ויאמר ליוסף, האומר, ורבים כמהו:

ויקח, הרי מקרא קצר, ושיעורו ויקח את שני בניו וכו', וילך אל אביו:

ויגד ליעקב, המגיד, וענין ההגדה הוא סיפור דברים, והוסיף מלת ויאמר להודיע שהגידו לו בלשון הזה ממש הנה בנך יוסף וכו:

ויתחזק ישראל, לחלוק כבוד למלכות כפי האפשר לו אז, כי לא יכול לעמוד מפני החולי:

וישב על המטה היו רגליו למטה לארץ, ולכך כתוב לפנינו ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו, וגם להגיד חזקו של יעקב שכל דברי צוואתו עשה בישיבה ורגליו על הארץ עד שסיים כל דבריו, ואח"כ ויאסוף רגליו אל המטה (לקמן מ"ט ל"ג), שהכניסם אל המטה:

אל שדי, כונת יעקב בדיבור זה לגלות ליוסף הטעם למה ירצה לקחת אפרים ומנשה לשני שבטים כראובן ושמעון, ואמר שהבטיחו השם בבואו מפדן ארם גוי וקהל גוים יהיה ממך, ולפי שלא נולד לו אחר זה אלא בנימין, הבין בר"הק שהאל מסכים על ידו בקריאת מנשה ואפרים לשני שבטים:

נראה אלי בלוז וכו' ויברך אתי, כמ"ש שם אני אל שדי פרה ורבה (לעיל ל"ה י"א), ולמעלה ממנו כתוב ויברך אותו:

הנני מפרך, כל הענין כתוב שם, פרה ורבה גוי וקהל גוים וכו' ואת הארץ אשר נתתי וכו':

ועתה שני בניך, כלומר מאחר שנתן לי הקב"ה את ארץ כנען הרי ברשותי לעשותך בכור, ולכך שני בניך יחשבו כראובן ושמעון:

עד באי, לפני בואי, כדכתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא וכו' (לעיל מ"א נ'), כלומר קודם שבאתי מצרימה:

לי הם, בחשבון שאר בני הם:

ומולדתך אשר הולדת אחריהם, מלת הולדת אינו לא עבר בלבד (כי אז יהיה נשמע שכבר הוליד בנים אחרים, ולא מצאנו כן בשום מקום), ולא עתיד בלבד שאז יהיה כמו הודעה שיוליד לעתיד בלי ספק, וגם אחר מיתת יעקב לא מצינו שהוליד יוסף בנים אחרים אלא הוא זמן מורכב מעבר ועתיד [genareo avrai] ופירושו כי בעת שירדו בניו לנחלה אז תהיה ההולדה עברה צא עתידה, ולא בעבור שאמר לו כן הוא חיוב שיוליד עוד, אלא הכוונה אם תוליד:

לך יהיו, לא יהיו במנין בני אלא בחשבון בניך:

על שם אחיהם יקראו בנחלתם, בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים ולא יהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה, ואע"פי שנחלקה הארץ למנין גלגלותם כדכתיב לרב תרבו נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורות מ"מ יש יתרון רב בקריאת מנשה ואפרים לשני שבטים, כי הנה בחלוקת הארץ היו שמה גורלות באיזה מחוז ירש כל שבט נחלתו, כדרך שנפרש על פסוק לרב תרבה נחלתו (במדבר כ"ו נ"ד), ולכן אם היה יוסף שבט אחד לא היה לו רק גורל אחד, ובהיותו שני שבטים יהיו לו שני גורלות שהוא יתרון רב:

ואני בבאי מפדן, באותו הדרך לאחר שברכני הק"בה:

מתה עלי רחל, הנכון כמאמרם ז"ל אין האשה מתה אלא לבעלה, ועלי כמו לי:

בדרך, בפתח לידיעה, באותו הדרך עצמו שנראה אלי השם:

בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, מקרא קצר הוא, והראוי בהיות עוד כברת ארץ וכו' ולשון כברת פירשתיו (לעיל ל"ה ט"ז), והנה אמר יעקב כן כמתנצל שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם כאשר קבר שם את לאה, ולכך אמר לו כי אתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה במערה כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה, ואיה הרופאים לחנוט אותה, וזה טעם עלי, ואע"פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים, וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו:

וירא ישראל את בני יוסף, ולהלן אומר לא יוכל לראות, רק ביאורו שלא יוכל לראות היטב שיכירם, אבל ראה דמות אנשים, כי יש רואה דמות אדם ואינו מכיר דמות פניו ולכן שאל מי אלה:

בזה, במקום הזה, כמו לא היתה בזה קדשה (לעיל ל"ח ל"ב), ואע"פי שכבר ידע יעקב שנולדו לו שני בנים במצרים, כמו שאמר לו ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך וכו' הנה לא ידע אם אלו הנערים הם אותם הבנים, ויוסף הודיעו שהם בניו, ושנולדו לו במצרים ושנולדו קודם בואו, כאומר הנה יש בהם כל התנאים שזכרת, ולכן ראוי שיתקיים בם מה שאמרת עליהם:

קחם נא אלי, הקריבם לפני, או הוליכם אלי, כי רוצה אני לברכם:

לא יוכל לראות, להבחין היטב, ולכן הגישם יוסף אליו, וזה כמו הקדמה לסיפור הבא אחריו, כי חשב יוסף שמחמת חולשת ראות עיניו בא לכלל טעות, ונתן את ימינו על ראש אפרים:

לא פללתי, לשון משפט ודין, כמו ונתן בפללים (שמות כ"א כ"ב), ובא כאן על משפט הנפש בין דבר והפכו, והכוונה לא שפטתי בעצמי שאוכל עוד ראות פניך, והאלהים עשה עמי חסד שהראה אותי גם את זרעך:

ויוצא יוסף אתם, כשהגישם אליו לקחם יעקב בין ברכיו ממש כדרך המחבקים, ולא הקפיד אז על סדר עמידתן, כי לא ברכם עדיין, ואח"ז כשראה יוסף שרוצה לברכם לקחם מעם ברכיו והעמידן לצדדיו על הסדר, הבכור לימין והצעיר לשמאל:

מעם ברכיו, מלת עם כירושה לפעמים סמוך, והכוונה פה מבין ברכיו:

וישתחו לאפיו ארצה, להודות לאביו על כל הטובה שהבטיח לבניו, ועל אהבתו אותם:

את אפרים בימינו, (של יוסף שהוא) משמאל ישראל, ואת מנשה בשמאלו (של יוסף שהוא) מימין ישראל, כך שיעור הכתוב, כי הבא לקראת חבירו ימינו כנגד שמאל חבירו, וכוון יוסף שיהיה הבכור מיומן לברכה:

ויגש אליו, שיעורו ויגישם אליו:

שכל את ידיו, פועל שכל הונח על ההכנה וההכשר לעשות דבר אחד אם בענין גופני ואם בענין רוחני, אלא שהבדילו ספרי הקודש ביניהם, אם ידבר על הכשר תנועות הגוף ואבריו באופן נכון ומתוקן אל התכלית שאליו יתכוון, אז בא הפועל הזה בקל או בפיעל, כמו שכל דוד מכל עבדי שאול (ש"א יח ל'), ענינו שהיה בקי להניע זרועותיו ורגליו כראוי במלחמה, וכן כאן שבא בפיעל שכל את ידיו פירושו שידע ליתן את ידיו באופן מסכים לכוונתו, אבל כשבא בהפעיל יורה תמיד על השכלת הנפש, ושמור זה הכלל:

כי מנשה הבכור, מלת כי לנתינת טעם, כלומר לפי שמנשה היה הבכור והיה מן הדין לתת ימינו על ראשו, לכן מאחר שהבין ברוח נבואה כי היה קטן בברכה, הוצרך לשכל את ידיו:

ויברך את יוסף ויאמר, אבל בברכתו הזכיר תמיד הנערים ואין בה ברכה ליוסף, גם מדוע יברך את יוסף עכשיו הלא ברכו אח"ז בין יתר בניו, אלא כוונת הכתוב כאן שבירך את יוסף במה שברך את בניו, כי ברכת הבנים היא ברכת האב:

האלהים אשר התהלכו, כל המאמר הזה עד סוף הפסוק הוא נושא בלתי נשוא, ושב על פסוק שלאחריו יברך את הנערים אלא שמתוך שהזכיר האלהים הרועה אותי, הזכיר ג"כ המלאך שעל ידו היתה הרעייה הזאת כלומר הנהגת האל עמו, ואמר על שניהם יברך את הנערים, כי ידוע שהמלאך נקרא לפעמים על שם שולחו:

מעודי, מזמן היותי:

ויקרא בהם שמי, שיעמוד זרעם ושמם באופן שיהיה שם אבותם נזכר בהם לעולם, ואמר בפרט שמי וגם שם אברהם ויצחק להוציא שם תרח ונחור כי הצדיקים לא יקרא עליהם שם אבותיהם הרשעים, וכן בהפך, כמאמרם ז"ל דקרינן לרשיעא אפילו בר צדיקא דשיעא בר רשיעא, שלא יתייחס לאביו הצדיק אבל יתייחס לאיזה מאבותיו הרשעים, ולכן התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת האל ית' באופן שיהיו ראויים להתיחס לאברהם וליצחק:

וידגו לרב, מלשון דגים, כלומר שיהיו כמו הדגים והוסיף מלת לרוב לבאר במה יתדמו לדגים, ואמר בענין הרבוי לבד, וידוע שהמין הזה יתרבה בטבע יותר מכל מיני בעלי חיים:

וירא יוסף כי ישית אביו, מלת וירא על ראיית השכל והוא לשון הבנה, ופועל ישית הוא עתיד כפשוטו, והענין כך, בתחלה בהרמת ידיו של יעקב ובהושטתו אותן טרם הניחן על ראשיהן, הכיר יוסף שרצונו לתת את ימינו על ראש אפרים, ותמך את ידו להסיר אותה מעל ראש הצעיר ולשומה על ראש הבכור, ודבר דבריו אל יעקב, ויעקב השיב לו ידעתי בני ידעתי וכו', והיה כל זה לפני הברכה, אלא שלא להפסיק הענין גמר הכתוב את כל ענין הברכה, ואח"כ חזר לספר את הנעשה מקודם, ואין זה בכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה, כי הכלל הזה נאמר על שני מעשים מיוחדים שנכתב בראשונה את הנעשה לאחרונה, אבל בסיפור אחד אשר יש בו גם איזה ענינים פרטיים שאינם עיקריים כל כך דרך המספר הנבון לספר תחלה הדבר העיקרי בדרך כלל, ולא יפסיק בדבריו להודיע בסיפורו הכללי גם את הפרטים ההם, כדי שלא לבלבל דעת השומע, ואח"ז יספר הפרטים אשר נעשו טרם שנעשה הדבר העיקרי שכבר סיפר אותו:

וירע בעיניו, כי הוא הביא בכונה את מנשה מימין אביו כדי שיקבל הברכה בימין הזקן, ואין ספק שלא ירד יוסף לסוף דעת אביו כשאמר לו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, והקדים בדבריו אפרים למנשה, אלא חשב יוסף שאמר כן במקרה ולהודיע ששניהם חביבים אליו בשוה, ורק עתה כשראה ששכל את ידיו הרגיש בדבר:

ויתמך יד אביו, הרימה מעל ראש בנו ותמכה בידו:

להסיר אתה מעל ראש אפרים, (כדי לשומה) על ראש מנשה, וכן כל לשון הסרה כתוב בקוצר, סורה אלי אל תירא (שופטים ד' י"ח), סורה משם לפנות אלי וכן ויסורו אליו (לעיל י"ט ג') סרו משם לבא אליו:

לא כן אבי, אין פירושו לא טוב הדבר אשר אתה עושה, כי היה לו לשאול לאביו מדוע אתה עושה כן, אלא כך אמר יוסף לאביו, לא כך סדורים הבנים כמו שאתה סבור שלא דקדקתי להביאם כסדר לתת הבכור לימינך והצעיר לשמאלך:

כי זה הבכר שים ימינך, כי היה דבר ברור אצלם שיש ליד ימין מעלה ויתרון על השמאל, והברכה הניתנת ביד ימין יותר נכבדת, ומזה אנו למדים כמה היו מדקדקים קדמונינו הקדושים בענין הברכה כי היו יודעים שכל דברי המברך ומעשיו יעשו רושם על המבורך, ובפרט ברכת יעקב שהיתה בנבואה, ולא נפל דבר מכל הבטחותיו ארצה:

וימאן אביו, כבר כתבנו למעלה (ל"ט ח') ההבדל שיש בין לשון מיאון ללשון לא אבה, ועל פיו תבין למה אמר כאן וימאן, ולא אמר ולא אבה, כי לא היה יעקב מואס במנשה חלילה להיותו גרוע לפניו מאפרים אלא היה אוהב את שניהם בשוה, ואילו הדבר תלוי בבחירתו אין ספק שהיה עושה כרצון יוסף בנו חביבו, לשום את ימינו על ראש מנשה, אולם כבר ראה בנבואה שעתיד אפרים להתגדל יותר ממנשה, ולזה הוכרח לשום את ימינו עליו, ושמענו מזה שאין הטובות נמשכות מברכת המברך, אלא הברכה מסובבת מן הטובות ההמה, כלומר אין ביכולת הנביא לברך למי שאינו הגון, ואף אם יברכהו ברכתו לא תעשה פירות, כי הכל ביד ה' שהוא המברך האמיתי, כדרך ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר ו' כ"ז), אולם כשידע הנביא שהמבורך עתיד להתגדל או לפרוץ לרוב או להתעשר וכדומה, אז יברכהו בטובות ההמה, כדי שהאיש ההוא יתן תמיד אל לבו מה שעתיד לבא אליו ויתחזק בבטחונו אל ה', ויתקן מעשיו באופן שלא תאבד ממנו הטובה ההיא בשביל עונותיו:

ידעתי בני ידעתי, ידעתי כי איש חכם אתה והבאת אותם כסדר לפי ימיני ושמאלי, מפני שאתה סבור שאשים ימיני על הבכור, אבל אני מתכוין לתת ימיני על הצעיר שהוא לימינך:

גם הוא יהיה לעם, היא ידיעה אחרת, שגם זה ידעתי שאף מנשה יהיה לעם, שאם לא כן לא הייתי מברך את שניהם ברבוי הזרע ולכוונה זו אמר אחר כך וידגו לרוב בלשון רבים מוסב על שניהם:

וגם הוא יגדל, זהו ענין אחר, ואינו אחד עם רבוי הזרע, אלא פירושו שיעלו בני בניו לגדולה ונשיאות וכן מצינו גדעון ויפתח שהיו מזרע מנשה, ולכוונה זו אמר בברכה ויקרא בהם שמי, כי להיותם בעלי שם וגדולים בארץ יתכבד על ידם שם האבות שיצאו מהם:

ואולם, ואלא, כלומר אבל נוסף על זה ידעתי גם ענין אחר, והוא:

אחיו הקטן יגדל ממנו, כי ממנו יצאו מלכים בישראל, ויהושע בן נון משרת משה:

וזרעו יהיה מלא הגוים, זה לעומת מה שאמר במנשה גם הוא יהיה לעם, שהוא על רבוי הזרע, אולם לא הוסיף מלת ממנו ברבוי הזרע, כמו שאמר בענין הגדולה, כי בחומש הפקודים מצאנו שבט מנשה מרובה באוכלסין משבט אפרים בפ' פנחס, ואע"פי שבפרשת במדבר היו בני אפרים מרובין מבני מנשה, מ"מ אין יתרון לאחד על חבירו במספר הבנים, אבל עיקר היתרון הוא על הגדולה והשררה, כמו שכתבנו, ואעפי"כ רצה להקדים את אפרים גם בעבור הזרע, מפני שצפה ברו"הק שעתיד שבט מנשה להחלק לשנים, כי חציים יקחו נחלתם מעבר לירדן מזרחה, ולהיותם מפוזרים ומחולקים לא יהיה ניכר בם רבוי הזרע כ"כ כמו באפרים:

ויברכם ביום ההוא, כלל שאחר הפרט:

לאמר בך יברך ישראל לאמר, ב' פעמים לאמר, הראשון יודיע לשון ברכת יעקב ודבריו ממש ומתחיל בך יברך וכו', והשני ברכת בני ישראל ולשונם ממש ומתחיל ישמך אלהים וכו':

יברך ישראל, עם ישראל:

לאמר ישמך, כשירצה אחד מישראל לברך את בנו יאמר לו בלשון הזה, ישימך וכו':

וישם את אפרים לפני מנשה, להגיד שלא הועילה בקשת יוסף, אלא הזקן עמד בכוונתו הראשונה, ובדברי הברכה עצמה רצה להקדים אפרים למנשה, באמרו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:

הנה אנכי מת, ויודע אני שאחרי מותי יהיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם לאחר ד' מאות שנה שנאמרו לאברהם:

ואני, כל כך אני בטוח וברור לי שתשובו אל ארץ אבותיכם, עד שאני נותן לך עכשיו חלק אחד בארץ יותר על אחיך, שכל אחד מהם לא יקח אלא גורל אחד, ואתה תיקח שני גורלות, כי אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ומלת שכם פי' חלק, כמו אחלקה שכם (תהלים ס' ח'):

על אחיך, יתר על אחיך:

אשר לקחתי, בא עבר במקום עתיד לפי שהשם כבר הבטיחו לתת את הארץ לבניו והרי היא כאילו נתונה כבר:

מיד האמורי, זכר האמורי ולא שאר העמים לפי שישראל לקחו הארץ תחלה מיד האמורי כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי היו, והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכיבוש הארץ היתה ליהושע שהיה מזרעו של יוסף, ובו נעשה הנס הגדול כדכתיב אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל (יהושע י' י"ב), ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף כמו שכתוב וילכו בני מכיר וכו' ויורש את האמורי אשר בה (במדבר ל"ב ל"ט), וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי כמו שכתוב ויואל האמורי לשבת וכו' ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס:

בחרבי ובקשתי, הכוונה על חרב וקשת הלוחמים בעת כבוש הארץ: