ויהי בעת ההוא, כמשמעו אחר מכירת יוסף, ואע"פי שבמשך כמו כ"ב שנים היו כל קורות יהודה וער ואונן ושלה ותמר, ולידת פרץ ושני בניו חצרון וחמול אין בזה זרות כלל, והדבר אפשרי כפי הטבע כי דרך הכתוב על חצאי שנים פעם למנותם כשנה תמימה ופעם לא ימנם כלל, כמ"ש רש"י ז"ל (במלכים א' כ"ב נ"א), ולכן מ"ש הכתוב יוסף בן שבע עשרה שנה היה, אפשר שהיה אז בן שש עשרה ואיזה חדשים, גם ויוסף בן שלשים שנה דלקמן, אפשר שהיו לו עוד איזה חדשים נוסף על שלשים שנה, וכן מ"ש הכתוב כי זה שנתים הרעב יתכן שעברו עוד איזה חדשים אחר הב' שנים, ומ"ש ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, אינו חמש דוקא, אלא יותר מארבע, ועל פי זה הכ"ב שנים שבין מכירת יוסף לביאת יעקב מצרימה יכולים להיות יותר מכ"ד וחצי, והנה אפשר שבת שוע ילדה שלשת בניה לשבעה חדשים, גם קרוב להאמין שהיה שלה בעל קומה, ותמר לגודל חשקה להתחתן בבית יהודה חשבה שהוא ראוי להנשא אע"פי שהיה בן עשר שנים בקירוב, וזהו כי ראתה כי גדל שלה, לפי דעתה, ועוד אפשר שחצרון וחמול נולדו תאומים, או שנולדו משתי נשים בזמן אחד, גם אינו כ"כ רחוק שנולדו לשבעה חדשים, ועל פי כל הדברים האלה היה פרץ קרוב לבן י"ב שנים כשהוליד, ואין זה פלא בימים ההם ובמקומות החמים, ובפרט בזרע יעקב הנודעים בכחם וברבוי תולדותם:

וירד יהודה, נראה כי מחברון לעדולם הוא ירידה, והדרש ידוע:

ויט עד איש עדלמי, נטה אהלו עם צאנו עד שהלך לעדולם ונתחבר בברית אהבה עם זה האיש:

בת איש כנעני, לא מזרע כנען, כי בני יעקב היו נזהרים מבנות כנען, אלא איש סוחר שבא לגור בארץ בסחורתו, ובעבור שהיו יושבי ארץ כנען בעת ההיא מפורסמים בסחורה הושאל שם כנעני על כל תגר, והנה הכתוב לא זכר דבר מנשי בני יעקב, ובאר רק אשת יהודה וכלתו, להודיענו יחוס השלשלת הקדושה שממנה יצאה מלכות בית דוד ומשיח צדקנו שיבא ב"ב, וסיפר איך תמר היתה זקוקה ליבם, ונתגלגל הדבר שבא יהודה אליה, ואף שחשבה לזונה הנה באמת היתה מוטלת עליו או על בנו מצות היבום כאשר נפרש, והולידה ב' בנים צדיקים ע"י מצות היבום, ומהם יצא הזרע המבורך מלכות בית דוד שתתכונן ב"ב:

ושמו שוע, יתכן שעל שמו נקראת גם בתו בת שוע, ולא היה לה שם אחר, לכן יזכרה הכתוב תמיד בשם בת שוע, כדרך בת שבע, בת נדיב:

והיה בכזיב בלדתה אתו, יראה שהיה המנהג ביניהם, או שהסכים יהודה ואשתו בדבר, שהאב יקרא שם לבן הראשון והאם לשני, והאב לשלישי וכן תמיד, ולזה בלידת ער כתוב ויקרא את שמו שאביו קראו כך, ובאונן כתוב ותקרא, שאמו קראתו כן, ובשלה היה מוטל הדבר על יהודה לקרוא לו שם, אלא שהוצרכה אמו לשום לו שם בעבור כי אין האיש בביתו והיה בכזיב:

ושמה תמר, בת עילם בן שם היתה שילד אותה בזקנותו:

רע בעיני ה', כרעתו של אונן משחית זרעו, שנאמר באונן וימת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן, והנה הזכיר הכתוב כי בחטאם מתו להודיע שלא היה בעונש יהודה על מכירת יוסף, כי ההצלה עמדה על המכירה, ולא היה בבית האבות שכול זולתי אלה השנים שהיו רעים בעיני השם, כי זרע צדיקים יבורך, ועל כן היה יעקב מתאבל על בנו ימים רבים וימאן להתנחם כי היה הדבר בעיניו עונש גדול לו מלבד אהבתו אותו:

ויבם אותה, פועל יבם הונח על לקיחת אשת אחיו שמת בלא בנים לאשה, וגם קודם נתינת התורה היתה מצות יבום נוהגת, אבל לא היה החוב מוטל על אחי המת בלבד אלא על כל קרובי המשפחה, ואבותינו הקדמונים היו יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח והוא ראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת, והיה מנהגם שהאח או האב או אחד מהקרובים יקח לו את אשת המת לאשה, וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים רצה הק"בה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניה איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הרגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם, והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם וקוראים אותו חלוץ הנעל, ולכן אף אחר נתינת התורה חכמי ישראל מדעתם הענין הנכבד הזה נהגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה באותם שלא יהיה בהם איסור השאר וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז:

והקם זרע לאחיך, לא שהבן יקרא על שם המת, כי הלא גם במצות יבום נאמר יקום על שם אחיו המת (דברים כ"ה ו') ואין היבם מצווה לקרוא לבנו כשם אחיו המת, וכן בבועז נאמר להקים שם המת על נחלתו (רות ד' י'), וקראו אותו עובד, לא מחלון, אלא כפי טעם מצות יבום הנודע אצלם היו יודעים כפי האמת שהזרע יהיה לאחיו המת ולא לאונן, וכמו שאמר באונן עצמו וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע:

אם בא, כאשר בא:

ושחת ארצה, זרעו:

שבי אלמנה, המתיני באלמנות, כלומר שלא תסיר בגדי אבל מעליה כמנהג האלמנות החפצות להנשא לאיש זר, אלא תתמיד באבלות עד יגדל בנו השלישי:

בית אביך, כמו בבית אביך:

כי אמר, ידע יהודה שאין על תמר אשם כלל ושבניו מתו בחטאתם, ולכן הבין ששלה ראוי ליבם אותה, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה, וכאשר המתינה תמר ימים רבים וראתה כי גדל שלה לעיניה, והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והיה ממתין לו עוד אז מהרה תמר ברוב תאוה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה:

ויעל על גזזי צאנו, מקרא קצר, וענינו ויעל לעמוד על גוזזי צאנו, ודרך הכתוב לומר כן על האדון המשגיח על פועליו או על הממונה עליהם, כמו ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים (רות ב' ה'):

עלה תמנתה, ובשמשון הוא אומר וירד שמשון תמנתה (שופטים י"ד א'), לפי שהיתה יושבת בשיפוע ההר עולים לה מכאן ויורדים לה מכאן:

ותכס, פועל יוצא, וטעמו ותכס ראשה:

ותתעלף, ענין העטוף והכסוי, וכסתה פניה שלא יכירנה יהודה:

בפתח עינים, יראה שפירושו בשער של פרשת דרכים שהכל עוברים ונראים לעינים דרך שם, אולם אחר שמצאנו בספר יהושע (ט"ו ל"ד) עיר אחת בנחלת יהודה סמוכה לעדולם ושמה עינם, יתכן שהיא הנזכרת כאן בשם עינים, ושם נפלה היו"ד כנהוג לפעמים, ותמר ישבה בפתח העיר הזאת, כי ידעה שיהודה יבא דרך שם, והראיה כי לקמן שאמר היא בעינים, ולא אמר שישבה בפתח הוצרך הכתוב להוסיף מלות על הדרך, א"כ עינים הוא שם מקום:

כי ראתה כי גדל שלה, לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים, וידעה שראוי לו ליבמה אם לא ירצה שבנו ייבמה, אבל יראה פן לא יחפוץ יהודה לקחתה אם תתודע לו, מאחר שגרשה מביתו, ולכן כסתה פניה, והנה לא הפקירה עצמה לכל אדם, אלא ליהודה לבדו נתכוונה:

ויחשבה לזונה, לפי שיושבת בפרשת דרכים ופניה מכוסים:

ויט אליה אל הדרך, מדרך שהיה בה נטה אל הדרך אשר היא בה:

הבה נא, לא נאסר ליהודה המעשה ההוא לפי שבני נח מותרים במופקרת:

אם תתן ערבון, אז אתרצה:

חותמך, טבעת שאתה חותם בה, ושורש חתם ענינו סגירה, ולפי שהחותם סוגר הספר נקרא כן, וכן המשלים בדבר נקרא חותם כאילו הוא סוגר הדבר כדרך שאמרו במשנה הפותח והחותם בתורה, וכתיבת העדים תקרא חתימה, לפי שהעדים הם השלמת השטר וסגירתו:

ופתילך, צניפך, והם סודרים קטנים יעטפו בהם הראש ויפרשו אותם הנכבדים על המגבעות אשר על ראשם, וזה המנהג עודנו היום בארצות המזרח:

ומטך אשר בידך, לסימן גדולה, ונתן לה שלשה כלים הללו לפי שמזומנים לתת כי אינם מלבוש:

את אנשי מקמה, גם מכאן ראיה כי עינים הוא שם מקום:

הקדשה, מקודשת ומזומנת לזנות לכל באיה, והוא הפך מלשון קדושה, שהוא הפרשה למעלה ולתפארת:

הוא בעינים, הרגילה לשבת במקום הנקרא עינים על הדרך:

לא היתה בזה, לא ראינו מעולם במקום הזה:

תקח לה, תעכב לעצמה הערבון שבידה:

פן נהיה לבוז, אם תבקשנה עוד יתפרסם הדבר, ויהיה לך לגנאי לחזר אחר הקדשות, ולי לחרפה שהשפלתי עצמי עם הקדשה ההיא, וא"כ שנינו נהיה לבוז, ומלשון זה שמענו שלא היה יהודה רגיל במעשים כאלה, ורק היתה נסבה מאת האלהים להוליד ממנו בדרך זה שני תאומים צדיקים ראשי משפחת בית דוד ומשיח צדקנו:

הנה שלחתי הגדי הזה, עשיתי מה שהבטחתי לה ומה עלי לעשות עוד:

כמשלש חדשים, כמו שלשה חדשים בקירוב, ואז התחילו רואיה להרגיש בהריונה:

זנתה תמר כלתך, כי להיותה שומרת יבם בשכב איש אותה יאמר שזנתה:

וגם הנה הרה, אין אנו יודעים אם הפקירה עצמה לכל או לאדם אחד בלבד, אבל זאת ידענו שהיא הרה, ומזה נשפוט שזנתה:

ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, לא בעבור היותה בת כהן, כי בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, אבל יתכן שהיה מנהגם כנהוג היום בקצת ארצות שאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרים אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה היתה תמר מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם, ולכן באו לפני יהודה שידון אותה, והוא דן אותה לשרפה לפי שפגמה בכבוד משפחתו:

היא מוצאת, להשרף:

והיא שלחה אל חמיה, וקודם שהוצאת כבר שלחה, ולא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם מעצמו יודה יודה, ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו:

ותאמר הכר נא, משפט הלשון כן הוא בכמה מקומות לכפול לשון האמירה במאמר ארוך, ובאמת הכל מאמר אחד ששמה בפי השליח אשר שלחה אליו בסתר בעוד שהוציאוה להשרף, והעלימה את קלונו גם מן השליח וסתמה את דבריה לאיש אשר אלה לו, ואע"פי שבאמת אין שום קלון וחרפה בדבר מאחר שמוטל החוב על יהודה לייבמה, הנה עכ"פ יתבייש יהודה כי הוא חשבה לזונה ולא ידע כי כלתו היא, וכדי בזיון לאדם כמוהו לבא על אשת זנונים:

צדקה ממני, צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני, והנה לא נשרפה תמר לפי שכל ענשה היה בעבור שפגמה בכבוד יהודה לזנות תחתיו כמו שביארנו, וכשנודע הדבר שממנו נתעברה, שוב אין גנאי למשפחת יהודה, והוא בעצמו מדרך ענוה הודה על הדבר, וחלק לה כבוד לפני העם שחשבוה לזונה באמרו צדקה ממני:

כי על כן לא נתתיה, כי על כן עשתה זאת לפי שלא נתתיה לשלה בני, ולכן צדקה ממני:

ולא יסף עוד לדעתה, אחרי שקיים זרע לשני בניו שמתו, לא רצה להיות עמה עוד, אע"פי שהיא ברצונו, כי איננה אסורה עליו, והיתה אשתו כמשפט היבמים:

ויהי בעת לדתה, סמוך לזמן לדתה וזמן מועט קודם לכן, כלומר כשבאו לה חבלי לידה הכירו שתאומים בבטנה, ולהלן שאמר ויהי בלדתה הוא על רגע הלידה ממש:

ויתן יד, הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה על ידו השני החזירה, וזה היה זרח, אבל לא נזכר שמו עתה כי עדיין לא קראו לו שם:

ותקח המילדת, את היד, ואין נכון לפרש ששב על השני, כאילו אמר ותקח המילדת שני ותקשרהו על ידו, כי מה חידוש יש בלקיחת השני שיזכירהו הכתוב בפירוש, הנה כשקשרה השני בידוע שלקחתו, אבל בלקיחת היד יש חידוש שתפסה מהר ביד טרם ישיב ידו אחור:

שניי חוט צבוע בצבע השני, והוא הגוון האדום שקורין כרמ"ז:

ויהי כמשיב ידו, בעת שהשיב ידו:

מה פרצת, כאדם הפורץ גדר ויוצא ממנו, כן אתה פרצת גדרך כי היה לאחיך לצאת תחלה:

עליך פרץ, אינו מחובר עם מה פרצת, כי הטעם יפריד ביניהם אלא הוא מאמר אחר, ופירושו, יש עליך משפט זה הפרץ אם מת אחיד בדחקך עליו לצאת אתה תחלה:

זרח, בשביל השני שהוא אדום, ומראה האדמימות דומה לאור הזורח: