ויאמר ה' לנח. הפרשה הזאת נאמרה לו בעשירי לחשון, והראיה שאמר כי לימים עוד שבעה וכו', והמבול התחיל בי"ז לחשון, והנה מכאן ועד פסוק י"א סיפור המבול בדרך כללי, ואמר שכאשר נשלם בנין התיבה ובאו ימי הפקודה עשה ה' אשר זמם והביא מבול לעולם, וכל תוכן הסיפור נכלל במאמר ומי המבול היו על הארץ (לקמן י'), ואח"כ שב הכתוב לבאר כל זה בפרטות גדול להודיענו מספר הימים והחדשים וימי הריבוי וימי החסירה ונסיונות שעשה נח לראות הקלו המים, וכיוצא בזה בדרך פרט, והתחיל מפסוק בשנת שש מאות שנה וגו':

שבעה שבעה, ז' זוגות זכר ונקבה, והנה מזה ראיה גדולה שנח נביא ה' היה וידע התורה עד שלא ניתנה, כי בלא זה לא היה אפשר לו להבחין בין בהמה טהורה לטמאה מבלי שידע הסימנים המבדילים ביניהם:

איש ואשתו, שמות איש ואשה יפלו על כל זוגי דברים שיש ביניהם קצת יחוס ודמיון אבל אינם שוים ממש, ויאמר גם על חיה ועוף גם על הצמחים והדומם, אבל על שני דברים שנים ממש בכל ענין יאמר הכתוב איש ואחיו או אשה ואחותה:

גם מעוף השמים, הטהור כי הכתוב נמשך למעלה:

את כל היקום, שם כלל לכל חי אשר על האדמה, והנה שיעור הכתוב ומחיתי מעל פני האדמה את כל היקום אשר עשיתי:

ויעש נח, שלקח לו שבעה שבעה מן הטהורים, ובמשך הז' ימים הללו היה נכנס בתיבה פעמים רבות להכין כל הצריך בה, ולכן נזכר כאן נח לבדו, אבל כשספר ביאתם מפני מי המבול זכר גם בני ביתו:

והמבול היה, הכוונה כאשר היה נח בן שש מאות שנה אז היה המבול מבול מים על הארץ:

מפני מי המבול, מיראת מי המבול שהתחילו כבר הגשמים:

שנים שנים, אין הכונה שבאו רק שנים מכל מין ומין, כי אז היה הכתוב אומר שנים מכל, או שנים מכל בשר כמו שאמר למעלה, אבל ענינו שלא באו אל נח ב' זכרים יחד או ב' נקבות יחד מכל מין, אלא נזדמנו לו זוגות זוגות זכר ונקבה, ולא זוג אחד מכל מין דוקא, אלא זוגות הרבה, ומבין כלם בחר לו נח זוג אחד מן הטמאים וז' זוגות מן הטהורים:

בחדש השני, לדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם החדש השני הוא חשון, וכן עיקר כי קודם מתן תורה היו מונים החדשים מתשרי שבעבור כן נקרא ירח האיתנים, לפי שבו נבראו יסודות השמים והארץ, כי מלת איתן על הכחות הנטועים בשמים ובארץ מעת הוייתן, כמו והאיתנים מוסדי ארץ (מיכה ו' ב') וספר הכתוב שבי"ז לחשון התחיל המבול, וכפל ואמר ביום הזה, כי בו נשלמו הק"כ שנה שהאריך להם הקב"ה אולי ישובו:

נבקעו כל מעינות תהום רבה, אותן המים שמתחת לארץ המוסגרים שם מזמן הבריאה, כמו שכתבנו (לעיל א' ט'), בקעו עתה ועלו ממעל לארץ בשטף גדול, גם לא יצאו ממקום אחד לבד אלא מכל צדי הכדור, ולכן אמר כל מעינות:

וארובות השמים, מלבד המים שעלו מתחת גם ירדו מן השמים גשמים רבים, ולשון ארובה הוא חלון שבגג הבית או האהל, ולפי שהשמים ידמו לעין הרואה כאהל נטוי על הארץ, והגשמים יורדים מתוכם על הארץ, כשיריקו שפע רב בדרך פלא הן לטובה הן לרעה יפול להם ע"ד מליצה לשון ארובה, כאילו נפתח החלל שבגג האהל להעריף משם המטר, וכן הנה ה' עושה ארובות בשמים (מ"ב ז' ב') על ההפלגה והרבוי, ומלשון זה למדנו שלא היה הגשם בדרך טבע כ"א זרם מים בזעם גדול לשחת כל בשר באף ובחימה:

בעצם היום הזה, בגוף היום בעצמו, וטעם מליצה זו לפי שמלת יום נאמרה בג' דרכים כמו שכתבנו (לעיל א' ה'), לכן כשיזכיר הכתוב דבר הנעשה באותו יום בעצמו טרם בא השמש שהוא יום של מעשה בראשית אמר בעצם היום הזה להבדילו מיום של כ"ד שעות הנקרא מעת לעת, והראיה מ"ש (יהושע י' כ"ז) ויהי לעת בוא השמש צוה יהושע וכו' וישימו אבנים גדולות על פי המערה עד עצם היום הזה, שלא תחשוב לפי שהיה סמוך לשקיעת החמה היתה שימת האבנים בלילה שלאחריו על כן אמר עד עצם היום הזה, שהכל נעשה בעיצומו של יום קודם הערב, וכן כאן שלא תאמר שנכנסו בתיבה בצהרים עד צהרים של יום שלאחריו, ויהיה זה א"כ בקצת יום י"ז וקצת יום י"ח בחשון, אלא בעצם היום הזה, הכל נעשה באותו היום שהוא יום י"ז, וזה פלא גדול שיכנסו בתיבה כל החיה והבהמה והרמש והעוף עם כל מזונותיהם ועם גשם שוטף ורוח זלעפות ביום אחד, אם לא בעזר האל כי רוחו הוא קבצן:

כל צפור כל כנף, מלת צפור הוא סמוך אל כל כנף, ופירושו כל צפור בעל כל כנף שיהיה, ולפי ששם צפור אינו נופל אלא על עוף השמים בפרט, ויש בעלי כנפים שאינם בכלל צפור כגון שרץ העוף, הזכיר כל כנף לכלול גם אותם, להודיע שכלם באו אל התיבה:

ויבאו וכו' שנים שנים, לפי שבפסוק שלפני זה לא זכר כ"א החיה למינה והבהמה למינה וכו', פירש עתה שבאו שנים שנים מכל מין ולא אחד אחד, ובפסוק הסמוך פירש יותר ואמר שהשנים שנים היו זכר ונקבה ולא ב' זכרים או ב' נקבות:

ויסגור ה' בעדו, בחמלת ה' עליו סגר את התיבה שלא נפתחה מהמים האדירים ההם ולא יזיקוה הרוחות החזקות, ולפי שאין זה ביד שום אדם להציל תיבת עץ קל מגשם שוטף ומזרם מים כמהו, יחוס הפעולה אל הש"ית, כי הוא היה מחסהו מכל נזק ופגע רע:

בעדו, כנגדו, וכן כל בעד שבמקרא:

ויהי המבול, כבר נכתב ויהי הגשם על הארץ מ' יום ומ' לילה, אבל כך פירושו כאשר היה המבול מ' יום על הארץ, אז במשך הימים ההם רבו המים נשאו התיבה והגביהו אותה מעל הארץ:

ויגברו המים, לשון גבורה היא ההתקוממות על המנגד צו, וכשנלחמים איש ואחיו מי שכובש את חבירו תחתיו נאמר שגבר עליו, ולכן נופל לשון על אצל גבורה, וכן כאן לפי ששם השם חק למים שיגלו היבשה, עתה עברו חקם וגברו על הארץ וכסו אותה:

ותלך התבה על פני המים, כבר אמר ותרם מעל הארץ ובידוע שהלכה על פני המים, אלא בא להודיע שהיתה נהוגה בהשגחה האלהית בדרך פלא, כי לא היו לה הדברים ההכרחיים לשאר האניות כמו תורן ונס ומשוטין, גם לא היה שם רב החובל מנהיגה ומדריכה, אבל הנותן במים עזים נתיבה הוליכה על פני המים הרבים ההם בנחת ובשקט, להחיות את נח ואשר אתו לפליטה גדולה:

והמים גברו, בא להוסיף למה שאמר, שמלבד שנתרבו המים וגבהו במישור, גם כסו כל ההרים, ובסמוך הוסיף שמלבד כסיית ההרים גברו גם ט"ו אמה למעלה מהם:

וכל האדם, לפי שהאדם מבחר יצורי מטה ונבדל מכל שאר בעל חי, הזכירו הכתוב לבדו:

וימח, למעלה אמר ויגוע על המיתה, וכן מתו דלעיל, וכאן אמר שנמחו גם הגופות והיו למים עד שלא נשאר רושם מפגרי אנשי המבול, וכן אמר בפירוש וימחו מן הארץ, וגם בגזירה נאמר אמחה את האדם אשר בראתי, ולשון מחייה כמו ומחה אל מי המרים:

חמשים ומאת יום, אין לחשוב שהיו הק"ן יום אחרי המ' יום שזכר למעלה, כי הנה ביום הראשון מהמבול נבקעו כל מעיינות וכו', ואין ספק שמהיום ההוא התחיל תגבורת המים, והכתוב לא אמר כאן ועברו עוד המים, אלא סתם ויגברו המים, וא"כ בהכרח יוכללו בק"ן יום גם מ' ימי הגשם, ומה שאמר ויגברו המים על הארץ ק"ן יום אין הכוונה שבכל הק"ן יום היו תמיד מתרבים והולכים, כי מיד אחר המ' יום חדל המטר, ובאין מטר יחסרו המים, אבל פירושו שבכל הק"ן יום היו המים עוד גוברים על הארץ ומכסים אותה, כי אע"פי שהתחילו לחסור מקץ מ' יום, מ"מ החיסור הזה היה לאט לאט וכל הק"ן יום היו המים גבוהים כ"כ, עד שהתיבה לא מצאה עדיין מקום לנוח עליו אבל מקצה ק"ן יום ותנח התיבה וכו' כמו שנפרש שם: