ויבא בארה שבע, מקום תפילת אבותיו:

לאלהי אביו יצחק, שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו הקב"ה, כמה שכתוב (לעיל כ"ו כ"ה), ועשה גם יעקב שם זבחים אולי יקרה ה' לקראתו ויגיד לו אם רצונו שילך למצרים, כי היה ירא מאד לרדת שם לפי שגם לאביו בא הציווי אל תרד מצרימה, וכן זכה בלילה ההוא למראות אלהים:

יעקב יעקב, לשון חבה:

אנכי האל אלהי אביך, אני הוא שאמרתי לאביך אל תרד מצרימה, אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה, וזה כי לגוי גדול אשימך שם, כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עמהם, אבל במצרים לא יקרה זה, כי המצרים שונאים לעברים, ובכן יהיה לגוי נבדל, כאמרם ז"ל ויהי שם לגוי מלמד שהיו מצויינים שם:

כי לגוי גדול אשימך שם, בזה גילה לו שלא ישובו מיד אחרי ראותו את יוסף כמו שחשב, אבל ששם יתעכבו ויפרו וירבו מאד:

אנכי ארד עמך, שלא אפריד דבקותי והשגחתי ממך:

אעלך גם עלה, שיעורו וגם עלה אעלך, ובזה הבטיחו להיות נקבר בארץ:

ישית ידו על עיניך, במותך, כי כן מנהג החיים עם המתים:

בנתיו ובנות בניו, בנותיו היא דינה, וכלותיו הנקראות בנות כמו שקראה נעמי לכלתה בתי, ובנות בניו היא סרח בת אשר, ודרך הכתוב ביחוסי הרבים לומר ביחיד לשון רבים, כמו ובני דן חושים:

ואלה שמות, להודיע חסדי ה' עמהם, כי בשבעים נפש ירדו מצרימה, ויצאו משם שש מאות אלף רגלי:

שלשים ושלש, ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים, אלא פשטות הכתובים יורה שיעקב עצמו השלים המנין, כי בתחלה הזכיר יעקב ובניו אע"פי שלא בא להודיע אלא שמות בניו, ללמדנו שגם יעקב בכלל שבעים נפש, כי גם הוא מיורדי מצרים, וכבר תמצא דעת זו בב"ר פ' צ"ד אמנם אין מזה סתירה למה שאחז"ל שיוכבד נולדה בין החומות, כי יתכן שכך קרה באמת כמו שנרמז בפסוק אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ"ו נ"ט), ואמרו לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, אבל לענין חשבון של שבעים נפש לא נמנית יוכבד לפי שנולדה אחרי שבאו במחוז מצרים, ולא יתכן א"כ לומר עליה שבאה מארץ כנען:

בני רחל אשת יעקב, ובכלן לא נאמר כן, אלא מפני שבא למנות מספרם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה הקדים המרובה בנפשות, ל"ג ללאה, ט"ז לזלפה, י"ד לרחל, וז' לבלהה, והרי הזכיר את רחל בין השפחות,

וירא אליו ויפל וכו' ויבך, יראה מ"שא וירא אליו שב אל יוסף, אבל הנפילה והבכיה שב אל יעקב והענין כי עיני ישראל כבר כבדו קצת מזוקן, או שבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, ולא היה ניכר לאביו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צואריו ובכה עליו עוד כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו, וכבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו אי לאחר היאוש והאבל או הבן הבחור המולך:

אמותה הפעם, אילו אני מת עתה, די לי שמחה מאחר שראיתי פניך לא בעבור הממשלה אשר לך, אלא כי עודך חי:

ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו, ולא אמר זאת לאביו אלא לבני משפחתו, כי לא רצה שידע אביו שהיה מושבו בארץ גושן בספק, וזה לפי שפרעה לא אמר רק ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, אבל לא זכר גשן בפרט, ויוסף הבטיח כבר לאביו וישבת בארץ גשן לכן הוצרך עתה לבקש רשות מפרעה להושיבם שם, מבלי שידע אביו דבר מזה:

אעלה, כאשר הלך ממצרים לגשן אמר ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, ואיך אמר בשובו למצרים מגשן אעלה אלא פי אעלה על המרכבה:

והאנשים רועי צאן, ועוד אומר לפרעה שהם רועים, אבל לא שירעו בהמות של אחרים, כי גם בשל עצמם יש להם עבדים ובני בית ירעו אותם, אלא שעשרם במקנה, וזה טעם כי אנשי מקנה היו, והיה להם עושר ועבודה רבה מחד במקנה רב אשר להם, כי לא רצה להזכיר רק לכבוד:

כי אנשי מקנה היו, מעולם:

והיה כי יקרא, ראה יוסף בחכמתו שיותר טוב שלא ישאל הוא בעצמו את ארץ גושן לאחיו, אלא יתגלגלו הדברים באופן שפרעה עצמו יתן להם את ארץ גושן מבלי שיבקשנה הוא ממנו, ולזה אמר ידעתי כי ישאלכם פרעה מה מעשיכם, כי כן דרכו לשאול לזרים, ואז תאמרו לו אנשי מקנה היו עבדיך וכו', ואז בודאי ירחיק אתכם ממצרים, כי תועבת מצרים כל רועה צאן, ויתן לכם רשות לשבת בארץ גושן:

בעבור תשבו בארץ גשן, אין ספק שאם היה יוסף חפץ להגדילם, היה יכול לשומם שרי אלפים ושרי מאות על ארץ מצרים, אבל רצה שלא יזיזו מאומנות אבותיהם, ויתרחקו מן הרבנות:

כי תועבת מצרים כל רועה צאן, לפי שהם להם אלוהות, ולכן אינם אוכלים בשר: