כי החל, לשון תחלה, וספר הכתוב איך קלקלו בני האדם מעשיהם ונתחייבו כליה, ומכל פשעיהם לא הזכיר כ"א הזנות והניאוף כי הוא ראש לכלם וממנו ימשכו כל התועבות הגדולות כי השטוף בזמה נקל לו לגזול לכחש לשקר ולרצוח נפש כדי למלאות תאוותיו:

ויראו בני האלהים את בנות האדם, יתכן שהיו בני אדם בימים ההם נחלקים לשתי כתות, הכת האחת נולדת בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק, והם הולידו בנים רבים כמוהם, והיו חכמים ומשכילים וכל עניניהם מסודרים ע"פ החכמה והקבלה שבידיהם, ועל זה נקראו בני האלהים, לפי ששמרו דרך ה' המקובל אצלם, וקצתם נזכרו בכתוב כמו שת קינן מהללאל וכו', והכת השנית היו מבני בנים של אלו שנולדו אח"כ, חדל מהשכיל לבותם, והיו בני אדם אובדי עצות שונאי הישוב ותיקון הקיבוץ, שוכני מדברות כפראים וחיות היער, וכאשר ראו בני האלהים את בנות האנשים האלה כי טובות הנה, ר"ל יפות, גברה יד יצרם עליהם, עזבו מעלתם הנכבדה ולקחו להם נשים דרך חמס מכל אשר בחרו גם באו דרך זנות אל בנות האדם פחותי המעלה, ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים רק מאלו נולדו שהיו גדולים וחזקים בטבעם, אבל נופלים מאבותם בגובה ובכח, כלשון לא נופל אנכי מכם (איוב י"ב ג'), וע"ז נקראו נפילים, והמה גבורים כנגד שאר בני האדם:

לא ידון רוחי באדם לעולם, ידון הוא לשון מריבה ומדון, ורוחי היא הנשמה שנפח ה' באדם, ופירוש הכתוב כך הוא, לא יהיה עוד רוחי העליונה אשר נפחתי באדם תמיד במריבה ומדון עם הבשר שהוא הגוף:

בשגם הוא בשר, כלומר בעבור אשר הוא גם בשר ואינו רוח עליון לבד, כי אם מורכב מבשר ורוח שני הפכיים המריבים תמיד זה עם זה, וכנוי הוא שב על האדם שזכר בפסוק, לא על הרוח שהוא לשון נקבה, וענינו האדם הוא גם בשר ולא רוח לבד, ומפסוק זה למדנו רוחניות הנפש מן התורה, כמו שיבין המעיין היטב בלשון הכתוב:

והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אע"פי שכבר נקנסה מיתה בעבור חטא אד"הר, אילו אנשי דור המבול לא קלקלו מעשיהם, היו חיים כאלף שנים, גם היו נהנים מכל טוב הארץ שלא חלה עליה עדיין קללת ה', אך מאחר שהשחיתו דרכם, גזר ה' לשחת כל בשר בימי המבול, אלא שמרוב חסדו רצה להאריך להם עוד מאה ועשרים שנה, אולי ישיבו ולא ישחיתם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, וכשלא שבו אז הביא עליהם את מי המבול:

הנפילים, הכונה שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים בני האלהים בהיותם בתכלית השלימות שילדו עם בנות האדם הנפילים האלה:

וגם אחרי כן, כי הנפילים ההם עצמם הולידו נפילים כמותם והם הגבורים אשר מעולם אנשי השם, כי האנשים אחר המבול כאשר יראו גבורים יזכירו אלה, ויאמרו כבר היו גבורים כאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו אנשי השם בכל הדורות אחרי כן:

וכל יצר מחשבות לבו, לא די שרעתם רבה בארץ, כלומר שהשחיתו דרכם בפועל, אלא שגם לבם היה תמיד מצייר ציורים רעים, ואפילו אם היו עושים דבר שעל ידו לא תצא תקלה לעולם, כל מחשבותם היו לרעה, והשם כל יצר מחשבות מבין וראה שאין להם עוד תקנה מאחר שנהפך לבם בקרבם והשתקע ברשעה, ולהן גזר להשחיתם:

וינחם ה', כל לשון נחמה הוא שינוי רצון מעצה לעצה שכנגדה, פעם מן הרעה לטובה פעם להפך, וידוע שאין שינוי רצון לפניו ית', כי לא אדם הוא להנחם, אך הענין כך הוא, כל גזירות השם ב"ה והבטחותיו הם על תנאי שהמקבלים יזכו לטובה ההיא ולא ישתנו ממצבם, וכאשר תחול הגזירה על כל פנים בלי שום תנאי אז יתלווה אליה לשון שבועה, או מופת, או לשון עצה, והנה בבריאת העולם גזר הש"ית שיתמידו חקי הבריאה לעולם, ועל זה נאמר בהם כי טוב, וכן גזר על המין האנושי שיפרה וירבה ויכבוש את הארץ, וכל זה היה על תנאי אם ישמרו בני האדם המצות המדעיות, ויתרחקו מן החמס ומן העריות, וידע השם מתחלה שישחיתו את דרכם ויתחייבו כליה, ולכן לא נשבע הגזירות האלה בזמן הבריאה, אבל נשבע עליהם אחר המבול לנח, ומזה נבין שפורענות המבול לא היה שינוי רצון אצלו ית' אלא שינוי מצב המקבלים, שברוע מעלליהם לא זכו עוד לטובות ההמה שהבטיחם ה' עליהם בתחילת הבריאה, אבל לפי שלא גילה ה' סוד זה לאדם כשברך אותו ואמר פרו ורבו, נדמה לנו כאילו נחם ה' ממה שאמר, וכן היה הענין בנבואת נינוה שידע השם מתחילה שלא תחול הגזירה, אלא שהעלים סודו מן הנביא ולכן כשנשתנה מצב המקבלים כתוב וינחם האלהים (יונה ג' י'), לכי שאנשי נינוה עשו תשובה, וכן קרה בנסיון העקידה כמו שנפרש שם, וכן אמר הנביא רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו' ונחמתי על הרעה (ירמיה י"ח ז'), ופירש גם, שהוא כשישתנה מצב המקבלים:

ויתעצב אל לבו, כמו שבקיום הנבראים נאמר ישמח ה' במעשיו (תהלים ק"ד ל"א), כן להפך בהשחת העולם אמר שהוא ית' כביכול התעצב אל לבו, והוא כדי להסביר את האוזן:

ויאמר ה', מוסב אל לבו האמור למעלה, כאילו אמר ויאמר ה' אל לבו:

את האדם, שם כלל לכל המין האנושי, ומאמר אשר בראתי מחובר עם מה שלמעלה לא עם מה שלמטה, ושיעורו אמחה מעל פני האדמה את האדם אשר בראתי:

עד בהמה, לפי שהכל נברא בשביל האדם, כיון שהוא נמחה ימחו אף הם:

כי נחמתי כי עשיתים, לשון עשייה על התיקון כמו שכתבנו פעמים רבות, ולכן למעלה זכר לשון בריאה וכאן לשון עשייה, וענינו אני תקנתי בני אדם באופן שיהיה שלימים ומאושרים אבל הם הרעו וקלקלו ונשתנו ממצבם, לכן אינם ראויים עוד להתקיים:

ונח, שיעורו ואולם נח, כי בהיות הוא לבדו צדיק והולך בדרכי ה' זכה להנצל, ותבין מזה שעל כל פעם דבר ה' שאמר פרו ורבו לא ישוב ריקם, שאף אם יעבור כוס החימה על כל באי עולם, יהיה ביניהם איש צדיק שבזכותו יחיה המין האנושי לפליטה גדולה, והפסוק הזה הוא הקדמה למה שיספר בפרשה הבאה:

מצא חן, ההטבה בלי הגמול תקרא חנינה, והחן הוא ההכנה אל ההטבה ההיא, והשם הוא החונן האמיתי, כי אם נצדק מה נפעל לו, לכן בקשת הטובה מאתו תקרא תחינה, והוא לבדו חנון, כי החנינה בו בעצם, וזולתו לא יקרא חנון, כי אם חונן, שהחנינה אליו במקרה:

אלה תולדות נח, כבר מזכיר למעלה בניו, אבל כאן בא לספר כל תולדותיו שכולל גם בני בניו שנולדו אחר המבול, אלא שמתוך שזכרם האריך לספר קורותיהם וענין המבול, ואח"כ כתב ויולדו להם בנים אחר המבול:

צדיק, במעשיו, ותמים בלבו, והם שני ענינים, כאילו אמר איש צדיק ואיש תמים:

בדרתיו, לשון רבים, לפי שהאריך ימים וראה דורות הרבה מכעיסים ובאים, ובכלם היה צדיק, והנה הוא היה חי קצת דורו של מתושלח, ועד שהיה אברהם בן נ"ח שנה:

את שם את חם ואת יפת, הגדול מכלם היה יפת שנאמר אחי יפת הגדול, והקטון שבהם היה חם שנאמר את אשר עשה לו בנו הקטן, אבל הקדים שם בעבור מעלתו, והזכיר חם אחריו כי כן נולדו, והנה נתאחר יפת, ולא רצה הכתוב לומר שם ויפת וחם, כי היו כלם נזכרים שלא כסדר תולדותם, ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בעבורו:

ותשחת הארץ, אנשי הארץ, וכן ותמלא הארץ, וכמהו וכל הארץ באו מצרימה:

לפני האלהים, כעבד שעבר עבירה לפני רבו ולא ירא ממנו, כן חטאו בני אדם לפני האלהים, והענין שהיו אנשי משחית ואמרו אין אלהים שופטים בארץ:

חמס, בגזל ועושק ולקחת גם הנשים בחזקה, ובכל שאר תועבות ה' אשר שנא, כי מלת חמס כולל כל מיני עול המנגדים לשקול דעת האדם, כגון רציחת אדם וההכחשה גמורה באדון הכל ב"ה, שאין תועבה גדולה הימנה, והודיע הכתוב שאנשי הדור ההוא הגיעו להשחתה היותר עצום שבכל ההשחתות, כי חלקו על דעתם, השפילו רוממות נפשם וכחשו בה, בחרו בחלקלקות באין פחד אלהים, ובכל מיני שיקוצים נפשם חפצה, עד שנתחייבו כליה:

את דרכו, מעשי האדם נמשלו לדרכים לפי שיש בכל מעשה שתי דרכים, האחת טובה והאחת רעה, וביד האדם לבחור אחת משתיהם כרצונו:

קץ כל בשר, סוף ותכלית של כל בשר, והודיע השם לנח סבת הגזירה קודם שיביא המבול, כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים:

בא לפני, הגיע לפני, שכבר נגזרה גזירה, ואין לך להתפלל עליהם:

מפניהם, על ידם ובעבורם:

והנני משחיתם את הארץ, עם הארץ, כמו רעה את אחיו בצאן (לקמן ל"ז ב'), והענין כמו שכתבנו למעלה, שאחרי עשרה דורות שהאריך להם כדי שייטיבו דרכם, והם לא שבו מדרכיהם, עתה בא העת למלאות דברו אשר דבר ארורה האדמה בעבורך, ותחול עתה מארת ה' על האדמה, ויתחדש בארץ כל חלי וכל מדוה כאשר עינינו רואות כהיום, ועל זה אמר שישחיתם עם הארץ:

עשה לך, לצרכך:

תבת, איננה עשויה כדמות ספינה, כי לא היו לה תורן ומשוט ושאר כלים הצריכים להנהגת האניות, אלא היתה כמין בית של עץ:

גפר, מין עץ קל על פני המים, ואולי הוא הארז הגדל בארץ אררט, ולפי שהתיבה נעשתה במדינה ההיא או סמוך לה, כי מצאנו שנחה אח"כ על הרי אררט, לכן צוה לעשותה מהארז המובחר הגדל שם:

קנים, מדורים חלוקים, כמו שעושין ליונים קנים רבים חלוקים, להיות כל חיה ועוף ובהמה זכר ונקבה לבדו:

וכפרת, פועל נגזר מן שם כפר שהוא הזפת, ונקרא הזפת כפר לפי שמכסה ומגין על העץ שלא ירקב, כי כל לשון כפר במקרא ענינו כסוי, כמו שנפרש לקמן (ל"ב כ"א):

מבית, מבפנים:

וזה אשר תעשה אותה, פי' וזה השיעור והמדה, והנה קומתה עשירית ארכה, כדי שתהיה צפה על פני המים ולא יהפפנה הרוח:

שלש מאות אמה, רבים שאלו איך החזיק מקום צר ומועט כזה כל המון החיות והבהמות ועוף כנף שבעולם שנים מכל מין ומין ונוסף עליהם שבעה שבעה מן הטהורים וכל מיני המאכלים הראויים להם? אמנם אין שאלתם שאלה, כי מלבד שנוכל להשיב (כדעת הרמב"ן ז"ל) שהיה זה בדרך נס, גם בדרך הטבע שתי תשובות לדבר, א' שלא פירש הכתוב שיעור האמה, וחז"ל לא קבלו כ"א מדת אמת המשכן, אבל אמת התיבה אפשר שהיתה גדולה יותר כי מדת האמה עיקרה אורך זרוע האדם שלכן נקראת אמה, וידוע שבני האדם קודם המבול היו גבוהי קומה וגדולים ביותר, גם היו ביניהם נפילים הרבה, לפיכך יתכן שגם מדת האמה היתה נערכת לקומתם, וביותר לדעת הר"י אברבנאל ז"ל שאמת התיבה היתה בעלת שש אמות בינוניות, וב' כי מלשון הפסוק שאמר ואל אמה תכלנה מלמעלה משמע שכל החלל שתחת הגג לא היה בכלל שלשים האמה של קומת התיבה, אלא כל אחד מכתלי התיבה היה גבוה ל' אמה, והיו הכתלים נצבים ועליהם התחיל הגג מקצר ועולה עד שבראשו לא היה כ"א אמה מרובעת, שאילו התחיל השיפוע מקרקעית התיבה ולמעלה, שוב לא יתכן לומר שהיה אורך התיבה ג' מאות אמה ורחבה חמשים בכל קומתה, והכתוב חבר ארכה ורחבה לקומתה להודיע שבכל קומת התיבה היה ארכה ג' מאות ורחבה חמשים, כי היו כותליה נצבים, ובפסוק הסמוך הזכיר הגג ללמדנו שאינו בכלל קומתה שאמר כאן, אלא גובה התיבה לחוד וגובה הגג לחוד, ועתה צא וחשוב המידות הנזכרות בכתוב ותמצא כל חלל התיבה עד מקום שהתחיל הגג מכיל ד' מאות אלף וחמשים אלף אמות מעוקבות מבלי חלל הגג, ואם תדמה בדעתך שהיה שיפוע הגג בזוית בעלת מ"ה מעלות שהוא השיפוע הממוצע הנהוג, תמצא גובה המחודד הזה כ"ה אמה בקירוב, וחללו מכיל יותר ממאה ועשרים אלף אמות מעוקבות, תן עליהם חלל התיבה שאמרנו ויעלה בין הכל סך חמש מאות אלף ושבעים אלף אמות מעוקבות, ועל פי זה היה המקום די והותר להכיל כל מה שצוה ה' להכניס בו, וביותר אם תתבונן אל מה שרמזו לנו הכתובים (להלן פסוק כ"א, גם ח' י"ג וי"ט) כפי מה שפירשנו בהם:

צהר, מגזרת צהרים, והנה החלל בעצמו שבו תכנס האורה נקרא חלון, והגשם הבהיר שמשימים עליו למנוע הגשם והרוח מליכנס נקרא צהר:

ואל אמה תכלנה, פירשתיו בפסוק שלמעלה, והיה זה למען לא תתהפך כאשר יניענה הרוח:

ופתח התיבה בצדה תשים, שלא תהיה כשאר האניות שעולים אליהם מלמעלה ונכנסים בפתח שעל הגג אל החדרים התחתונים, אלא יעשה הפתח מן הצד ולא יחוש שמא יכנסו המים בחרכי הפתח, כי ה' יסגור בעדו ויצילהו מכל נזק:

תחתים שנים ושלשים, שמות התואר מוסבים אל מלת קנים שאמר למעלה, כלומר קנים תחתיים, קנים שניים וקנים שלשיים, כי כל קומת התיבה נחלקת לג' חלוקות ובכל חלוקה היו קנים הרבה:

הנני מביא, ולא אמר הנני מוריד, לפי שמי המבול קצתם ירדו מלמעלה וקצתם עלו מן התהום כנזכר להלן:

המבול, שם מבול הונח על כל דבר הנופל מן השמים או ממקום גבוה, ושרשו נבל שהוא קרוב בענין לשורש נפל כי בי"ת ופ"א מתחלפים, אלא שהנפילה יאמר על הגופים הקשים, ונבל על הדברים הרכים בנפלם, כמו מים היורדים או עלי האילן הנובלים וכדומה, ופירש הכתוב מה היה המבול באמרו המבול מים, ושעורו המבול מבול מים:

כל אשר בארץ, לפי שאמר כל בשר אשר בו רוח חיים, ובכלל זה גם הדגים שבים, לכן פירש כל אשר בארץ להוציא הדגים שאינם בארץ:

יגוע, ימות פתאום, כי זה יורה לשון גויעה כמו שנפרש (לקמן כ"ה ח'):

את בריתי, שרשו ברה, ויש עוד שורש בר ושורש ברר וכולן קרובים בענין שהונחו על דברים נקיים מפסולת כל אחד כפי ענינו, התבואה הנקייה ממוץ ותבן נקראת בר, והמזון העולה על השולחן שהוא נקי ויפה נקרא בריה ולהברות, והמאמרים הנקיים מכל שבוש נקראים ברורים, ועל האנשים המובחרים מכל העדה שאין לערער עליהם נאמר ברו לכם, וכן התנאים המיוסדים בין שני צדדים, הטהורים מכל ערעור וטענה נקראים ברית, כמו כל כורתי ברית שכל אחד מחייב עצמו לחבירו לעשות כך וכך אם הוא יעשה כך וכך, והנה לא מצינו שכרת ה' עדיין ברית עם נח שיאמר עליו עתה להקימו, כלומר לקיימו, אבל הברית הזאת הוא ברית עולם שכרת ה"ית בששת ימי בראשית לקיים כל פרטי הבריאה על מתכונתם ולהשפיע לבני אדם משפע טובו, ולפי שעל ידי המבול מחה את כל היקום, הבטיח לנח שיקים עמו את הברית הזאת שינצל בתיבה עם משפחתו ועם שנים שנים ושבעה שבעה מכל המינים, ועל ידי כן יהיה שארית לארץ:

שנים מכל, לפי שלא חילק כאן בין הבהמה הטמאה לטהורה אלא כללם יחד במאמר ומכל החי, לכן לא זכר כ"א שנים מכל, אבל למטה שפרט הטהורות והטמאות אמר שיקח ז' ז' מן הטהורה וב' ב' מן הטמאה:

תביא אל התיבה, ובפסוק הסמוך אמר יבאו אליך שמשמע שיבאו מאליהם, אבל שני ענינים הם, כאן הוא צווי להכניסם אל התיבה וזה מוטל על נח לעשות, ולמטה היא הביאה אל נח, וזה א"א אם לא שיבואו אליו מאליהם בדרך פלא, וכן הפריש הכתוב בשעת מעשה, תחלה אמר שנים שנים באו אל נח, שנתאספו אצלו מאליהם, ואח"כ אמר בעצם היום הזה בא נח וכו' המה וכל החיה וכו' שהוא הכניסם:

להחיות, ולא אמר לחיות בקל, כי אין הדבר תלוי בהם, ואם לא ימצאו די מחיתם ימותו, אבל אתה מצווה להספיק להם די מחיתם:

מכל מאכל אשר יאכל, עדיין לא הותר לו הבשר, וכבר הוכחנו לעיל (א' ל') שגם הבע"ח לא אכלו בשר עד אחר המבול, וא"כ המאכל שאמר כאן אינו אלא פירות ומיני דגן לצורך בני ביתו, וירק עשב לבהמות ולחיות, וראייה לזה כי למעלה אמר שיקח שנים מכל, ואילו הוצרך לאסוף בשר לכל החיות אשר עמו היה צריך ליקח כמה מאות כבשים ועזים וכדומה, והכתוב אומר שנים מכל:

ויעשנה, שעשה התיבה ואסף המאכל, ודרך הכתוב לאמר ויעש וכן עשה, לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה: