ולא יכל יוסף להתאפק, לא היה יכול להתאמץ עוד מלהודע אליהם כמו שהתאפק עד עתה והתנכר אליהם:

לכל הנצבים עליו, משרתיו העומדים לפניו, כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב' ו'):

ויקרא, הרים קולו ואמר למשרתיו הוציאו כל איש מעלי בלתי האנשים האלה, והטעם בהוצאה זו כדי שלא ישמעו בהזכיר להם המכירה כי תהיה להם לחרפה וגם אליו למכשול, שיאמרו עבדי פרעה עליהם, אלו אנשי בוגדות לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמנותינו, באחיהם גם באביהם בגדו, מה יעשו במלך ובעמו, גם ביוסף לא יאמינו עוד:

וישמעו מצרים, המצרים שיצאו מן הבית שמעו קול הבכי, והלך הדבר מאיש לאיש עד ששמעו אנשי בית פרעה:

בית פרעה, עבדיו, ואינו לשון בית ממש, אלא כמו בית ישראל, בית יהודה:

העוד אבי חי, לא שהיה שואל אם הוא עדיין בחיים, כי כבר אמרו לו שהוא חי, אבל אמר להם זה להכנס עמם בדברים, כי חשב בלבו, כדי שלא יתביישו ממה שעשו שלא לזכור להם בתחלה ענין המכירה, אבל שידבר אליהם בענינים אחרים, ולזה התחיל מאביו העודנו חי, או אם מת בצער, או עתה בצער בנימין, הגידו לי האמת, והיה דעתו לשאול להם אח"כ על נשיהם וילדיהם ומקניהם וכל עניני הבית אבל לפי שהם נבהלו ולא ענו אותו, ואולי היו מסופקים בדבר ויחשבו שמפי אנשים שמע זה השם, לכן הוצרך לפרש להם הענין כלו, להסיר מסוה הבושה מעל פניהם, והוא אמרו אני יוסף אחיכם וכו':

אשר מכרתם, ובזה תדעו שאני יוסף בלי ספק, שלא ידע איש במכירתי ושאני אחיכם זולתנו, כי הקונים לא ידעו שאני אחיכם:

ועתה אל תעצבו וכו' כי מכרתם, אין הכוונה שלא היה ראוי להם להתחרט על מכירתו, כי באמת רעה גדולה עשו להביא עליו כמה צרות על לא חמס בכפיו, ולגרום צער גדול צאביהם, ואף אם נולד מזה ישועה גדולה לכל מצרים, עכ"ז כוונתם היתה לרעה, אלא יוסף לגודל צדקתו רצה להקטין רעתם, ולפי שהוא מחל להם בעין יפה כל אשר עשו לו, בקש ג"כ לנחמם שלא יצטערו עוד על המעשה ההוא, והראה להם כי סוף סוף לא נמשך שום רע ממכירתו לא לו ולא להם, ושהשם סבב כל זאת למען החיות עם רב:

כי למחיה, להיות לכם למחיה:

לפניכם, כי כבר נגזר שתבאו לכאן בגלות כמו שנאמר לאברהם, ולפניכם גזר השם שאבא אני למצרים לצבור בר לשנות הרעב וכן כתוב שלח לפניהם איש (תהלים ק"ה י"ז):

כי זה שנתים הרעב, עברו משני הרעב:

ועוד חמש שנים, יתכן שלא ידעו בני יעקב דבר מחלום פרעה ומפתרון יוסף, כי אילו הגיע הדבר לאזניהם היה מתאמת אצלם שיוסף הוא המושל על ארץ מצרים, מאחר שהכירו כבר כי הוא בעל החלומות, ואביו שמר את הדבר, אלא היו סוברים שהרעב ההוא בא במקרה, כמו שבא רעב בכנען בימי אברהם, ולכן סיפר להם יוסף עתה כל הענין, ואמר דעו כי קרא ה' לרעב עד מלאת שבע שנים, ולא עברו כ"א שתים, ואף אם עד הנה היה לכם כסף לשבור בר, אין ספק כי בשנים הבאות יתום הכסף מכיסכם, וא"כ הייתם מתים ברעב, ולכן שלחני אלהים לפניכם להחיות אתכם בחנם מבלי שתצטרכו לשבור בר, וכן עשה כדכתיב ויכלכל יוסף וכו':

וישלחני אלהים לפניכם, זה ביאור למה שאמר כי למחיה שלחני וכו', כלומר עתה שהודעתי לכם כי עוד חמש שנים רעב, תבינו שלא היה לכם פליטה בלעדי, ושהשם הוא השולח אותי לפניכם:

לשום לכם שארית בארץ, שלא יכרת זרעכם מפני הרעב, אלא תפרו ותרבו כברכת ה' לאבותינו:

ולהחיות לכם לפליטה גדולה, לא די שתחיו ולא תמותו, אלא הפליטה הזאת תהיה גדולה ורמה לזרעכם, כי יבינו הדורות הבאים שיד ה' עשתה זאת לסבב כל הקורות האלה כדי שתבאו לכאן בשבעים נכש, ותצאו אח"כ מן הארץ הזאת בשש מאות אלף רגלי, כי ידע יוסף כל העתידות האלה כמו שאמר להם לפני מותו ואלהים פקוד יפקוד אתכם:

ועתה לא אתם שלחתם, הנה בראותכם תכלית אלהי שלא היה מושג זולת אלה הסבות הקודמות, אין ספק שגם הסבות הקודמות היו ברצון אלהי לסבב זה התכלית:

כי האלהים, אלא האלהים שלחני וכן רוב כי הבא אחר מלת לא:

לאב לפרעה, למורה וליועץ למלך ולא יעשה דבר בלתי עצתי, כמו הבן הנסמך תמיד על עצת האב:

ולאדון לכל ביתו, ממונה על הבית:

ומשל בכל ארץ מצרים, להנהיג עניני העמים:

מהרו, שלא יצטער יותר:

שמני אלהים לאדון, ולא אוכל לעזוב ממשלתי וללכת לראות פניך כבן יכבד אב, על כן רדה אלי וכו':

אל תעמד, לא תתעכב:

וישבת בארץ גשן, הודיע לו שיושיבנו במבחר הארץ שהיא ארץ גושן, וכן אמר פרעה במיטב הארץ הושב וכו' ישבו בארץ גושן וכו' (לקמן מ"ז ו'):

והיית קרוב אלי, עם כי לא תשב בעיר הבירה אשר אני בתוכה, מ"מ תהיה קרוב לי, ואוכל לראות פניך כשארצה:

אתה ובניך וכו' וצאנך ובקרך, אינו שב אל והיית קרוב אלי, כי מה טעם לומר שיהיה קרוב אל הצאן ואל הבקר, אלא שב אל וישבת בארץ גושן, והכוונה שבהיות המקום ההוא רחב ידים ומקום מרעה יוכל לישב שם הוא ובניו ומקנהו יחד ולא יצטרכו בניו ללכת לרעות את צאן אביהם במקום רחוק, כמו שהיה בהיותו בחברון שנתרחקו ממנו עד שכם ודותן, וזה היה סבה לכל מה שקרה:

פן תורש, לשון עניות ומסכנות, כמו ה' מוריש ומעשיר (ש"א ב' ז'), ואמר כן דרך כבוד, כי לאחיו אמר כי למחיה וכו' לשום לכם שארית וכו' ולהחיות לכם, שהיו מתים ברעב, אבל לאביו לא רצה לומר כן, ואמר אם תתעכב בארץ כנען תורש כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארץ מולדתי ובבואכם וידעו כי אתם אבי ואחי יתן לי המלך רשות:

ועיני אחי בנימין, שלא ידע במכירתי:

כי פי המדבר אליכם, בלשון עברי, ובלי מליץ:

ואת כל אשר ראיתם, ואינכם עדי שמועה אלא בעיניכם אתם רואים את כבודי ואת גדלי במצרים, לכן יאמין לכם:

ואחרי כן, אחרי אשר שב רוחם אליהם, כי בתחלה נבהלו מאד מפניו, אבל לא בכו עתה כמו שבכה יוסף ובנימין, כי הבושת והבהלה יעצרו אותם מלבכות, והיו מלאים מחשבות על כלהקורות הגדולות והזרות שקרו להם עם יוסף:

דברו אחיו אתו, ולא פירש מה דברו לו, ואין ספק שהגידו לו התחרטותם על מה שעשו לו ואמונתם בחלומותיו:

והקל נשמע בית פרעה, כמו בבית פרעה, וזהו לשון בית ממש, לפי שכאן כתיב נשמע בנפעל, משא"כ למעלה (פסוק ב') שכתוב וישמע בקל, ולא נזכר מי השומע:

וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו, הן לטובת יוסף כי שמחו בשמחתו מרוב אהבתם לו, והן לטובת עצמן, כי חשבו שמכאן ואילך תהיה השגחת יוסף על הארץ לא כהשגחת גר מנהיג, אלא כהשגחת אזרח תושב לשבת בארץ הוא וזרעו, ולזה ישגיח בכל לב להיטיב לארץ ולדרים עליה:

אמר אל אחיך זאת עשו, איני מצוה אותך על זאת, כי כבר אתה המושל והרשות בידך לעשות כל מה שתרצה, לכן אתה מעצמך ומכח הממשלה אשר לך אמור אל אחיך שיטענו את בעירם, ושיביאו לכאן את אביהם כי אתה תתן להם את טוב ארץ מצרים וכו', אבל מה שאני מצוה אותך הוא על לקיחת העגלות, וזהו טעם ואתה צויתה זאת עשו, כמו שיתבאר בסמוך:

טענו את בעירכם, בתבואה:

את טוב ארץ מצרים, ארץ גושן:

את חלב הארץ, מבחר הארץ, ולשון חלב יתבאר (ויקרא ג' ט'):

ואתה צויתה, מפי לומר להם, כי בדבר הזה צריך אני לצוות אותך ובלתי אין לך רשות להוציא עגלות, וטעם הדבר כי עד הנה צוה פרעה שלא יוציאו ממצרים עגלות פן יטענום תבואה ויחסר האוכל, ועתה הרשה אותם ליקח להם עגלות כדי לשאת את אביהם ונשיהם וטפם, ולזה כתוב להלן ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה, כי בלא רשות פרעה לא היה יכול לתת:

עגלות לטפכם, לא להטעינם תבואה, כי על כל פנים לא יניחם לצאת בתבואה אלא לשאת את משפחתם, ולכן נתן להם עוד עשרה חמורים לטעון אותם במזון:

ועינכם אל תחס, אע"פי שאין החמלה בעין אלא בלב, מנהג לשון הקודש לסמוך החמלה אל העין לפי שראיית העין תעורר החמלה בלב:

על כליכם, כי יש מטלטלים בבית שקשה להוליכם ממדינה למדינה, ואמר שיעזבו בלי עוצב את אשר לא יוכלו לשאת אתם, כי יש לאל ידו להעשיר אותם עושר גדול:

ויעשו כן, שטענו את בעירם בשבר, ולא הוצרכו לתת את כסף שברו:

ויתן להם צדה לדרך, מלבד השבר, וכן נתן להם גם פעם אחרת בר וצידה:

לאיש, לכל איש ואיש, חליפות שמלות, זוג בגדים חדשים ומשובחים שילבשום עתה תחת בגדי רועים שהיו עליהם, כי רצה יוסף שכל רואיהם יכירום שהם אנשים נכבדים ואחי המושל, גם כדי שישמח אביהם בראותם מלובשים בבגדי תפארת והנה גם בזה שלם להם יוסף טובה תחת רעה, כי הם הפשיטוהו את כתנתו, והוא נתן להם בגדי כבוד:

שלח כזאת, כחשבון הזה, ומהו החשבון עשרה חמורים וכו':

מטוב מצרים, לפי שאביו שלח לו מנחה מזמרת ארץ כנען, רצה גם הוא לשלוח לו דורון מכל הדברים הנחמדים הנמצאים במצרים, הן בפירות הן בבגדי שש ותכשיטין ושאר סגולות המלכים:

ועשר אתנת, הזכיר חמורים ואתונות, כי המשא ונושאי המשא הכל שלח לו, והמנהג לשלוח זכרים ונקבות כאשר עשה אביו:

בר, דגן:

ולחם, אפוי:

ומזון, שאר דברים שהם מזון לאדם:

לאביו לדרך, כדי שלא יתעכב בעבור הכנת הצידה, אלא יבא מיד:

וישלח, פטרם לשלום:

אל תרגזו בדרך, לשון פחד, וענינו שלא יפחדו בדרך מן הלסטים בעבור שנשאו בר ולחם ומזון בימי בצורת, וכן בשובם עם כל רכושם, ויחשבו כי הוא המושל על כל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו, וממוראו ייראו הכל, לכן ילכו ויבאו לשלום:

וכי הוא משל, ועוד הגידו לו כי הוא מושל, ומלת עוד שזכר עומדת במקום שתים, והטעם שאמרו לו כי אין ראוי לו לירוא מלבא אליו מאחר שהוא המושל:

ויפג לבו, לשון נדנוד מחשבה להסתפק בדבר, וכן על כן תפוג תורה (חבקוק ג') תמעד בלי קיום משפט, ודומה לו שורש פוק כמו פקו פליליה (ישעיה כ"א), והענין כי בשמעו הבשורה, היה זר לשכלו לקבלה, שאחר כ"ב שנים שנחשב מת, עודנו חי ומושל בארץ הקרובה לכנען, לכן היה לבו תר הנה והנה, פעם מאמין פעם אינו מאמין:

כי לא האמין להם, אין פירושו שהיה מסתפק בדבריהם מצד שהיו חשודים בעיניו כשקרנים, ואילו שמע הבשורה מפי מגידי אמת היה מאמין, שאז היה הכתוב אומר כי לא האמין בם, כפי הכלל שיסדנו לעיל (ט"ו ו'), כי כל לשון אמונה שאחריו בי"ת ענינה על המאמין בדבר לפי שהוגד לו מפי איש אמונים אף אם הדבר הפך מסברתו, אבל כשאחריה למ"ד יורה שמאמין מצד שהדבר בעצמו מצוייר כך בנפשו, יהיה המגיד מי שיהיה, וכן כאן לפי שהדבר היה זר בעיניו לכן לא היה מאמין, והזרות היתה כי לדעתו היה המושל ההוא איש אכזרי, שאסר את שמעון בלי סבה, ונתן את בניו כמרגלים, ולקח ממנו את בנימין בחזקה, ואיך יהיה איש כזה בנו חביבו אשר מנעוריו הורגל במדות ישרות, וזה לפי שלא ספרו לו עדיין כל טעמי הדברים, רק אמרו סתם כי עוד יוסף חי וכי הוא מושל:

וידברו אליו, אבל כשדברו אליו בארוכה כל דברי יוסף שנשקם ובכה עליהם ודבר על לבם בדברי חן ותנחומים, והבטיחם לכלכלם בשנות הרעב, והראו לו המתנות הנכבדות משא עשרה חמורים ועשר אתינות שהוא דבר נפלא בשני רעבון, והבין שלא תבא מנחה כזאת רק מיד מלך שאינו חסר כלום, גם לא יתננה המושל לאנשים נכרים בעלי דת אחרת, לולי שהכירם ואהב אותם, ובפרט כי המצרים היו שונאים לעברים, אז האמין להם:

את כל דברי יוסף, לא כל דברי יוסף דוקא, כי לפי הפשט לא הגידו לו דבר ממכירתם אותו, גם לא הוגד ליעקב כל ימיו כי בניו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, וייראו בניו להגיד לו חטאתם פן יקצוף עליהם, ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכן נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה וכו', ואילו ידע יעקב בענין זה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם קודם מותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ואז לא יהיו בסכנה, ולא יצטרכו לבדות דברים מלבם:

וירא את העגלות, וידע שאינן יוצאות ממצרים רק על פי מושל:

ותחי רוח יעקב אביהם, מצא קורת רוח בדבריהם, ושמח בקרבו על השמועה, ומזה למדנו שכל הכ"ב שנים היה תמיד בעוצב ויגון כאילו לא חיתה רוחו עד עתה:

רב עוד יוסף בני חי, אתם אומרים עוד יוסף חי וכי הוא מושל, רב לי שמחה וחדוה במה שהוא עדיין חי, אפילו אינו מושל:

אלכה ואראנו, לא שאגור שם כדבריו אלא אראה את בני במצרים ואשובה אל ארץ כנען אשר דבר אלהים לאברהם כי לא אוכל לעזוב את ארץ מולדתי, אולם הקב"ה אמר לו אל תירא מרדה מצרימה וכו', כלומר שיתיישב שם הוא וזרעו עד יפקוד ה' אותם, וכמו שהבטיחו ואנכי אעלך גם עלה: