וירא יעקב, לא ראייה ממש בעינים, אלא בלב, כלומר הבין וידע משאר סוחרי ארץ כנען, כי במצרים יש תבואה ושפתחו אוצרות המלך למכור לאורחים:

למה תתראו, אילו פירושו למה תראו עצמכם עשירים ושבעים היה העיקר חסר מן הפסוק, לכן נכון לפרשו למה תביטו זה אל זה וכל אחד מצפה שילך חבירו:

ושברו לנו משם, ולא נצטרך לקנות מן הסוחרים שיביאו התבואה לכאן, כי הם רוצים להרויח, ויותר טוב לקנותה משם:

וירדו אחי יוסף עשרה, לפי שמשפחתם גדולה כי היו יותר מששים נפש, הוצרכו ללכת כולם לשבור בר הרבה כי לא היה המשביר מוכר לשום קונה אלא בעד בית אחד למחיית אנשי ביתו ולא בעד רבים, ויוסף צוה כן כדי שיוכרחו גם אחיו לבא למצרים, כי ירא אולי יתנו כסף לשאר יושבי כנען הבאים מצרימה לשבור בר, להביא גם להם, והנה אמר כאן וירדו אחי יוסף, ולא אמר בני יעקב, להגיד שלהיותם אחי יוסף סבבה החכמה העליונה שירדו שמה כדי שישתחוו לפניו כמו שהיו החלומות רומזים:

לא שלח יעקב את אחיו, ולא אמר אתבניו, כלומר אע"פי שהיו אחיו ואוהבים אותו לא רצה יעקב לשלחו עמהם, לא מפחדו שירעו עמו אלא כי אמר פן יקראנו וכו':

פן יקראנו אסון, כי גם לאמו ולאחיו קרה אסון בדרך:

בתוך הבאים, שהיו הולכים שם חבורות חבורות יחד להמלט מן השוללים שרבו אז בימי הרעב אבל לפי שלא היה צריך הכתוב להודיענו זאת, יתכן שפירוש בתוך הבאים, שלא נכנסו לעיר כולם יחד אלא נתפזרו לכאן ולכאן בתוך שאר האנשים הבאים שמה ונתערבו בם, אם מפני מראית העין שלא ישגיחו בם אנשי מצרים להיותם כלם גדולי הקומה, ואם להתפזר בכל חוצות העיר לבקש את אחיהם כי ידעו שהישמעאלים הורידו אותו מצרימה, וכמ"ש חז"ל:

כי היה הרעב בארץ כנען, זה כבר נאמר גם למה קראם כאן בני ישראל, שלא נקראו כן בכל הפרשה, אלא יראה שכונת הכתוב להודיע, שאע"פי שהיו בני ישראל נכבדים וחשובים מאד בעיני כל בני כנען, ולא היה לפי כבודם להתחבר עמהם, עכ"ז הוצרכו עתה לרדת עמהם מצרימה כאחים, וזה לפי שהיה הרעב כבד בארצם, ובעת הצורך אין קלון להשפיל עצמו לצורך מחייתו:

הוא השליט וכו' הוא המשביר, להגיד חכמתו של יוסף שעם היות הוא לבדו שליט על כל האומה להשגיח על עניני המצכות וכמה יכבד משא העם על המושל, כי על פיו יצאו ועל פיו יבאו כל עסקי מצרים, עכ"ז נתן אל לבו להשגיח גם על השברת הבר להיות חיי העם תלויים בו:

הוא המשביר, מוכר השבר יקרא שובר, וכאן אמר משביר שהוא פועל יוצא לשלישי, כי היה מצוה לאנשיו שישברו, ותחלה היו הקונים באים אליו כי כן צום שלא ימכרו עד שיבאו לפניו הקונים וישאלו ממנו בתחנה שיצוה שימכרו להם, וצוה זה בעבור אחיו, שכשיבאו יתראו אליו על כל פנים, וכן עשו:

וירא וכו' ויכרם, מיד שראה אותם הכירם:

ויתנכר אליהם, עשה את עצמו כאילו לא הכירם, והתנהג עמם כאילו הוא איש נכרי אליהם, והם נכרים אליו, ולזה בא ויתנכר בהתפעל שהוראתו לפעמים הפך הפעולה, וכן ההתנכרות היא הפך ההכרה:

קשות, דברים קשים, ועשה זה להבהילם כדי שלא יהיה להם שהות להתבונן בו ולהכירו:

מאין באתם, כלל בזה ב' שאלות כי לא אמר לבד מאין אתם, אלא שאל מאין באתם, כלומר מאין הם ולמה באו, ולכן השיבו מארץ כנען לשבור אוכל שהם ג"כ ב' תשובות לשתי השאלות:

והם לא הכרוהו, יוסף הכירם לפי שידע שיבאו שם, אבל הם לא חשבו שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ, ועוד כי עתה בא לפניהם בחתימת זקן ובבגדי מלכות, אבל הם היו מלובשים כמנהגם מאז:

אשר חלם להם, עליהם, ובזכרו את ב' החלומות ראה שלא נתקיים עדיין אף אחד מהם, כי בראשון ראה שכל אחיו משתחוים לו, וכאן לא היה בנימין, ובשני השמש והירח וי"א כוכבים משתחוים לו שירמוז גם לאביו ואשת אביו, ולפי שידע בפתרונם, והבין בחכמתו שיקויימו שניהם, לכן חשב זאת התחבולה להעליל עליהם ולהכריחם שיביאו את בנימין הנה ויקויים החלום האחד, ואח"ז יתודע אליהם ויביאו גם את אביהם וכל ביתו למצרים ויקויים גם הב', ולכן לא הגיד להם בתחלה שהוא יוסף, כי אז היה אביו בא מיד בלי ספק, ולא יתקיים החלום הראשון:

מרגלים אתם, אע"פי שידע יוסף שמכירתו היתה נגזרת מהאל לטובת אנשי מצרים ולטובת משפחתו, מ"מ ראה שאחיו חטאו במכירתו כי הם כיונו לרעה, ולכן ראויים הם לעונש, אבל לפי שלא נעשתה מחשבתם הרעה, לכן לא היה בצדק להרע עמהם בפועל, אלא להפחידם ולצערם מעט מיראת העונש שיבא וכן עשה, ואחר שנתודע להם גילה להם סוד הדבר באמרו ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה וכו':

את ערות הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש, והנה אין כפל לשון במה שאמר מרגלים אתם והוסיף לראות את ערות הארץ באתם, אלא כך פירושו, בקיאים אתם באומנות זו להיות מרגלים, וגם עתה לכוונה זו באתם כאן:

לא אדני ועבדיך, לא כן שבאנו לראות את ערות הארץ, אבל עבדיך באו לשבור אוכל:

כלנו, ומה שחשדתנו שהיה אומנותנו להיות מרגלים אין הדבר כן, כי כלנו בני איש אחד, ורק להיותנו אחים אנו הולכים יחד ולא בשביל עצה רעה כמרגלים, גם משפחתנו חשובה ונכבדת והכל יודעים אותה, ואם תשאל את פי אנשי כנען הבאים כאן לשבור אוכל, כולם יעידו שאנחנו כנים, כלומר נכונים ואמתיים בכל עסקינו:

לא היו עבדיך מרגלים, מעולם, ואין ראוי לחשוד אותנו במרגלות עתה:

לא כי ערות הארץ באתם לראות, לא כמו שאמרתם שכלכם בני איש אחד, כי אם הדבר כן למה לא נכנסתם ביחד בעיר הזאת, וכבר ידעתי שבבואכם כאן סבבתם כל חוצות העיר טרם בוא לפני, ולכן אף אם עד הנה לא הייתם מורגלים במרגלות, עתה החוש מעיד שבאתם לראות את ערות הארץ, והנה הכתוב קיצר כאן, אבל אין ספק שארכו הדברים בין יוסף ובין אחיו, כי מאחר שהחזיקם למרגלים התחיל לחקור ולבדוק אותם בכמה מיני שאלות כמו שיעשו השופטים עם מי שנחשד לדבר אחד, וטרם כל דבר המנהג הוא לשאול שמו ושם אביו ומולדתו וכל שאר עניני המשפחה, וכן עשה יוסף ככתוב להלן שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו וכו', ומלת לנו יורה על כל השאלות הנוגעים לעצמם, ד"מ מה מלאכתם, כמה שנים להם, וכדומה, ומלת ולמולדתנו כולל השאלות על המשפחה אם אביהם חי, אם יש להם עוד אח, וכיוצא, ועל זה באה התשובה הכתובה בסמוך שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וכו', והכתוב עזב כל שאר הפרטים לפי שאין בהם צורך לכוונת הסיפור, והודיע רק תשובתם זאת כי היא העיקר:

שנים עשר עבדיך, הנה יתברר לך כי כנים אנחנו ואיננו מרגלים, ממה שנשיב לכל שאלותיך באמת ובתמים, ולא נעלים ממך דבר כי אמנם אבינו עודנו חי בארץ כנען, ויגיד הוא ושכיניו שהיינו י"ב בניו, וחסר אחד, והקטן נשאר לכלכלו ולשמשו ובכל הפרטים האלה יתברר האמת אצלך:

הוא אשר דברתי, עתה חזרתי לטענתי הראשונה שמרגלים אתם, כי מאחר שאתם בני איש אחד למה באתם עשרה, והיה די שיבאו ב' או ג' מכם, גם מה שאמרתם שהאחד איננו יורה שגם הוא הלך לרגל ולא שב עוד לביתו, ומי יאמין שתעזבו את אביכם הזקן ביד אחיכם הקטן, ותהיה כל הנהגת הבית ושמירת הצאן והמטלטלים מוטלת עליו, אין זה אלא ששקר בפיכם, ולא אאמין עדי תביאו ראיה לאמתת דבריכם, והראיה היא שתביאו את אחיכם הקטן הנה, כי אביכם זקן ולא יוכל לבא, ואחיכם האחר איננו:

בזאת תבחנו, שאם אינכם אחים לא יסכן האחד את עצמו לבא עמכם לשקר ולהיות בן מות עמכם:

חי פרעה, נשבע בחיי המלך, וכל זה להפחידם, ואין לשאול איך לא חשש יוסף לצער את אביו בהפרידו ממנו את בנימין, כי ראה בחכמתו שאין להמלט מזה, ומוכרח הדבר שיתקיימו החלומות בכל תנאיהם, וכל הקורות האלה היו בהשגחת האל ית':

אם תצאו, שלא תצאו, וזה משמעות מלת אם הבאה אחר השבועה:

האסרו, התרצו להאסר פה עד שתשלחו אחד מכם לברר דבריכם:

האמת אתכם, אם אמת אתכם:

ואם לא, כי אם לא תתרצו בזה, אאמין בלי ספק שאתם מרגלים ואשפוט אתכם כראוי, והנה בתחלה אחי יוסף לא ענו אותו דבר כי נבהלו מפניו בשמעם המשפט החרוץ עליהם להאסר שם כלם, אבל אח"כ כאשר התבוננו על הדבר השיבו לו לאמר, לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת, ויוסף השיב אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תוסיפון לראות פני, ככתוב בפ' ויגש, אלא שהכתוב קצר כאן כדרך התורה בסיפורים וסמך על המסופר להלן, ובא זה ולימד על זה, וכשראו אחי יוסף שלא הועילו בדבורם, נתיעצו יחד שלא לשמוע בקול האיש במה שאמר שלחו מכם אחד וכו', כי ידעו שאביהם ימות בצער אם לא ישוב אליו כ"א בן אחד תחת עשרה, ואף אם לא ימות, הנה לא ישמע ולא יאבה לשלוח את בנימין עם אחד מהם לבדו, וכמו שקרה אח"כ שאמר יעקב לא ירד בני עמכם, אע"פי שהיו רבים, ובטורח גדול התרצה לתת את בנימין בידם, וא"כ חשבו שלא יועילו דבר בשלוח אחד מהם אל אביהם, ובחרו להחסר שם כלם עד ישקוט האיש מזעפו ואז יתחננו לפניו שיחמול על אביהם הזקן ועל טפם שלא ימותו ברעב ויניחם ללכת, אבל ביום השלישי בא אליהם יוסף ושינה את המשפט אשר חרץ עליהם כמו שיתבאר, כך אחשיב שקרו הדברים ובזה יותרו כל הספיקות הנופלים בכתובים, כמו שנרגיש עליהם בסמוך:

ויאסף אתם אל משמר, ולא שלח אחד מהם מיד ליקח את בנימין, כמו שאמר הוא בעצמו, כי הם לא רצו לעשות כדבריו מן הטעם שכתבנו למעלה:

שלשת ימים, לא שאמר להם בתחלה, שבו במשמר שלשת ימים, אלא גזר שישבו שם עד שיתרצו לשמוע בקולו לשלוח אחד מהם, כי היה בעיניו מרי גדול שהאנשים ההם לא ישמעו לדבריו:

ביום השלישי, כשראה יוסף שהקשו את ערפם עוד, וכבר עברו שני ימים ועדיין לא התרצו לו, הקדים לבא אליהם אל המשמר ביום השלישי, כי היה ירא שאביו יצטער מאד אם יאחרו לשוב אל ביתם, ואולי כלה לאכול את השבר טרם בואם וימות ברעב:

זאת עשו וחיו, לא כמו שאמרתי לכם ביום הראשון שלחו מכם אחד, אלא זאת עשו, רוצה אני להקל מעליכם המשפט אשר חרצתי, ותחת שילך אחד מכם לביתו, תלכו כלכם, וישאר אחד מכם אצלי לערבון עד אשר תביאו אלי אחיכם הקטן, וכל זה אני עושה לטובתכם כי אני רוצה שתחיו, ולא שתמותו, ואם אמצא דבריכם אמתיים אטיב עמכם במאד מאד, וכמו שכתוב להלן שאמר להם, ואת הארץ תסחרו (פסוק ל"ד):

את האלהים אני ירא, אל תחשבו שאני איש אכזרי ומבקש רעתכם, כי אני ירא אלהים, ולא אחטא לשפוך דם נקי, או להעניש אנשים צדיקים אשר לא חטאו לי:

יאסר בבית משמרכם, ישאר אסור בבית הזה שאתם אסורים בו עכשיו:

שבר רעבון בתיכם, מה שקניתם לשבור בו את רעבון אנשי ביתיכם, ע"ד ישברו פראים צמאם (תהלים ק"ד י"א): (

ויאמנו דבריכם, יתאמתו ויתקיימו:

ויעשו כן, אבל למעלה כשאמר להם שלחו מכם אחר וכו', לא כתב שעשו כן, וזו ראיה על מה שפירשנו שם, כי להבדיל בין הצווי הראשון לשני אמר כאן ויעשו כן, ונשמע מזה שבפעם הראשונה לא שמעו בקולו, אבל עתה התרצו לעשות כאשר דבר:

ויאמרו איש אל אחיו, אין ספק שכמה דיבורים דברו איש אל אחיו באותן ג' ימים, שהיו במשמר, ולא גילה לנו הכתוב אלא דיבור זה כי הוא עיקרי להודיענו איך נתחרטו על מה שעשו:

אבל אשמים אנחנו, כלומר ראוי לנו לעשות כדברי האיש ולסבול הצער הזה, כי באמת אשמים אנחנו על אחינו:

אשר ראינו צרת נפשו, חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו:

על כן באה אלינו הצרה הזאת, מקרה הוא כמו שחשבנו בתחלה, שהאיש אדוני הארץ להיותו אכזרי בא עלינו בעלילות להרע לנו חנם, כי עתה שמענו מפיו שהוא ירא אלהים וחומל על רעבון בתינו אבל מידינו היתה זאת לנו, והשם מעניש אותנו בזה מדה כנגד מדה, כי כמו שלא חמלנו על יוסף אע"פי שהוא אחינו, כן האיש הזה לא יחמול עלינו אע"פי שהוא רחמן בטבעו, ותחת שמכרנוהו ברצון והסגרנוהו ביד נכרים, עתם מוכרחים אנחנו לתת אחד ממנו במאסר תחת יד האויב הזה:

ויען ראובן אתם, הנה ראובן רצה להוכיחם עוד כי לא די שיכירו היותם אשמים בדבר בעבור שטעו במה שעשו, אלא יכירו שמזידים היו, כי הוא התרה בם בשעת מעשה שלא יחטאו בו כי ילד הוא, ומפני נערותו חטא להם, וראוי להעביר על חטאות נעוריו, ואעפי"כ לא אבו שמוע:

וגם דמו הנה נדרש, אע"פי שלא הרגתם אותו, ידרוש השם מכם דמו, ונחשב לכם כאילו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם, כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא נסה לעבוד, והנה אחיו לא ענו דבר לראובן, כי נתביישו מפניו בהכירם גודל רשעתם, והצדיקו עליהם את הדין:

כי שמע יוסף, מבין לשונם, ובפניו היו מדברים כן:

כי המליץ בינותם, כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף ודברי יוסף להם, ולכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי, ואחז"ל שהמליץ היה מנשה בנו:

ויסב מעליהם, נתרחק מעליהם שלא יראוהו בוכה, כי נמכרו רחמיו עליהם בשמעו שנתחרטו על מה שעשו לו: ו

ידבר אלהם, דברי חן ותנחומים, או שאמר להם, כדי שלא תבאו לידי מחלוקת לבחור אחד מכם שישאר במשמר, כי כל אחד ירצה שישאר חבירו וכולכם תסכימו שלא למסור בידכם אחד מכם להאסר, לכן אקח אני מי שארצה:

את שמעון, לפי ששמע יוסף את דברי ראובן הלא אמרתי וכו', והבין שהוא לא חטא במכירתו, לכן לקח את שמעון, כי הוא הגדול מכולם, והיה לו ללכת בעצת ראובן ולמחות ביד אחיו הקטנים ממנו, ובב"ר אמרו כי שמעון הוא שהשליכו לבור, והוא שאמר ללוי הנה בעל החלומות הלזה בא:

ויאסר אתו לעיניהם, לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שהלכו משם הוציאו והאכילו והשקהו:

ויצו יוסף וימלאו וגומר להשיב וגומר ולתת, יש פה קיצור לשון, ושעורו בתשלומו כן הוא, ויצו יוסף (למלאות כליהם בר) וימלאו את כליהם בר (ויצו עוד להשיב כספיהם וגומר, ואמר וימלאו בלשון רבים, ויעש בלשון יחיד כי הצווי למלאות כליהם היה בפומבי לכל עבדיו הממונים על בתי אוצרות התבואה לשבור בר, אבל צווי השבת הכסף ונתינת הצידה לא היה רק למנשה בנואו לעבד אחר נאמן ביתו, שהוא יעשה זאת לבדו בסתר, ועליו שב ויעש להם כן, ולזה כיון גם בעל הטעמים שהעמיד הצווי הראשון בטעם סגולתא:

ולהשיב כספיהם, הטעם שרצה להשיב כספיהם, היה להבהילם במעשה זר כזה,, ויתנו על לבם להתבונן על מה שקרה אותם, ומתוך כך יכירו כי זה בא להם חלף חטאתם גם כיון בזה שלח לגרום נזק לבית אביו, אלא לפרנסם בלי תשלום כסף, כי להיותם אחיו והוא השליט, ראוי שיתפרנסו בחנם, כמו שבלי ספק כל אנשי בית פרעה היו מתפרנסים מן האוצרות בלי פרעון, וכן עשה יוסף לבסוף עם בית אביו שכלכלם לחם לפי הטף, כמו שנפרש שם:

צדה לדרך, בלי ספק קנו ממנו כ"כ שיספיק להם גם לדרך, אך הכוונה שנתן להם מאכלים מתוקנים לאכול בדרך, כי התבואה שקנו צריכה עבודות הרבה, טחינה לישה ואפייה וכדומה, טרם תכשר להאכל:

ויפתח האחד את שקו, יתכן שהוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו, וקרה שהוא לבדו הוצרך לפתוח את שקו ולא האחרים, כי אולי היו לו ב' חמורים, חמורו וגם חמור של שמעון הנשאר, ולכן לא הספיק לו המספוא שהביא כשאר אחיו, והוצרך ליקח מעט שעורים או דגן אחר מן השק המיוחד לתבואה, אבל האחרים לא הוצרכו לפתוח שק התבואה, כי היה להם די במספוא שהביא כל אחד מהם לחמורו:

אמתחתו, אמתחת הוא שק גדול יש לו שני צדדים, וגם כל צד מהם יקרא שק, ונקרא אמתחת בעבור שימתח לצדדין:

ויצא לבם, כדרך נפשי יצאה בדברו (ש"ה ה' ו'):

ויחרדו, החרדה היא פחד פתאומי המביא לאדם רעדה ותנועת הגוף:

מה זאת עשה אלהים לנו, להביאנו לידי עלילה זו, כי לא הושב אלא להתעולל עלינו, והשם יודע שאנחנו נקיים, ולמה עשה לנו כזאת להכשילנו ע"י הכסף הזה, אין זה אלא שרוצה השם להענישנו, כי חטאנו לו, ולזה חרדו מאד:

אחיכם האחד הניחו אתי, הקלו בסיפור הענין ולא הגידו לו ששם אותם במשמר שלשת ימים, ולא שאסר את שמעון לעיניהם, כדי שלא יתקשה לשלוח את בנימין עמהם, ורק אמרו שהאיש בקש מהם שיניחו אצלו את שמעון כאילו רוצה לדבר עמו בענין ארץ כנען אשר בא משם, או בענינים אחרים:

ואת רעבון בתיכם, מקרא קצר הוא ופירושו ואת שבר או צורך רעבון בתיכם:

כי לא מרגלים אתה כי כנים אתם, רוב כי שאחר מלתלא מתפרשים כמו אלא, וכן כאן לא מרגלים אתם אלא כנים אתם:

את אחיכם אתן לכם, שב על שמעון, כי אותו לקח מהם, אבל לא יתכן לפרשו על בנימין שישיבהו להם, כי זה כבר ידוע שלא יעכבהו אצלו שהרי היה די לו לראותו, וכמו שאמר ואשימה עיני עליו:

ואת הארץ תסחרו, אין ספק שכך אמר להם יוסף, ואם לא נתפרש שם בכתוב:

צרור כספו, וכבר כתבנו לעיל (פסוק כ"ז)למה לא פתחו שקיהם כ"א עתה, והאחד הוצרך לפתחו במלון:

וייראו, נוסף על החרדה שחרדו במלון, כי אז היה עדיין ספק בלבבם אולי משגה הוא, אבל כשראו כלם את צרורות כספיהם, אז נתחזק הדבר בלבם, כי בכונה הושב להם להתעולל עליהם ואף כי לא היו אז בארץ מצרים תחת רשות יוסף, מ"מ נתייראו כי ידעו שצריכים הם בעוד איזה ימים לשוב מצרימה לשבר אוכל, או יראו שמא יעשה רעה עם שמעון שהוא אצלו במשמר:

שכלתם, כל מי שבניו אבודים נקרא שכול וכאן הוא יוצא, כלומר אתם גורמים לי רעת השיכול:

את שני בני תמית, לא שימיתם באמת אם לא יביא לו את בנימין, אלא כך אמר לו, בטוח אני כ"כ שהאיש ההוא ישיב לנו את בנימין, עד שהייתי מתרצה במיתת שני בני אם לא אשיבנו, כי אין בלבי ספק שאשיבנו, והנה אמר את שני בני והם היו ארבעה, כי אולי שנים האחרים לא נולדו עדיין, או שכבר נולדו ואמר רק שנים, כאומר תחת האחד מבניך יהיה הכפל בבני:

לא ירד בני עמכם, לא קבל דבריוכי הנה הוא לא טען רק שאין לירוא מפני האיש אדוני הארץ אבל טענת יעקב לא היתה מיראתו את האיש אלא מפני סכנת הדרך, ואיך יערבנו ראובן שלא יקראנו אסון:

והוא לבדו נשאר, מאמו:

וקראהו, ואם יקרהו אסון אז והורדתם וכו':