ויפל יוסף, להגיד שנתקיים ליעקב מאמר האל ויוסף ישית ידו על עיניך:

לחנט, הוא ענין מעשה סמים שעשו למת בימים ההם, כדי שיעמוד בשרו ימים רבים שלא יסרח ושלא ירקב:

וימלאו לו ארבעים יום, דרך החנוטים למשוח הגוף במיני סמים מדי יום ביומו ארבעים יום רצופים, ומלת וימלאו לשון השלמה:

שבעים יום, מ' לחניטה ול' לבכי, כמו שעושים ל' לבכי לכל אדם גודל, וכן מצינו באהרן ובמשה, אבל אותם עשו אחר הקבורה, וליעקב אבינו עשו קודם קבורה כי חנוט היה:

אל בית פרעה לאמר וכו' באזני פרעה לאמר, ואח"כ כתוב אבי השביעני לאמר, ג' פעמים לאמר, הראשון מודיע דברי יוסף אל עבדי פרעה, ומתחיל אם נא וכו', השני מודיע דברי השלוחים אל פרעה בשם יוסף, ומתחיל אבי השביעני וכו', והשלישי מודיע צוואת יעקב קודם מותו, ומתחיל הנה אנכי מת וכו':

הנה אנכי מת, ואתה תקברני בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען:

כריתי, לשון חפירה, כי יתכן שיעקב אבינו כרה וחפר קברו בחייו, או יהיה כריתי מלשון קנין, כמו וגם מים תכרו מאתם (דברים ב' ו'), ואע"פי שאברהם קנה הרי הוא כאילו קנהו יעקב:

ואשובה, ואל תירא שאתיישב בארץ כנען:

ויאמר פרעה, לעבדיו שיאמרו ליוסף עלה וכו', כי עמהם דבר:

כאשר השביעך, ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך:

כל עבדי פרעה זקני ביתו, להיותו נחשב לחכם גדול בעיני חכמי הדור הלכו כל הזקנים והחשובים ללוותו:

וכל בית יוסף, משרתיו והפקידים שתחת ידו:

עזבו בארץ גשן, לערבון עד שובם, שלא יאמרו בורחים הם:

ויעל עמו, מבנין הקל, כמו ויעל משה (שמות כ"ד ט"ו):

גם רכב גם פרשים, לכבודו:

כבד מאד, לשון רבוי:

גרן האטד, מוקף אטדין היה, והוא מין ממיני הקוצים, וקוץ ודרדר ת"א וכובין ואטדין:

אשר בעבר הירדן, אין פירושו שהיה המקום ההוא סמוך לירדן, כי הבא ממצרים לחברון (אשר שם מערת המכפלה), לא יצטרך ללכת סמוך לירדן דווקא, אלא פירושו בעבר השני של הירדן לצד מערב, דהיינו בארץ כנען דוקא ולא חוצה לה היה הגורן הזה, ובא להגיד שעשה יוסף שבעת ימי האבל בארץ הקדושה ולא רצה לספוד עליו בחוצה לארץ:

ויעש לאביו אבל שבעת ימים, זה היה קודם הקבורה כמו שהיה הל' של בכי במצרים קודם הקבורה, שלא כמנהגנו היום שז' ימי האבלות ול' לבכי הם אחר הקבורה, והטעם כי היה חנוט ולא יסרח:

וירא, שיעורו וירא הכנעני שהוא יושב הארץ ההיא:

אבל כבד זה למצרים, להגיד גודל הכבוד שעשו ליעקב בא הכתוב, עד שהכנענים תמהו על זה ואמרו שלא נעשה אבל כבד כזה לשום אדם במצרים:

ויעשו בניו, כלל ואחריו פרט ואמר שנשאוהו ארצה כנען וקברוהו במקום אשר צוה להם:

וישאו אותו בניו, נשאו את ארון אביהם על שכמם ולא הניחו זרים ליגע בארונו:

וישב, שיעור הכתוב, ואחרי קבור יוסף את אביו, שב מצרימה, הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו:

לו, לשון שמא, שמא יטור לנו איבה, כי ידעו שכפי הדין ראויים הם לעונש גדול על מה שעשו לו, ואף אם עד הנה לא הענישם חשבו שהיה כדי שלא לצער את אביהם, אבל עתה אין ספק שיפרע מהם:

גמלנו, כל לשון גמול הוא הנהגת האדם עם רעהו להטיב עמו או להרע לו, וכאשר ישיב לו רעהו הטובה או הרעה ההיא יאמר עליו שהוא משיב גמול או משלם גמול או עושה לו כגמולו אשר גמל עליו, ולא תמצא במקרא ענין הגמול על תשלום הטובה או הרעה מבלי שיחובר אליו בפירוש פועל ההשבה או התשלום:

ויצוו אל יוסף, כמו ויצום אל בני ישראל (שמות ו' י"ג), צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף כאן ויצוו אל שלוחם להיות שליח אל יוסף לומר לו כן:

לאמר אביך צוה, שיאמרו ליוסף בזה הלשון אביך צוה וכו' ומאחר שהשליח אמר אביך ולא אבינו, יראה שלא שלחו אחד מאחיהם, אלא אנשים אחרים, ור"ע כתב ששלחו את בלהה אשת יעקב:

אנא, לשון תחינה, והוא מלעיל:

שא נא, סלח נא, ובא זה הלשון כי סליחת העון היא נשיאותו ונטילתו מן האדם:

ועתה שא נא, עד כאן היה ממאמר יעקב ששם בפיהם לפני מותו (כפי מה שאמרו, וכבר כתבנו שהנכון שלא ידע יעקב מעולם ממכירת יוסף, והם בדו דבר זה מלבם מפני היראה), וממלת ועתה ואילך הוא מאמר השילוחים עצמם, ומדוקדק מלת ועתה, ר"ל ועתה אחר שראית שהוא רצון אביך למחול חטאתם, אל תמנע מלעשותו:

לפשע, הלמ"ד מיותרת, כמו הרגו לאבנר:

עבדי אלהי אביך, אפילו לא היו אחיך מאמונת אביך הם, ואתה הם אחים באמונה, ויש לכם לאהוב זה את זה ולסלוח זה לזה, ואולי רמזו לו בלשון הזה שהם היו עבדי אלהים במכירתם אותו, כי הוא ית' לקיים גזרתו עשאם כלים ושלוחי השגחתו כדי להעלות את יוסף למדריגה זאת ולכן ראוי לישא חטאתם בלשון פשע שהוא המרד, ולא יפול לשון זה אלא על העבר המורד במושל בו, והטעם כי חשבו עצמם לעבדים ויוסף האדון עליהם, וכמו שאמרו אח"כ בפירוש הננו לך לעבדים, וזה היה מדה כנגד מדה, נגד מה שאמרו לו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו:

ויבך יוסף, אע"פי שנסתפק באמתת דבריהם, כי הבין גם הוא שאביו לא יצוה זאת מאחר שלא ידע ממכירתו, ועוד שאף אם ידע היה מצוה הדבר הזה ליוסף עצמו שהיה אצצו בשעת מיתתו ולא ע"י שליח, עכ"ז נמכרו רחמיו על אחיו בראות צרתם ויראתם ממנו:

בדברם אליו, בדבר השילוחים אליו כי אח"כ באו אחיו לפניו ומכאן נראה שיותר מאחד שלחו אליו:

וילכו גם אחיו, נוסף על השליחות והמתינו עד אם כלו השלוחים לדבר דבריהם, ונכנסו אח"כ אחריהם, לעורר החמלה יותר בלב יוסף, וכן עשו נתן הנביא ובת שבע לדוד המלך:

התחת אלהים אני, וכי במקומו אני שאוכל להרע לכם, אף אם הייתי רוצה והלא ממה שקרה לכם יש ראיה גדולה שאין ביכולת האדם לעשות מה שלו חפץ, אלא חפץ ה' לבדו יקום לעולם, כי הנה אתם חשבתם לעשות לי רעה, ולא עלתה בידכם:

ואתם חשבתם, בא מלת ואתם ואחריו הכנוי להורות ההתנגדות שיש במאמר, כי מאמר ואתם חשבתם מתנגד למאמר אלהים חשבה לטובה הבא אחריו ושיעורו אע"פי שאתם חשבתם עלי רעה, האלהים חשבה לטובה ולשון חשבתם עלי פירושו חשבתם לעשות לי רעה:

אלהים חשבה לטבה, אלהים חשב הרעה ההיא כאילו היה רק טוב, שהרי הפך אותה באופן שתצא ממנה טובה:

למען עשה כיום הזה, כדי לעשות כדבר שנעשה כעת הזאת שאתם רואים שהוא להחיות עם רב, וזה טעם כיום הזה:

אנכי אכלכל אתכם, מאחר שהכוונה החלהית היא להחיות אתכם ושלכן שלחני לפניכם, לכן אנכי אכלכל אתכם:

וידבר על לבם, דברים המתקבלים על הלב:

וישב יוסף, כלל שאחר הפרט:

בני שלשים, כמו בנים שלשים, בא הסמיכות במקום הנפרד והענין אחד:

גם בני מכיר, לפי שהיה אפרים צעיר לו גודלו נכדיו על ברכי יוסף, ורק זכה יוסף לראותם בעודם קטנים בחיק אמותם, אבל מנשה שהיה הבכור גודלו בני בניו על ברכי יוסף, והכוונה שרבה וטפח אותם על ברכיו, וסיפר הכתוב כל זה להודיע שנתקיימה ברכת אביו גם בחיי יוסף שראה בנים ובני בנים כמו שברכו בן פורת יוסף וכו' שיפרה וירבה מאד:

בני מכיר, אף שלא נזכר לו בפ' פינחס רק בן אחד והוא גלעד, עכ"ז אין ספק שהיו לו עוד בנים, כי כן כתוב שם בני מנשה למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד לגלעד משפחת הגלעדי (במדבר כ"ו כ"ט), הרי מבואר משפחת גלעד לבד, והיינו לפי שגלעד היה למשפחה רבה נחשבו בניו למשפחה בפ"ע על שמו, ושאר אחיו שלא הוליד הרבה נחשבו כלם למשפחה אחת על שם אביו:

אנכי מת ואלהים, כלומר כל ימי חיותי הייתי לכם למגן ולצנה וישבתם בטח תחת צל גדולתי, אבל עתה אנכי מת ולא אוכל עוד להועיל לכם, וידעתי כי אחרי מותי יהיו בנינו בצרה ובצוקה תחת עול מצרים, כמו שהודיע השם לאברהם, אולם גם זאת ידעתי שהאלהים יפקוד אתכם באחרית הימים ויעלה אתכם אל ארץ כנען אשר נשבע לתת לאבותינו, לכן בטחו בה' וצוו גם אתם את בניכם אחריכם לשום כסלם ומבטחם באל הנאמן שיפדם ויגאלם:

פקד יפקד, והעליתם וכו', כבר הודיעם בפסוק שלפני זה שפקוד יפקוד אותם, אבל שיעורו פה, כאשר יפקד אלהים אתכם, אז והעליתם וכו':

ויחנטו אתו, הרופאים:

ויישם, כמו ויושם, והוא מן ההפעל, וכן על בשר אדם לא ייסך (שמות ל' ל"ב), הוא כמו לא יוסך:

בארון, בקמצות הבי"ת, המורה על הידוע, הוא הארון שהכין לנפשו טרם מותו: