והנם בארץ גשן, אמר בדרך סיפור, שעתה הנם יושבים בארץ גושן במקרה ולא בכונה להתיישב שם, וחשב שאולי יאמר פרעה, ישארו במקום שהם ויתיישבו שם, וכשלא השיב כן לקח מקצת אחיו וכו':

ומקצה אחיו, מן הפחותים שבהם לגבורה, שאם יראה אותם גבורים יעשם אנשי מלחמתו, וכפי מ"ש בש"ס (ב"ק דף צ"ב ע"א) היו אלה זבולון דן נפתלי גד ואשר:

ויצגם לפני פרעה, להשתחוות לו:

ויאמרו אל פרעה, הוסיפו דבור שני לשאול לו בפירוש את ארץ גושן, לפי שראו שהוא לא השיב דבר לדיבורם הראשון:

לגור בארץ, צא להתיישב אלא להיות כגרים כאן במשך איזה שנים עד יעבור זעם הרעב, ומוכרחים היינו לבא כאן בעבור המרעה:

כי אין מרעה, אני תמה בטעם הזה שאמרו לו, כי גם במצרים אין מרעה כמו בארץ כנען או יותר, כי עליה היתה עיקר הגזירה, ואולי אמרו כי בארץ כנען מפני כובד הרעב יאכלו העניים את עשב השדה ולא ישאירו מחיה לבהמה, אבל בארץ מצרים יש בה שבר יחיו בו האנשים, ותשאר בה מרעה מעט להיותה מלפנים כגן ה', ועוד כי היאורים והאגמים ישקו אותה, אבל ארץ כנען למטר השמים תשתה מים, ובשנות הרעב נעצר השמים ולא היה מטר:

ויאמר פרעה אל יוסף, ולא השיב כלום לאחי יוסף ששאלו ממנו לישב בארץ גושן, כי חשב שדבר זה תלוי רק ברצון יוסף כי הוא המושל, וכבר אמר לו ובלעדיך לא ירים אית את ידו וכו', לכן הסב עתה פניו אל יוסף ואמר לו:

אביך ואחיך באו אליך, זה כבר ידוע, אלא כונתו לומר, בהיות שהבאים אליך אינם נכרים לך אלא הם אביך ואחיך, ועליך השליכו יהבם, בכן ראה אתה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר ויש לאל ידך, והרי הוא כאילו כתוב, אביך ואחיך הם האנשים הבאים אליך, לכן ארץ מצרים לפניך וכו':

ארץ מצרים לפניך הוא, ברשותך כי אתה האדון ואין אתה צריך לשאול ממני מקום להושיב בו בני משפחתך, אלא במיטב הארץ וכו', ואם חפצם לישב בארץ גושן כמו ששאלו, ישבו בארץ גושן:

בארץ גשן, שם כלל, ובה מחוזות לכל אחת שם פרטי, והמחוז המובחר שבהם היא ארץ רעמסס, ולכן אמר להלן במיטב הארץ בארץ רעמסס, וגשן היא הארץ הנבחרת בכל ארצות מצרים:

ואם ידעת ויש בם, שיעורו שיש בם:

אנשי חיל, שהם בקיאים במלאכה ההיא, ויודעים להשגיח כראוי על הרועים שתחת ידם, ואין פירוש אנשי חיל גבורים במלחמה, כי במרעה הכתוב מדבר:

שרי מקנה, אע"פי שאמר למעלה כי תועבת מצרים כל רועה צאן, יתכן שרק על אכילת הבשר היו מקפידים, ולכן היו מתעבים כל מי שירעה את הצאן כדי לטבוח מהם לאכילה, וכמו שהיו בני יעקב אבל לרעות צאן בעבור הגזה הצריכה לבגדים, או לראות בקר לחרישה או סוסים למלחמה או חמורים למשא, זה לא היה תועבה בעיניהם, ולכן היה לפרעה מקנה, וכן במכת הדבר כתוב בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן (שמות ט' ג'):

ויברך יעקב את פרעה, נתן לו שלום, ובכלל נתינת השלום גם הברכה ממש, שברכו בעושר ונכסים וכבוד, כדרך שכתוב בדוד יחי אדוני המלך דוד לעולם (מ"א א' ל"א):

כמה ימי שני חייך, לפי שראהו זקן ביותר וכהתה עינו ונס לחה מפני הצרות הרבות שעברו עליו, לכן תמה פרעה על זקנותו ושאל לו כמה ימי שני חייך כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי:

ימי שני מגורי, ימי גרותי, שכל ימי הייתי גר בארץ, וכל החסידים הראשונים קראו לחיי העולם הזה בלשון גרות, כי באמת אינם העיקר והם כצל עובר לעומת חיי העולם הבא, וכן אמר דוד כי גר אנכי עמך (תהלים ל"ט י"ג), וכאשר התנדבו העם לעבודת בית האלהים אמר דוד, כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ (ד"ה א כ"ט ט"ו), וגם מזה ראיה שהיה נודע לקדושים ההם ענין השארת הנפש, כי מי שהוא גר בארץ אחרת לבסוף יחזור לביתו, והבן:

מעט ורעים היו ימי שני חיי, לא שהתאונן אל המלך על שני חייו כי מעט הם אבל כוונתו לומר אל תתמה על שנותי, כי מעט הם כנגד שנות אבותי שחיו יותר, אך מפני היותם רעים בעמל ואנחה, נזרקה בי שיבה, ואני זקן מאד בעיניך:

ויברך יעקב את פרעה, כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות:

ויושב יוסף וכו' ויתן להם אחזה, טעמו שהושיב אותם במיטב הארץ ובאחוזה שנתן להם, כי לא רצה שיהיו כגרים בארץ, וקנה להם בתים ונחלת שדה מכרם ונתן להם, כי הם אמרו לגור בארץ באנו ולא לדור, ואחר הרעב נשוב לארצנו, ופרעה אמר ליוסף הושב את אביך, שיושיבם כאנשי הארץ התושבים בארץ גשן:

כאשר צוה פרעה, לצורך גדול הוסיף כאן הכתוב כאשר צוה פרעה, להודיענו החמס הגדול שעשו אח"כ המצרים נגד בני ישראל, כי עם היותם תושבים עמהם כאזרח הארץ בצווי פרעה, עכ"ז העבידו אותם בפרך והתקוממו עליהם להכניעם תחת ידם, וזה עול גדול נגד כל נימוסי הגוים ודתותיהם:

ויכלכל יוסף, נתן להם מזון די סיפוקם כמדת כל אחד ואחד בחנם ובלי שיתנו כסף שברו, כי כמו שאנשי בית פרעה מתפרנסים מן אוצרות המלך כן משפחת המושל ראויה להתפרנס בחנם:

לפי הטף, כשיעור הטף כמו שיאכלו:

ולחם אין בכל הארץ, אחר שהשלים לספר קורות יוסף ואביו ואחיו, חזר לענין הראשון להודיע מה שעשה יוסף בשנות הרעב:

ותלה, לשון עיפות וחולשה, כי סר כחם ואבדה בריאות גופם מפני הרעב וזה ההבדל שבין שורש לאה לשורש להה, כי הראשון יורה על חולשה מחמת רוב עבודה מאין מנוח, והשני יורה על חולשה הבאה מחמת חסרון אכילה ושתיה, כמו כאן שלא היו עיפים מן העבודה אלא מן הרעב:

ארץ מצרים וארץ כנען, אבל בשאר מדינות העולם היותר רחוקות לא היה רעב, כמו שכתבנו למעלה:

וילקט יוסף, וכל הענין עד סוף הפרשה בא להודיע מעלת יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא את כל הכסף ביתה פרעה ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות ומצא בזה חן ג"כ בעיני העם, כי ה' הוא המצליח את יראיו, וכן הודיענו הכתוב איך היה מגזירת חכמתו ית' להעניש גם ארץ כנען ברעב עד שהוציאו כל כספם וזהבם, על כי היו רעים וחטאים לפניו, ואיך נתאסף כל הכסף ההוא במצרים כדי שלבסוף לישראל יהיה למנה בצאתם משם, ועמל לאומים יירשו:

ויתם הכסף, כלתה פרוטה מן הכיס:

אפס, כלה, והוא פועל עבר בשקל כי חפץ בבת יעקב:

הבו, הביאו אלי:

במקניכם, תמורת מקניכם: (יי)

וינהלם, כמו וינהגם והענין שנתן להם הלחם מעט מעט לאכול ולא לשבעה כראוי בשני רעבון:

בשנה ההיא, כי היה די במקניהם לשבור אוכל לכל השנה וזה אות על רבוי בהמתם:

בשנה השנית, אין זו שנית לשבע שני הרעב, כי לא יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה הראשונה, אבל הכסף הספיק להם חמש שנים, כי כן הדבר במנהגו של עולם, ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים, לא סיפר בהם הכתוב רק וילקט יוסף את כל הכסף וגומר ואחרי שתם הכסף ספר שבאו אל יוסף והיה זה בשנה הששית, ונתן להם במקניהם לחם, רק נהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה, ותתום השנה ההיא אשר נדר לנהלם בלחם בכל מקניהם, והיא השנה הששית, ויבאו אליו בשנה השנית לה, ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית, ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם האדמה, כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב ויהיה להם זרע וקציר:

נכחד, ענין הסתר והעלמה:

כי אם תם הכסף, לא יתכן לפרש מלת אם כמו באמת, וכאילו יאמר כי באמת תם הכסף, כי על כוונה זו לא יפול מאמר לא נכחד מאדוני, שהרי גם קודם לכן ידע יוסף כי תם הכסף ומקנה הבהמה, אלא מלת אם היא מלת התנאי, ומאמר לא נכחד מוסב על לא נשאר, לא נכחד כי לא נשאר וכו' ומאמר אם תם הכסף הוא מאמר מסוגר ושיעורו לא נכחד מאדוני כי (אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני) לא נשאר וכו', והכוונה לומר, לא נתראה לפניך כעשירים מאחר שאנחנו עניים באמת, אלא נודה לפניך כי (אם אמת שתם הכסף והמקנה כאשר ידעת כבר) כך אמת שלא נשאר לנו כעת רק גויתנו ואדמתנו:

ומקנה הבהמה אל אדני, שיעורו כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה, ובא הכל אל אדוני:

בלתי אם גויתנו, רק גויתנו לבד:

גם אדמתנו, שב פועל המיתה גם על האדמה, לפי שכשהיא שוממה ואינה מוציאה עשב ועץ פרי כמשפטה היא כמו מתה, וכן מצאנו ההפך, אתה עשית את השמים וכו' הארץ וכו' הימים וכו' ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט"ו), ששב מחיה על כל הנזכר לפניו:

קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם, הם אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה והתחייבו לעשות מלאכת רמלך כרצונו, אבל יוסף לא קנה כ"א האדמה שנאמר ויקן יוסף את אדמת מצרים לפרעה והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם, ויהיו בה אריסי בתי אבות, לפרעה, ואח"כ אמר להם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם, לפרעה, לא לעבדים כאשר אמרתם לי, רק עם האדמה תהיו לו, והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות ואתם החמישית, אבל אני אתחסד עמכם שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יטול החלק הראוי לאריס, אבל בתנאי שתהיו קנויים לו שלא תוכלו לעזוב את השדות, וזה טעם שנדרו לו והאדמה לא תשם, שלא תשם לעולם, ולכן אמרו נמצא חן בעיני אדוני שהקלת עלינו להניח לנו ארבע הידות שנוכל לחיות בהם, והיינו עבדים לפרעה כאשר נדרנו שנעבוד את האדמה לרצונו:

אנחנו ואדמתנו עבדים, גם האדמה היא כעבד לבעליה כי כמו שהזורע בה נקרא עובד אותה כן היא בתת פריה בעתה עובדת לבעליה:

לא תשם, לא תהיה שממה:

ויקן וכו' לפרעה, שתהיה קנויה לו מעתה:

ותהי הארץ לפרעה, סבבה חכמתו ית' שתהיה כל ארץ מצרים למלך ולא לעם, כדי שהוא יענש יותר מהם במכות העתידות לבא על הארץ ההיא, כמו מכת הברד והארבה, ויקח כפלים ככל חטאותיו על האכזריות שצוה נגד ישראל, ולכן במכת הארבה אמרו עבדי המלך אליו הטרם תדע כי אבדה מצרים:

ואת העם העביר אתו, בא מלת הכנוי אחר שהזכיר העם בפירוש לחזק הכוונה, כי בעבור שכתוב לפני זה קנה אותנו ואת אדמתנו, אמר אחר זה כי קנה אדמתם לפרעה, ואולם בענין העם עשה זאת, שהעביר אותו לערים:

העביר אתו לערים, יוסף העבירם מעיר לעיר לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה, ואמרו חז"ל שלא הוצרך הכתוב לכתוב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולים:

מקצה גבול מצרים ועד קצהו, אין המאמר הזה נמשך בפרט אל מלת העביר, דהיינו שהעבירם מן הערים שבקצה הגבול האחד, אל הערים שבקצה הגבול האחר כי האתנח שבמלת הערים יתנגד לפירוש זה, אבל באורו שהעביר את העם מעיר לעיר אפילו סמוכות זו לזו, וזאת עשה בכל הערים שבמלכות מצרים מקצה גבולה ועד קצה גבולה:

הכהנים, כל לשון כהונה הוא שרות, אבל לא לאלהות בלבד, כי הנה מצאנו ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח' י"ח), וכן ומיודעיו וכהניו (מ"ב י' י"א), אבל כאן ענינו משרתי האלהות:

כי חק לכהנים, דבר קצוב כך וכך לחם ליום:

הקניתי, פירשנוהו לעיל (פסוק י"ט):

הא, כמו הנה:

והיה בתבואת, בעת הכנסת התבואה:

חמישית, חלק אחד מחמשה, ובדרך הזה רצה יוסף לקיים מה שגזר עליהם בשנות השבע, שנאמר וחמש את ארץ מצרים, גם עתה בשנות הרעב לקח החומש, וכן לעתיד עשה חק שיהיה תמיד החומש למלך, והנה אמר להם יוסף שבעת האסיף יתנו החומש והשאר יהיו להם לאכלה, אבל בכל החדשים שעברו בין החריש והקציר כלכלם יוסף מאוצרות המלך במחיר אדמתם שקנה לפרעה:

הידת, חלקים והם הארבע החמשיות הנותרות:

לזרע השדה, שבכל שנה:

ולאשר בבתיכם, לשאר צרכי הבית, כלים ובגדים וכדומה, כי מן הד' החלקים ימכרו למלאות שאר צרכיהם:

ולאכול לטפכם, כלומר לא לכם לבד העובדים את האדמה יהיה די לאכול בחלק הזה הנשאר לכם, אלא גם הטף שאינו עובד וטורח יתפרנס ממנו, ועם זה כמעט שתהיו כבעלי בתים אדוני השדות, ולא תתנו רק כפל המעשר שנותן כל עובד אדמה לאוצר המלך:

נמצא חן בעיני אדני, לעשות לנו זאת כמו שאמרת:

והיינו עבדים לפרעה, להעלות לו המס הזה בכל שנה חק ולא יעבור:

על אדמת מצרים לפרעה לחמש, מלת לפרעה מוסבת אל לחק, ששם החק ליקח לפרעה החומש מן התבואה, ולפירוש הזה תסכים הנגינה כי מלת לפרעה מועמדת במפסיק יותר גדול ממלת מצרים:

לבדם, שב על הכהנים אע"פי שהטעם מפריד ביניהם, ולא על אדמת, כי היה ראוי לומר לבדה:

וישב ישראל ר"ל בני ישראל, וקראם בשם אביהם דרך כלל:

בארץ מצרים, הכוללת ארצות מחולקות, ומפרש אח"ז ואמר ובאיזה ארץ מארצותיה:

בארץ גשן, וגם היא נחלקת למחוזות שהן ארצות קטנות, ואחת מהן נקראת ארץ רעמסס, ושם ישבו בני ישראל כמו שמפורש למעלה,

ויאחזו בה, שקנו שם אחוזה, נחלת שדה וכרם, והנה הפסוק הזה הוא כמו הקדמה לסיפור הבא אחריו בס' שמות איך הרעו המצריים לישראל, כלומר אל תחשוב שהיה ליושבי ארץ מצרים משפט הקדימה ומעלה, וישראל היו שם במדריגת גרים ועבדים, אלא וישב ישראל כאזרח ותושב במבחר שבמחוזות מצרים, וגם להם היתה הארץ לאחוזה, ומה שמררו המצרים אח"כ את חייהם ולקחום לעבדים, היה חמס גדול נגד דת כל עמי הארץ:

ויפרו וירבו מאד, כי נתקיים בם מה שהבטיח האל ליעקב אל תירא מרדה כי לגוי גדול אשימך שם:

ויחי יעקב, עיקר התחלת פרשה זו מן וישב ישראל, כי עליו מחובר ויחי יעקב, אלא שלא רצו הקהילות לסיים פרשת ויגש בענין ותהי הארץ לפרעה, וסיימוה בוישב ישראל:

בארץ מצרים שבע עשרה שנה, היה די לומר שני חייו קמ"ז, ומזה היינו שומעים שחיה במצרים י"ז שנה, כי בן ק"ל היה בעמדו לפני פרעה, אלא בא להודיענו שלא חשב עוד יעקב לשוב לארץ כנען, כמו שהיה בדעתו בתחלה כי ממאמר האל בבאר שבע הבין שצריך הוא להתעכב שם, ולכן בכל הי"ז שנה שחיה עוד, לא זז מארץ גשן ומת שם:

ויקרבו, פי' כאשר קרבו ימי ישראל למות קרא לבנו ליוסף, והיה זה בשנה האחרונה לימיו, וענין הקריבה למות כי הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה ואינו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים, ולכן קרא לבנו ליוסף וצוהו על קבורתו, ואח"כ שב יוסף למצרים, כי לרוב עסקיו לא היה יכול להתרחק זמן רב מעיר המלוכה, ולקץ ימים נתבשר שאביו חולה, ואז בא שנית לפניו עם שני בניו כדי שיברכם:

ויקרא לבנו ליוסף, ולא צוה על קבורתו לאחד משאר בניו אלא ליוסף, לפי שאמר לו האל ויוסף ישית ידו על עיניך, וידע מזה שבודאי יהיה יוסף קרוב אליו במיתתו, אבל שאר בניו אפשר שיהיו רחוקים ממנו ביום מותו, ועוד לפי שיוסף שלח להביא את אביו מצרימה, על כן צוהו שיחזירהו למקום שהוציאו משם, כי הוא גרם יציאתו מארץ הקדושה:

אם נא מצאתי חן בעיניך, בעבור היותו שר ומושל נהג בו כבוד ודבר לו בלשון בקשה:

חסד ואמת, חסד הוא דבר שאינו חיוב, ואמת הוא לקיים דבר החסד ההוא:

אל נא תקברני במצרים, בתחלה אמר עיקר תכלית הבקשה בכלל, ובפסוק הסמוך פרט ואמר איך יהיה זה:

ושכבתי עם אבתי, כשאשכב עם אבותי, אז תשאני ממצרים וכו' והשכיבה עם האבות היא כנוי למיתה, ולא שכיבה ממש שהיא הקבורה, והראיה מ"ש וישכב דוד עם אבותיו ואח"כ ויקבר בעיר דוד (מ"א ב י'):

וקברתני בקברתם, במערת המכפלה ששם נקברו אבותי והקפיד יעקב להקבר דוקא במערת שדה המכפלה כדי להקבר בקרקע שלו, כי אע"פי שנתן ה' לאבות את הארץ, מ"מ לא היו רשאים לכבשה עד בוא הזמן המוגבל, כי שאמר השם כי לא שלם עון האמורי עד הנה:

השבעה לי וישבע לו, לא היה יעקב חושד בנו הצדיק האהוב לו שימרה את מצות אביו מאחר שהבטיחו ואמר אנכי אעשה כדברך, אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה, כי אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך ויקברוהו, או שיחפוץ פרעה שיקברו הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות, ולכן השביעו, כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו, וגם יוסף יצטרך להשתדל עוד בענין מפני השבועה, וכן היה הדבר שרק בעבור השבועה הרשהו פרעה ללכת, ואמר לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך:

וישתחו ישראל על ראש המטה, השתחוה לאל לצד ראש המטה שהיה שוכב עליה להודות לקונו על שחננו להשיג זה מאת בנו כענין ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה':

ראש המטה, הוא המקום אשר ראש האדם שוכב עליו, והושאל מן האדם אל המטה: