוב הוא, וילכו המדנים ויביאו לו את הישמעאלים אשר מכרוהו אליהם, ויגידו לו לאמר עבד הוא ואנחנו מכרנוהו, וישמע פוטיפר את דברי הישמעאלים ויתן את הכסף אל המדנים, עכ"ל ספר הישר, והנך רואה שעל פי סיפורו יותרו כל הספקות הנופלות בפרשה, והכל בא על נכון:

בעשרים כסף, להגיד שלא מכרוהו לחמדת הממון, כי העבד היה שוה יותר ממאה, ובני יעקב עשירים היו, אלא כל חפצם היה להרחיק מהם את יוסף כי היה כקוץ בעיניהם ולתכלית זה מכרוהו והסתפקו במחיר גרוע כזה:

ויביאו את יוסף מצרימה, הישמעאלים הביאוהו עד סמוך למצרים כמו שאמרנו לעיל, ושם מכרוהו למדנים ועל פי הקורות האלה נעשתה הכוונה העליונה שיבא יוסף למצרים כי כבר נגזר על בני יעקב לרדת שמה בגלות שנאמר כי גר יהיה זרעך וכו', ועבדום וכו', ולכן גזר שימכר שם יוסף טרם יבאו שמה כדי לתת להם שארית בארץ, והדבר מפורש בקבלה שנאמר שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף (תהלים ק"ה) ומלת לפניהם מודיע הענין שאמרנו:

וישב ראובן אל הבור, ובמכירתו לא היה שם, כי מיד שהשליכוהו אל הבור התרחק מהם, כדי שלא ירגישו בבואו אח"כ אל הבור להעלות משם את יוסף, והנה אילמלא נתעכב ראובן איזה זמן טרם לכתו אל הבור בודאי היה מגיע שם קודם שימכרוהו, אבל מלשון הכתוב שאמר וישב, נראה שהוצרך ראובן ללכת אורחות עקלקלות ולהתרחק מאד מן המקום ההוא פן ירגישו אחיו כוונתו, ונתאחר מפני אריכות הדרך, ולכן כששב אל הבור כבר נמכר:

הילד אינני, או נגנב משם, או אתם הרגתם אותו:

ואני אנה אני בא, אבה אברח מצערו של אבא והנה אין ספק שהודיעוהו אמתת הדבר שמכרוהו, אבל לא נתקררה דעתו של ראובן שהיה בדעתו להשיבו אל אביו:

וישלחו את כתנת הפסים ויביאו, ע"י שליח והוא אמר בשמם זאת מצאנו ואח"כ באו הם עצמם לנחמו וכל זה להתנכר בענין, כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע שנאתם אותו:

כתנת בני, היא זו:

חיה רעה אכלתהו, שאילו הרגוהו לסטים היו נוטלים הכתונת ועוזבים את נבלת גופו:

שק, השק הוא לבוש או חגור של צמר עבה וקשה ילבש אותו האדם על בשרו בעת הצער והאבל:

ימים רבים, כ"ב שנה:

וכל בנתיו, לא היה לו רק בת אחת והיא דינה בת לאה, ואמר בנותיו לכלול גם כלותיו שנקראו ג"כ בנות דרך חבה, וכי אמרה נעמי לכלותיה, שבנה בנותי (רות א' י"א):

וימאן להתנחם, כי חשב עצמו אשם בדבר, בעבור ששלח את בנו לשכם:

כי ארד, אלא ארד, ויהיה כאילו כתוב ויאמר לא אנחם כי אם ארד:

אל בני, מלת אל כפשוטו, כדרך שאמר דוד על הילד אשר מת לו, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי (ש"ב י"ב כ"ג):

שאלה, אל הקבר, כלומר באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי:

ויבך אתו אביו, לפי פשוטו הוא יעקב, והוא כלל שאחר הפרט:

והמדנים, הם בני מדן שזכרנו למעלה אשר קנו אותו מיד הישמעאלים, והם מכרוהו לפוטיפר בערבות הישמעאלים, וסמך סיפור זה כאן, לפי שאמר ויבך אותו אביו, כאילו כבר מת יוסף, אבל אינו כן באמת כי המדנים מכרו אותו וכו':

אל מצרים, כמו במצרים:

סריס פרעה, ענינו שר וממונה, ולפי שרוב משרתי מלכי מצרים ובבל ופרס ומדי מסורסים היו, לכן נקראו כלם בשם סריסים, אע"פי שאינם כן, כמו פוטיפר שהיה לו אשה:

שר הטבחים, ממונה על הריגת בני אדם מחוייבי מיתה, ולכן היה בית הסהר בביתו, וכן בדניאל כתוב לאריוך רב טבחיא די מלכא די נפק לקטלא לחכימי בבל (דניאל ב' י"ד), ופוטיפר היה ג"כ ממונה לשמירת המלך, כי המנהג מלפנים בארצות ההם שהאנשים השומרים ראש המלך היו ג"כ ממונים על הריגת בני אדם מחוייבי מיתה: