ויקרא יעקב אל בניו, שלח בשבילם:

האספו, כי שבעים נחש הגדילו באלו שבע עשרה שנה ונעשה עם רב:

יקרא אתכם, יארע לכם בענין גבורתכם במלחמה ובענין נחלתכם בארץ:

באחרית הימים, בימים הבאים לזמן רחוק, ואין פירושו לימות המשיח, כי מליצה זו נאמרה לכל זמן שהוא רחוק בערך אל ימי המדבר:

ושמעו אל ישראל אביכם, לפי שהברכות האלה כוללות שני דברים, הודעת העתידות, ובדברי תוכחת על העבר, לכן אמר בתחלת דבריו שני לשונות, את אשר יקרא אתכם וכו' על העתידות, ושמעו אל ישראל וכו' על דברי התוכחות:

בכרי אתה, מלת אתה מושכת בכוחה כל התוארים שבפסוק, כלומר אמת שאתה בכורי ואתה כחי ואתה ראשית אוני:

כחי, לפי שנולדת בהיותי במבחר כחי:

וראשית אוני, ומלבד היותך מבחר בני, גם היית התחלת כחי ואוני, כי בך התחיל כחי לצאת אל הפועל, והבכור יקרא ראשית און, כמו ראשית אונים באהלי חם (תהלים ע"ח נ"א) ואין ראשית אוני כפל לשון של כוחי, כי כל בניו של אדם נקראים כחו אם נולדו אחרי היותו לאיש גבור וחזק, אבל אינו נקרא ראשית אונו אלא הבכור לבדו:

יתר שאת, תשא, כלומר ראוי לך לשאת יתרון גדולה ורוממות, וכלל בו ענין הבכורה והכהונה שהם מעלה ונשיאות:

ויתר עז, כיון, אל המלוכה, כי המלך צריך עוז ותוקף, כמ"ש ויתן עוז למלכו (ש"א ב' י'), והכונה בכלל הכתוב בעבור שאתה בכורי, מן הדין היה ראוי לך היתרון על אחיך בין היתרון של הנשיאות והמעלה בנחלה, ובין היתרון של המלכות, כי כן מנהג העולם שיש לבכור מעלה בנחלה, ומשפט הקדימה למלוך על אחיו ולא להיות נכנע אליהם, אולם כל שתי היתרונות הללו נאבדו ממך, וכדרך שנבאר בסמוך:

פחז כמים אל תותר, אבל הפחז אשר היה לך גרם לך שלא תזכה אל יתרון הבכורה, ומלת פחז הפוך מן החפזון וענינם אחד, והמשיל הפחז הזה למים הנגרים ארצה וממהרים במרוצתם מן הגבוה אל הנמוך ולא ישובו לעולם אל מקודם, כן האיש הנמהר במעשיו אין בידו לשוב ולתקן את אשר עות בפחזותו ומפרש מה עשה בפחזותו ואמר:

כי עלית משכבי אביך, שעלית למקום שהיה לאביך למשכב פעמים רבות, והכתוב רומז למעשה בלהה, שבעון ההוא נאבדה מראובן מעלת הבכורה להיות שני בניו חנוך ופלוא נקראים שני שבטים ומן העת ההיא שמר יעקב את הדבר בלבו, כדכתיב שם וישמע ישראל, ועתה במצרים נתן מעלת הבכורה לשני בני יוסף, כי הוא היה הבכור לרחל הגבירה, ולא נתנה לבני דן ולא לבני גד עם היותם ג"כ בכורים לאמן, לפי שהיו בני השפחות, אולם מעלת המלכות לא נאבדה מראובן בעבור מעשה בלהה, כי אף אם ראובן לא היה חוטח, כבר נגזרה המלכות והממשלה לבני יהודה ובטרם יצא מרחם נקדש יהודה להיות מלכי ישראל ומשיח צדקנו יוצאים מזרעו, ודבר זה למדתי מדברי הכתוב בד"ה ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכורה, כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף (ד"ה א' ה' א' וב'), שמאמר ולא להתיחש לבכורה מחובר עם ראש הכתוב כי הוא הבכור, כמו שיורה האתנח שבמלת ישראל, וכך פירושו, ראובן הוא הבכור אבל לא להתיחש לבכורה דהיינו למלוך על אחיו, שהרי יהודה גבר באחיו ושמהו השם לנגיד על כל ישראל, אלא ראובן הוא הבכור רק לנחלה, אולם מעלה זו ניתלה ממנו בעבור חללו יצועי אביו ונתנה ליוסף, והנה כאן רמז יעקב רק על אבדן מעלת הבכורה אבל על ענין המלוכה אמר למטה יהודה אתה יודוך אחיך, שמעיקרו נבחר לנגיד על כל אחיו:

אז חללת יצועי עלה, בעת ההיא חללת כבוד האיש אשר עלה תמיד על יצועי, ועל עצמו אמר זאת, אלא שדיבר בלשון נסתר להסתיר חילול כבודו:

שמעון ולוי אחים, הנה באמת כל בניו אחים היו, רק כוונתו שהיו דומים כאחים בעצתם ובמעשיהם, וירמוז על מעשה שכם, שאז נתחברו כאחים לנקום את נקמת דינה אחותם:

כלי חמס מכרתיהם, כמו מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל ט"ז ג'), שהוא לשון משפחה וקורבה, ואמר שאחוותיהם וקורבתם היתה בידם כמו כלי ואמצעי שעל ידו עשו חמס והרג רב בעיר שכם, כי לא נשתמשו באחוותם להרבות שלום בעולם ולמעשי צדקה וחסד, כדרך הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קל"ג א'), אלא תכלית התחברותם היה לעשות חמס:

בסדם אל תבא נפשי, מדבר אל נפשו ואל כבודו ואומר להם, את נפשי! בעת נוסדו להמתיק סוד אף כי לא ידעתי מה הוא, לא תבא שם להתחבר עמם בעצתם, כי בלי ספק עצתם לעשות חמס, ואינו רחוק מן הפשט שכיון יעקב אל מעשה שטים שבראש הזונים היה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, וכן אל מעשה קרח, שעמו נקהלו בני לוי על משה ואהרן:

בקהלם אל תחד כבדי, ואתה כבודי! בעת יקהלו מהם קהל לשבת יחד לא תתיחד עמהם, ומלת כבוד על הרוח העליון שתנוח על נפש הצדיק שהיא רוח הנבואה, והענין כמו שלא הרגו אנשי שכם בעצתי כי כתוב שם בפירוש ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי (לעיל ל"ד ל'), כן כבודי לא יתיחד מכאן ולהבא עמהם, שלא יתחלל כבודי במעשיהם, כי יאמרו בעצתו נועצנו ועל פיו עשינו, ויהיה חילול השם שיעשה נביא חמס ושוד ח"ו:

כי באפם הרגו איש, איננו עבר, רק בינוני לספר טבעם ומנהגם, ואיש שם המין כמו ואיש ישראל נגש (ש"א כ"ד י"ד), והכונה כי באפם רגילים הם להרוג כל איש שכועסים עליו:

וברצנם עקרו שור, הרצון הוא הפך האף, כמו כי רגע באפו חיים ברצונו (תהלים ל' ו'), והענין כל כך רגילים הם לעשות רע עד שבנוח כעסם לא ינוחו בשביל זה מלהשחית מתוך שרירות לבם, אלא גם ברצונם הם עוקרים את השור להשחיתו, שכן היה דרכם לפנים במלחמה לנשר פרסות הבהמה של שונאו הנלחם אתו מן הארכובה ולמטה, ולא תמות הבהמה בזה הדבר, אלא שלא תוכל ללכת, ואם תמצא מרעה במקומה תחיה, וכן מצינו ביהושע את סוסיהם תעקר (י"א ו'), וכן ויעקור דוד את כל הרכב (ש"ב ח' ד'):

ארור אפם, לא קלל את בניו חלילה, אלא קלל את אפם, ואמר דרך תפלה שיחסר אפם וטוב להם, כי ארור הפך ברוך וכאשר הברכה תוספת הקללה מגרעת:

כי עז, תואר עז בפ"תח נופל על הכח המאריך ושוקד על מצבו ואינו פוסק במהרה, כמו קומה ה' אל יעוז אנוש (תהלים ט' כ') שפירושו אל יאריכו הרשעים להתגבר דורות רבים, אלא קומה ה' וכו', וכן תעוז ידך (שם פ"ט י"ד) תשקוד לעולם על גבורתה ולא תחדל, כי על גודל הכח האלהי כבר אמר בתחלת הפסוק לך זרוע עם גבורה, וכן כאן אפם הוא עז שוקד ומאריך לכעוס, ואינו חדל עד שימלאו רצונם, ולכן איני רוצה בקהלם ובאיבורם יחד, אלא:

אחלקם ביעקב, שלא יווסדו יחד:

ואפיצם בישראל, שלא יקהלו, ויהי להם כן, כו נחלת לוי ארבעים ושמונה עיר ערי מקלט היו מנופצות ומפוזרות בין נחלת שאר השבטים, ונמצא נשאר שמעון לבדו בלא לוי והרי הם חלוקים, ויראה שחשש יעקב אולי ידמה טבע זרעם לאבותם באף ועברה, וחלקם והפיצם עתה בנבואתו למען יבצר מהם לעשות אשר יחשובו:

יהודה אתה יודוך אחיך, מלת אתה הבאה כאן נוספת על הכנוי שבמלת יודוך היא להורות על הפך הענין הקודם לו, כאומר אבל אתה יהודה אינך כמו אחיך הקודמים לך שבכולן מצאתי שמץ דופי, אבל בך איני מוצא רק דבר טוב, ואני רואה בנבואה שעתידין בניך למלוך על כל ישראל, ואין לפרש שרק בעבור זאת נתן יעקב המלוכה ליהודה לפי שלא מצא יותר הגון ממנו, ונטל אותה מראובן בעבור היותו נמהר במעשיו, ומשמעון ולוי בעבור אפם כי עז, כמו שחשבו המפרשים, כי כבר אמרנו למעלה (מ"ח י"ט), שאין הרשות ביד המברך לתת מעלה ויתרון למי שירצה, גם הוכחנו (לעיל פסוק ד') שמעולם לא היה ראובן ראוי למלוכה אפילו אם לא חטא, אלא הכל כפי אשר יראה הנביא בעתידות ורק לפי שהשם גילה סודו אל יעקב שיהודה יזכה למלוכה, לכן ברכו הזקן ביתרונות האלה:

יודוך אחיך, לשון נופל על לשון, יהודה יודוך, וכן אמר דן ידין, גד גדוד, וענין יודוך אינו לשון שבח והודאה, אלא הוא כמו יהודוך, ופירושו ימליכוך ויתנו עליך הוד מלכות, והנה גם יהודה עצמו היה הנכבד מכל אחיו וכולם סרים למשמעתו, כמו שמצינו במכירת יוסף וישמעו אחיו (לעיל ל"ז כ"ז), וכן אמר לאביו אנכי אערבנו (לעיל מ"ג ט'), שזה מורה על גדולתו ונדיבותו, וכן נראה מכתוב ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף (לעיל מ"ד י"ד), שהוא היה להם לראש וכולן הולכים אחריו, וכן ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף (לעיל מ"ו כ"ח), לכבדו יותר משאר בניו, וכל זה היה אות שבניו יצלחו למלוכה, כי כל מה שאירע לאבות סימן לבנים:

ידך בערף איביך, שינוסו מפניך, כענין ונתתי את כל אויביך אליך עורף (שמות כ"ז כ"ז), כי הנס מפני אחר מחזיר ערפו אליו, והנוצח רודף אותו ותמיד ידו סמוכה לעורף אויבו:

ישתחוו לך בני אביך, כמו למלך, ולפי שהיו בניו מנשים רבים, אמר בני אביך, ולא בני אמך כמו שאמר יצחק, ושמענו מזה שעל כולם תהיה לו ממשלה:

גור אריה יהודה, אתה יהודה דמית לגור אריה, שהוא האריה הקטן בהיותו נער, כי גור לבד יאמר גם על שאר החיות בהיותם קטנים, כמו גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן (איכה ד' ג'), וכאן הוא סמוך אל אריה והכונה גור שבמין האריה:

מטרף בני עלית, כאשר אתה בני עלית מטרוף טרף באומות, נדמית לגור אריה, ולפי שהוא קל וגבור יותר מארי זקן המשילו אליו:

כרע רבץ כאריה, כן דרך המשורר העברי לדבר פעם בלשון נוכח ופעם בלשון נסתר, ואמר כרע רבץ יהודה לבטח באין מחריד, כמו האריה שהוא הזכר והלביא שהיא הנקבה, בהיותם שוכבים על רגליהם, מהמון רועים לא יחת, ובן קשת לא יבריחנו, כן יהודה בהיותו בארצו במנוחה לא יבא אויב להחרידו ולהקימו ממקומו, והתבונן שהתחיל בגור אריה הקטן, ואח"כ זכר האריה והלביא גדולים בשנים, גם אמר שהגור יטרוף טרף תמיד, והאריה ישקוט בשלוה, וכן קרה הדבר, כי אחרי מות יהושע כתוב ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א' ב'), ועשה יהודה מלחמותיו הדומים לטרף גור אריה, וכן דוד נלחם בכל הגוים אשר סביבותיו ועלה מטרפם, אולם בימי שלמה נחה שקטה הארץ, ובכל ימי מלכותו לא היו מלחמות אין שטן ואין פגע רע, וגדלה מלכותו והלך שמעו בכל העולם, והנה הוא דומה לאריה הגדול הרובץ לבטח, ומי יקימנו למלחמה, וכן בפסוק הסמוך הולך הנביא על הסדר, ויודיעמהשיקרהלזרע יהודה אחרמיתתשלמה, וכדרך שנבאר:

לא יסור שבט, המלכותש ניתן לו להשתחוות לו כל אחיו שנים עשר, לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק ושררה מזרעו עד כי יבא יהודה הנזכר אל עיר שילה, כלומר עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה הקרוב לשכם, ואז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם, אך עכ"ז לא תפסוק אז לגמרי המלוכה מזרעו, כי גם לו (כלומר לרחבעם) תהיה יקהת עמים, דהיינו קבוצת עמים שהם שני שבטים יהודה ובנימין שנשארו לרחבעם בן שלמה, זהו כלל פשוטו של מקרא, ועתה נבאר לשונות הכתוב בפרט:

שבט, דרך המושל להיות בידו שבט או מטה, והוא סימן הכח והממשלה אשר לו לענוש את המורדים בו, ולכן הושאל שם שבט אל הממשלה עצמה:

ומחקק, הוא הנותן החקים בארצו, ויקרא כן גם המושל והעוצר בעמו על פי החקים הקבועים להם:

מבין רגליו, מזרעו, כמו ובשליתה היוצאת מבין רגליה (דברים כ"ח נ"ז):

עד כי יבא שילה, מוסב על יהודה או זרעו, ושילה הוא כמו לשילה כי תחסר הלמ"ד לפעמים, כמו ויביאם בבל (ירמיה כ"ד א'), וביותר בכאן שהוא בדרך שיר נכון שתחסר אות השימוש, ועוד אפשר שהה"א שבסוף מלת שילה, עם כי היא שרשית, יש בכחה גם ה"א שימושית הבאה במקום למ"ד בראש המלה כי לפעמים מצאנו שם שילה בלא ה"א, כמו הנה חג ה' בשלו (שופטים כ"א י"ט), משכם ומשלו (ירמיה מ"א ה'), והענין לרמוז אל רחבעם שבא אל שילה, כדכתיב וילך רחבעם שכם כי שכם באו כל ישראל להמליך אותו (ד"ה ב' י' א'), ושכם אצל שילה, כדכתיב ביהושע (כ"ד א') ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה וכו', ובסוף הפרשה מפרש שכל אלה הדברים היו לפני ה' בשילה, כי אמר ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה' (שם כ"ו), ומקדש ה' היה אז בשילה, כמפורש ביהושע ובשופטים, ועוד ראיות ששכם היה אצל שילה, כי כתוב (שופטים כ"א י"ט) הנה חג ה' בשלו וכו' למסלה העולה בית אל שכמה, וכן בירמיה (מ"א ה') ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון, וקרקע חלקה היתה בשכם סביב לאלה אשר עם שכם הראויה להתקבץ שם בני אדם לכבוד משכן ה' אשר בשילה הסמוך שם:

ולו יקהת עמים, אבל גם בימי רחבעם לא יסור השבט והממשלה לגמרי מזרעו של יהודה, כי גם לרחבעם תהיה אסיפת עמים, שיבאו בני יהודה ובני בנימין תחת ממשלתו והוא ימלוך עליהם, והנה התבאר בזה שעל פי הפשט לא ניבא יעקב על המשיח באמרו עד כי יבא שילה, כי הלא כל הנבואות האלה אינם סובבות אלא על זמן כניסת ישראל לארץ והמלחמות שיעשו להשמיד את יושביה, עד ימי רחבעם ולא יותר כמו שאמר דן ידין עמו, גד גדוד יגודנו, אולם חז"ל אמרו דרך דרש שיש בזה רמז לימות המשיח, ועל פיהם תרגמו אנקלוס ויב"ע פסוק זה וגם הפסוק שלאחריו בדרך דרש:

אסרי לגפן עירה, עד הנה ברכו במלוכה וגדולה שתהיה לו על אחיו, ועתה ברכו בארץ מבורכת, ואמר שמרוב הגפנים הרוכב על העייר (שהוא החמור הזכר הרך בשנים) יאסור את עירו אל הגפן אשר בדרך בעת ינוח וירד מן בהמתו, והכוונה בזה לב' דברים, א' שיהיה הדרך מלא מגפנים עד שבכל מקום שירצה לקשור בהמתו לאיזה אינן ימצא גפנים לקשרה שם, ב' שמסבת רבוים לא יחושו אם תאכלם הבהמה:

ולשרקה בנע אתנו, יש כאן אותיות נוספות, והוא כמו ולשורק בן אתונו, ושורק הוא הטוב ממין הגפנים שהענבים לא ימצא בהם חרצן ואף מהם יהיה רבוי, ומלת אוסרי מושכת עצמה ואחרת עמה:

כבס ביין לבושו, הוא משל לרבוי היין כי מרוב היין לא יחושו אם יתלכלכו בגדיהם בדריכת היינות בגת:

ובדם ענבים, דמהו לדם בעבור שית אדם:

סותה, בגדו:

חכלילי עינים מיין, לשון אדמימות, ונכפל הלמ"ד להורות על הפלגת האודם, והענין כל איש מאנשי ארצו יהיה אדום עינים מרוב שתיית יין, שכן דרך שותי יין שעיניהם מאדימים, כדכתיב למי חכלילות עינים למאחרים על היין (משלי כ"ג כ"ט), והיה זה בימי שלמה כדכתיב וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו (מ"א ד' כ"ה), והנה הכתוב הזכיר הענין כסדרו, גידול הגפנים, אח"כ דריכת הענבים, ואח"כ שתיית היין:

ולבן שנים, יהיה כל איש מאנשי ארצו:

מחלב, מרוב חלב שישתה, והוא ע"ד משל על הפלגת טוב ארצו שיהיה שם מרעה טוב לעדרי צאן:

זבולן לחוף ימים ישכן, לפי שבירך את יהודה שלפניו שיתעשר ע"י נצוחו במלחמות, גם ע"י ארצו שתהא מבורכת להוציא יין הרבה ודי חלב עזים, וכן ברך את בניו שלאחריו קצתם בזה וקצתם בזה וקצתם בשניהם, לכן אמר שזבולון לא יהיה כל כך איש מלחמה כאחיו, גם לא תהיה ארצו טובה כשל אחיו כי ישכון לחוף ימים בארץ מלחה ומלאה חול, אבל ברכו שיתעשר ממשאו ומתנו שעיקרו הוא על מבואות ימים, במקום שיש נמל לספינות, ויפול חלקו במקום טוב ונאות למשא ומתן, כי בחלקו היה החלזון שצובעים מדמו צבע התכלת, והוא היה חשוב משאר צבעים להשתמש ממנו למלכים, וכן אמרו חז"ל (שבת דף כ"ו ע"א) יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה, ושני אלו המקומות היו מקומות של נמל בים המערבי כנגד חלקו של זבולון, וזה שמם עוד היום, וכן היו עושים סחורה במין דג הנקרא טרית, שלא היה נמצא רק בחלק הים שנפל בגורלו, גם החול שבשפת הים שבחלקו היה חשוב ומובחר משאר חולות וראוי לזכוכית לבנה (כמ"ש חז"ל בספרי על פ' ושפוני טמוני חול ובמגילה דף ו' ע"א, ועיין בהקדמה), ובירכו יעקב שעל ידי זה יתעשר, ועל כוונה זו אמר ג"כ וירכתו על צידון, לפי שאנשי צידון היו נודעים אז לסוחרים גדולים כדכתיב סחר צידון עבר ים מלאוך (ישעיה כ"ג ב') וכתיב בושי צידון כי אמר ים מעוז הים וכו' (שם ד'), וכן ברכו משה ואמר שמח זבולון בצאתך, בים לסחורה, כי שפע ימים יינקו וכו', ולא הוצרך יעקב להזכיר צור כי היא היתה באמצע גבולו, אבל צידון היא לצד צפון א"י להלאה מצור, ואמר שגם היא תסחר עמו כי סוף גבולו יהיה אצלה, וא"כ שיעור הכתוב כך הוא, זבולון (אע"פי שהוא) לחוף ימים (לבד) ישכון, (והיינו שאף שיש לו שדות וכרמים אינם חשובות כ"כ, עכ"ז) והוא (לבדו) לחף אניות (ישכון, כי ישכון שבמאמר הראשון מושך עצמו ואחר עמו) וירכתו על צידון (באופן שמחמת האניות הרבות אשר יבאו לארצו יתעשר), ואמר ימים בלשון רבים, כי שאר השבטים עם שלצד מערב היה הים גבולם, עכ"ז לצד מזרח לא היה להם ים, אבל זבולון לצד מזרח הנה ים כנרת יגבלהו:

יששכר חמר גרם, יששכר הוא כחמור בעל עצם ובעל אברים חזק וסובל משא גדול, וזהו שאמר ויט שכמו לסבול:

רבץ בין המשפתים, משפתים הוא שם אל מערכות העדרים בנוחם אצל האבוס והשוקת על מי מנוחות, והשכיבה בין המשפתים או השפתים כנוי למנוחה והשקט בלי לכת אנה ואנה לרעות בשדה מרעה, יאמר למה ישבת בין המשפתים (שופטים ה' ט"ז), הכוונה על ראובן שלא הלך עמם למלחמה, וכן אם תשכבון בין שפתים (תהלים ס"ח י"ד), השיעור אם תנוחו ממלחמה ותשבו אצל העדרים להשקותם ולנהלם, אף כאן אמר חמור גרם, עצל ללכת אנה ואנה ואוהב לרבוץ בין המשפתים על רגליו, כן יששכר לא בחר במעשה זבולון להיות עובר ארחות ימים, אף לא יאהב לצאת למלחמה, כי אם לשקוט בארצו לחרוש ולעבוד אדמתו, ולתת מס לאחרים שלא לעזוב מקום מנוחתו, כמו שמפרש והולך:

וירא מנחה כי טוב, ראה יששכר שהמנוחה וההשקט טוב יותר מלצאת למרחקים, כי בשבתו בשלוה על אדמתו יוכל לעסוק בחכמות ובדברי עיון, וכמו שכתוב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכו' (ד"ה א' י"ב):

ואת הארץ כי נעמה, גם בראותו כי ארצו תהיה מבורכת ומצלחת:

ויט שכמו לסבל, בחר לסבול ברצון טורח עבודת האדמה כחמור שסובל ונושא משאו, ואמר זה כנגד ואת הארץ כי נעמה:

ויהי למס עבד, זה נאמר כנגד וירא מנוחה כי טוב, ושיעור הכתוב כך, וירא מנוחה כי טוב ויהי למס עובד, וירא את הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול, כי לשני טעמים יבחר לשבת בארצו, א' להגות בתורה ובדברי חכמה, והב' לעבוד אדמתו הטובה, ולהשיג מבוקשו הראשון יתן מס למלכים כדי שלא יכריחוהו לצאת למלחמה, ולתכלית השני יטה שכמו לסבול טורח עבודת האדמה להתפרנס ממנה, מאחר שלא יתעשר לא משלל האויבים ולא ממשא ומתן, ובזה בשר לו יעקב חלק טוב שיהיה לגורלו בארץ, והנה אף כי מצאנו שהיו בתחלת ימי השופטים אנשים גבורים למלחמה, כאשר שבחה אותם דבורה ושרי ביששכר עם דבורה וכו' (שופטים ה' ט"ו), עכ"ז כאשר ראו המנוחה כי טובה היא, חזרו לבחור בה:

דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, דן יהיה שופט את עמו כלומר את אנשי שבטו, כמו כל אחד משאר שבטי ישראל, ועם היותו מבני השפחות, יהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות, גם יהיה כקצין על כל שאר השבטים, כי היה דן מאסף לכל המחנות לזנב את הנחשלים אחריהם בדרך, ובפסוק הסמוך פירש גבורתו במלחמה:

יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח, הנחש הוא הצפעוני הרע בתכלית אשר ימית רבים בכחו העצום ובארס שמטיל בהם, והשפיפון הוא נחש דק כחוט השערה שנחבא באילנות לירות עצמו כחץ על יתר בעלי חיים, ומלא דרך הונח על הדרך הרחב לכל עובר ולחיילות, אבל אורח הוא השביל הצר להולכי רגל המוליך לצדדי הדרך לכפרים ולשדות, ומעתה פירוש הכתוב כך הוא, לא לבד ששבט דן ילחם בכחו ובגבורתו עם האומות כשיערכו אתו מלחמה פנים בפנים על אם הדרך, כמו הנחש החזק עלי דרך, אלא יבא ג"כ עליהם בתחבולות, ובערמה ילך ארחות עקלקלות באין רואה ויפול עליהם פתאום מאחריהם עד שיכריתם, כשפיפון עלי אורח שלא ימית העוברים בכחו ובעוצם ידו אלא בתחבולותיו, ולמשל על התחבולות ההם אמר שהשפיפון הקטן והחלש יוכל לנצח איש גבור ובעל מלחמה המזויין בחצים ומגן ורומח ורוכב על סוס שוטף במלחמה ומוכן לתשועה, ויהיה זה כשישוך השפיפון את עקבי הסוס ברגליו האחרונים, ואז ימוטו פעמי הסוס בעבור הכאב ויפול גם רוכבו אחור, וכן יעשה שבט דן בתחבולותיו, הנך רואה שאין בפסוק כפל ענין במלות שונות, כמו שחשבו קצת המפרשים:

לישועתך קויתי ה', יתכן כי חזק החילי על יעקב, והתפלל אל ה' ואמר, אני מקוה שתושיעני עוד לחזק כחי עדי אברך גם שאר בני, ועל הדרך הזה אמרה דבורה באמצע השיר תדרכי נפשי עוז (שופטים ה' כ"א) שזירזה והתעוררה את עצמה להוסיף דבר שיר:

גד גדוד יגדנו והוא יגד עקב, ניבא שיהיו מלחמות רבות בחלק גד, ויפשוט גדוד עליו בארצו והוא יגוד אותו על עקיבו, שיתגבר עליו וירדוף אותו והם ישובו על עקב בשתם, והנה שבח אותו בגבורה כענין ברכת מרע"ה ברוך מרחיב גד כלביא שכן, בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאד והיא בעבר הירדן היו באים עליהם תמיד גדודי עמון ומואב שכניו הרעים התובעים בנחלה ופושטים עליהם, והוא כלביא שכן על טרפו, וביאור הכתוב כה, גד גדוד (של אויבים) יגודנו (יבאו עליו תמיד) והוא יגוד (יקבץ גדודיו) עקב (ויחזור על עקבם ליפול בארצם):

מאשר שמנה לחמו, המ"ם היא במקום מן, ושיעור הכתוב כל היוצא מאשר הנה לחמו שמנה, וכנוי לחמו אינו שב אל אשר, כי אינו נושא המאמר, אלא שב אל הנושא החסר כאן, וכאילו אמר לחמו של כל היוצא מאשר, היא שמנה, ולחם הוא כולל כל המאכלים, והיו בארצו זיתים הרבה וכן שאר פירותיו היו שמנים מאד, וכן ברכו משה ואמר וטובל בשמן רגלו:

והוא יתן מעדני מלך, לפי שכנוי לחמו אינו שב אל אשר, כמו שכתבנו למעלה, לכן הוסיף כאן מלת והוא, כלומר והוא אָשֵר יתן מארצו מעדנים טובים הראוים למלך, וכל המבקש תבואות נחמדות ופירות נבחרים, בארצו ימצאם:

נפתלי אילה שלוחה, גבורים קלים כאילות יצאו מנפתלי כדרך הכתוב וכצבאים על ההרים למהר (ד"ה א' י"ב ח'), וכדכתיב ונפתלי על מרומי שדה (שופטים ה' י"ח):

הנתן אמרי שפר, נפתלי יתן אמרים נאים, והכוונה שיצאו ממנו בעלי צחות ומליצה:

בן פרת יוסף, בן מצאנו שיאמר על הענף של אילן והסעיף, כמו ועל בן אצמת לך (תהלים פ' ט"ז), ובא בלשון נקבה לפי ששם בן כשביאורו ענף הוא לשון נקבה, וברבוי בנות, כמו שאמר אח"כ בנות צעדה, וביאור הכתוב כאן כענף אשר יפרה, כן יהיה יוסף הכוונה על בני יוסף שיצאו ממנו שני שבטים, והם גדלו והצליחו והיו לעם רב:

בן פורת עלי עין, כענף אשר יפרה בהיותו על עין המים, שאז עלהו לא יבול ולא ימיש מעשות פרי:

בנות צעדה עלי שור, יגדל עוד עד שיהיה לסעיפים וענפים רבים, וכל אחת מהן תגדל בגובה עד שתגבהנה על החומה המקפת אותן וסיפר בזה גדולתו אשר הוא בה, אשר גדלה למעלה אחר צרותיו, ויורה על זה פסוק שלאחריו וימררוהו ורבו וכו', והנה כלל הברכה הזאת היא בשתי מיני הצלחות, א' שיפרה וירבה ויתחלקו בניו לשני שבטים ויחשב כב' בנים, ועל זה אמר תחלה בן ואח"כ בנות, בעבור שעם היותו בן אחד יתחלק לשני שבטים, וההצלחה השנית בניצוח המלחמה ועליה אמר ותשב באיתן קשתו וכו', ולפ"ז תהיה ברכת יעקב מעין ברכת משה שברכו ג"כ בשתי הצלחות, בניצוח המלחמה ובברכת הארץ, כאמרו מבורכת ה' ארצו וכו' וקרני ראם קרניו וכו', ויעקב באהבתו את יוסף מכל בניו ברכו בשתיהן כמו שבירך את יהודה בשתיהן בעבור שהוא מלך, וצריך לנצוח מלחמות וגם לעושר הבאה מברכת הארץ:

וימררהו, מררו חייו:

ורבו, ויורו עליו חצים:

וישטמוהו, נטרו איבה עליו, ומי הם העושים זאת, בעלי חצים, והוא נושא המאמר ושב על כל הפעלים הנזכרים בפסוק, והכוונה על אחיו, ואשת פוטיפר, ופוטיפר שהרעו עמו בלשון הרע, ומדמה הפסוק לשון הרע לחצים כדכתיב חץ שחוט לשונם (ירמיה ט' ז'):

ותשב באיתן, הקשת החזק שהוא מנחושת מושיבין אותו על עץ איתן וחזק, והמושך בקשת אם הוא אדם חזק מאד מושך את יתר הקשת בזרועותיו בכח גדול עד שיתקרבו רגלי הקשת זו לזו, וע"י זה כאשר יתרחקו אחרי כן בחוזק רב, יורה החץ למרחוק, וכך פירוש המקראות מצרים ירו בו חיצים ונתנוהו בבית הסהר וענו בכבל רגלו, אבל הוא יצא משם ומלך עליהם, כי הקשת שלו היה חזק ואיתן משלהם:

ויפזו זרעי ידיו, מלשון מפזז ומכרכר (ש"ב ו ט"ז), זרועיו מתנועעים בקלות, ומושכים את יתר הקשת בלי עמל ויגיעה, כי אם כמפזזים במחול, אף שהמלאכה, קשה עד מאד לכפוף קשת נחושה ולקרב רגליה אחת אל אחת:

מידי אביר יעקב, שם אביר ברפיון הבי"ת אינו לשון עוצם וחוזק, כי הבא על ענין זה הוא תמיד בדגשות הבי"ת כמו אביר הרועים (ש"א כ"א ח') וזולתם, אבל אביר האמור כאן הוא מגזרת אבר כיונה (תהלים נ"ה) שהוא הכנף, ולא נמצא התואר הזה בתנ"ך רק חמשה פעמים, ד' סמוך אל יעקב, וא' סמוך אל ישראל, וכולן תוארים להש"ית, כי הוא לבדו נקרא כן לפי שהוא מגין על עם קרובו ועל יראיו כעוף המגין באברתו על גוזליו, וכענין באברתו יסך לך וכו' (תהלים צ"א), וענין הכתוב כאן מידי הק"בה שהוא אביר יעקב בא לו זאת הממשלה והנצחון:

משם רעה אבן ישראל, יראה כי מלת משם תורה על המקום ככל חביריו שבמקראויהיה פירושומשם מבית האסורים יצא למלוך, להיות מושל במצרים ולהיות רועה ומפרנס אבן ישראל, כלומר משפחת ישראל, שכלכל את אביו ואת אחיו:

מאל אביך ויעזרך, אין הפסוק הזה שב למה שלמעלה הימנו, שיהיה פירושו מאל אביך בא לך זה שכבר אמרנו, כי כבר אמר למעלה מידי אביר יעקב, אלא מאל אביך הוא מוסב למטה אל ברכות שמים וכו', כלומר מאל אביך יבאו לך ברכות שמים וכו', ויהיה עד פסוק זה סיפור צרותיו וניצוחו עליהם, ומפסוק זה עד נזיר אחיו תפלה להבא, ושיעור הכתוב כך, מאל אביך (שהוא יעזרך) ומאת שדי (שהוא יברכך, יבאו לך) ברכות שמים וכו', והנגינה תסכים לביאור הזה:

ברכת שמים מעל, שירדו גשמים ממעל בארצו:

ברכת תהום רבצת תחת, ברכות שהם מי התהום שהיא רובצת מתחת לארץ, שירבו המעינות והנחלים בארצו, וכן אמר לו משה ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת:

ברכת שדים ורחם, ברכות שדים שלא יהיו השדים צומקים ולא ימותו הילדים מחוסר חלב, וברכות רחם שלא ימותו הילדים ברחם אמן, ומצאנו הפך מזה לעני הקללה, תן להם רחם משכיל ושדים צמקים (הושע ט' י"ד):

ברכת אביך גברו על ברכת הורי, הברכות שאני מברך אותך עתה בהם גברו על הברכות שברכוני הורי, דהיינו אבותי אברהם ויצחק, כי אני ברכתי אותך עתה בברכות שמים מעל, בברכות תהום רובצת תחת וכו', מה שלא ברכוני אבותי, וכן לענין הנצחיות ברכותיך גוברים על הברכות שקבלתי אני מאבותי כי הם לא פירשו עד כמה שנים תמשך הטובה ההיא לי ולזרעי, ואפשר שתפסוק לאחר איזה זמן, אבל הברכות שאני נותן לך הם עד תאות גבעות עולם, דהיינו לנצח נצחים, כמו שנפרש:

עד תאות גבעת עולם, תאות ענין גבול כמו והתאויתם לכם (במדבר ל"ד י'), ומלת עולם תורה על נצחיות הזמן או על זמן בלתי קצוב, וענינו כאן כל זמן שיהיה קיים גבול גבעות עולם, וזכר הגבעות כי הם הדברים הקיימים יותר בעולם השפל, וכן כתוב כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וכו' (ישעיה נ"ד י'), וכן אמר משה וממגד גבעות עולם:

תהיין, כל הברכות האלה:

לראש יוסף, על ראש יוסף:

ולקדקד, גובה הראש נקרא כן:

נזיר אחיו, לשון עטרה, מעוטר ומוכתר על אחיו, ובלשון הזה ממש ברכו משה תבאתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו:

בנימין זאב יטרף, בנימין הוא כמו זאב אשר יטרף, כי גבור היה כאשר מצאנו שנלחם לבדו עם כל ישראל בפילגש בגבעה והרג רבים מהם:

בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, תוקף הזאב וטרפו הוא בבקר ובערב עם מעוט האור כאמרו שפטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר (צפניה ג' ג'), ועד הוא לשון שלל כמו אז חלק עד שלל (ישעיה ל"ג כ"ג), והתנבא עליו שבעת תחילת זריחתן של ישראל שהוא כמו הבקר, יאכל עד שהיא ביזת האויבים, וזה היה בימי שאול המלך הראשון של ישראל ומזרע בנימין, ונאמר בו ובכל אשר יפנה ירשיע (ש"א י"ד מ"ז) שחבל בכל האומות ואכל שללם, ולערב, אחר שכבה נר ישראל ונאבדה מלכותם בגלות בימי אחשורוש, חלקו שלל המן, כדכתיב הנה בית המן נתתי לאסתר (אסתר ח' ז'), שהיתה מזרע בנימין:

ויברך אותם, הודעת הטובות אשר תבאנה עליהם גם היא בכלל הברכה, כאשר מצאנו בברכות בלעם שלא התפלל עליהם רק הודיע הטובות העתידות לבא אליהם וקראם הכתוב ברכות, שנאמר כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל (במדבר כ"ד א') וכן כאן קרא הכתוב ברכות מה שהודיע יעקב לבניו, וביותר כי בכלל הנבואה התפלל ג"כ שלא יגרום החטא לסלק הטוב ההוא מעליהם:

איש אשר כברכתו, העתידה לבא עליהם באמת, וכמו שאמר בתחילת דבריו את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וכאן מעיד הכתוב על כל מה שדיבר יעקב שהיה בנבואה ועל פי ה':

ויצו אותם: הצואה האחרונה:

קברו אתי אל אבתי, למעלה בענין השבועה לא השביע רק את יוסף שהוא העיקר ויש סיפוק בידו שהוא המושל, אמנם פה צוה לכל בניו שילכו עמו לקברו:

אל אבתי, אצל אבותי:

אל המערה, במערה, ואפשר שהוא מקרא קצר, ותשלומו קברו אותי ושאוני אל אבותי אל המערה:

אשר קנה אברהם, מפני שישבו בארץ אחרת ימים ושנים הודיעם את קנין אברהם לאחוזת קבר מאת עפרון ומאת בני חת ושכבר קברו שם הוא ושני דורות קודמין, באופן שלא יוכל אדם לערער:

מקנה השדה, שיעור הכתוב כך הוא, השדה והמערה אשר בו, מקנה הוא מאת בני חת:

ויכל יעקב, וכאשר כלה יעקב לצוות את בניו, אסף רגליו וכו':

ויאסף רגליו, הכניסן למטתו כי עד עתה ישב על המטה ורגליו תלויות או עומדות על הארץ: