ויזכור, אין שכחה לפניו ית', כי הוא זוכר כל הנשכחות, אבל לשון זכירה אצל הבורא ית' יורה תמיד על יום הגמול, כי כל עוד שמאחר לתת שכר טוב לצדיקים, נראה לנו כביכול כאילו הוא ית' שוכח לתת לאיש כדרכיו, וכשבא יום הגמול אז נגלה לעין כל שהשם זוכר להשיב לכל איש גמולו, והנה הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים, אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכותם, שאין בבע"ח זכות וחובה זולתי באדם לבדו, והזכירה בהם כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה לקיימו במינים אשר ברא בו:

ויעבר אלהים רוח על הארץ, עתה התחיל לספר מה שקרה אחרי ארבעים ימי הגשם והרבוי, שמיד התחיל החיסור, וכמו שזכר גבולי תגבורת המים כן זכר גבולי חסרונם מתחלה ועד סוף, וההתחלה היתה שהעביר השם רוח, ועל הארץ שאמר היינו על הכדור הארצי שהיה כלו מכוסה במים:

וישכו המים, לשון מנוחה, שנחו משטיפתם וחזקם וקול שאונם:

ויסכרו, לשון סגירה, והכ"ף והגימ"ל מתחלפים, והכתוב הולך ומונה סדר חסרון המים, תחילה שקטו מהמייתם, אח"כ חדל התהום מלהעלות מים ונעצר המטר, ונמשך מזה שהמים היו הלוך וחסור:

ויכלא, לשון מניעה:

וישבו המים. מהארץ אל התהום כאשר בראשונה:

ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום, אין פירושו שאחר ק"ן יום התחילו לחסור, כי קודם לזה כבר אמר ששבו המים הלוך ושוב, והדעת נותנת שמשפסקו הגשמים התחיל החסרון, אבל ענין הכתוב שמקצה הק"ן יום חסרו המים כ"כ עד שנחה התיבה בו ביום על הרי אררט:

בחדש השביעי בשבעה עשר יום, בי"ז לניסן שהוא שביעי לתשרי, והנה המבול התחיל בי"ז לחשון, וממנו עד י"ז בניסן ה' חדשים שלמים, שהם הק"ן יום שזכרה התורה, ומזה ראיה שמ' ימי הגשם נכללים בק"ן ימים:

על הרי אררט, לא מפני שהם יותר גבוהים משאר ההרים, כי יש אחרים גבוהים מהם, אלא בהיות התיבה נעה ומטולטלת על פני המים קרה מקרה בחדש השביעי בארץ אררט ותנח על ראשי ההרים ההם:

היו הלוך וחסור, שיעורו היו הולכים הלוך וחוסרים חסור:

בעשירי באחד לחדש, בראשון לתמוז שהוא עשירי לתשרי, כי התורה מנתה תמיד החדשים בסדר אחד, וקראה לתשרי ראשון, ולחשון שני ולכסליו שלישי וכו':

נראו ראשי ההרים, הכונה שנראו לנח, כי הוא לבדו היה הרואה, ובמקומות הסמוכים לארץ אררט לא ראה ראשי ההרים עד ביום א' בתמוז, אבל במדינות הרחוקות מאד מקום שאין עינו מגעת אפשר שנתגלו ראשי ההרים קודם לכן, כי יש הרים גבוהים עד מאד בשאר חלקי היישוב כנודע:

מקץ ארבעים יום, מיום שראה ראשי ההרים, והיה זה בעשירי לחדש אב, ואז שלח את העורב:

את חלון התיבה, הוא הצהר שעשה לתיבה, וכל עוד שהוא סתום ע"י הגשם הספירי אשר הושם בתוך החלל נקרא צהר, שאז איננו כ"א לאורה, וכאשר יפתח הסתום יקרא חלון, ומאמר ויפתח את חלון הוא ע"ד ובגדי ערומים תפשיט (איוב כ"ב ו'):

וישלח את העורב, לא זכר הכתוב טעם שליחתו, גם לא אמר כמו ביונה לראות הקלו המים כי העורב חזק בטבעו ויוכל לעוף למרחוק עד שינוח בראשי ההרים שכבר נגלו, וא"כ אין ממנו ראיה על חסרון המים במישור ובעמקים, ואפשר ששילחו לנפשו כדי שיזון עצמו מאיזה שארית הפגרים באשר ימצא, והוא הלך אנה ואנה פעמים על ההרים ופעמים על גג התיבה כרצונו עד יבושת המים, וחז"ל אמרו ששילחו לפי שנתחבר לבת זוגו בתיבה:

וישלח את היונה, נראה שעברו שבעת ימים בין שליחת העורב לשליחת היונה, כי לקמן (פסוק י') אמר וייחל עוד שבעת ימים אחרים, וא"כ ג' שליחיות היונה היו בי"ז ובכ"ד לחדש אב ובא' באלול, ואח"כ המתין ל' יום דהיינו כל חדש אלול, ובא' בתשרי הסיר את מכסה התיבה:

הקלו, שרשו קלל, וביאורו מעטו, כי הדבר המועט הוא קל מהמרובה, וכן המרובה יקרא כבד, לפי שכבד מהמועט:

ולא מצאה היונה מנוח, אין בכח היונה לעוף למרחוק עד ראשי ההרים, ולכן שבה אל התיבה:

ויחל, י"א לשון המתנה, וי"א לשון תוחלת, אבל שתיהם קרובים בענין, כי הממתין הוא מיחל ומקוה, ומי שאבדה תוחלתו ותקותו לא ימתין עוד:

לעת ערב, להודיע שכל היום היתה חוץ לתיבה, כי מצאה איזה מנוח לכף רגלה:

עלה זית טרף בפיה, מלת טרף הוא שם כי הוא כלו קמץ, וענינו עלה כמו כל טרפי צמחה תיבש (יחזקאל י"ז ט'), אלא ששם עלה הוא אפילו כתושה או נובלת אבל טרף תואר לעלים רעננים בעודם על העץ, ולפי שעלי עץ הזית לא יבולו כל השנה כל זמן שהן על העץ, לכן הודיע הכתוב שהיה העלה טרף בפיה, כלומר שהיתה ירוקה ולחה, ולפי שא"א שיהיה כי אם לא שלקחתם היונה מעץ הזית העומד בארץ, ידע נח מזה כי באמת קלו המים ומפשוטו של מקרא יראה שלא נעקרו ולא נמחו כל האילנות במבול:

באחת ושש מאות שנה, לחיי נח, כי נמשך למה שאמר למעלה בשנת שש מאות שנה לחיי נח:

ויסר נח את מכסה התיבה, זו ראיה לפירושנו על תמונת התיבה, שאמרנו (לעיל ז' ט"ו) שהיו דפנות התיבה נצבות ועליהן התחיל הגג, כי אם היו הדפנות בשיפוע כדברי המפרשים, היה יכול לראות דרך החלון אם חרבו פני האדמה, אבל כפי דרכנו שהיו הכתלים נצבים, והחלון היה בגג התיבה שהוא המכסה, כי שם היתה דירתו, כמו שאחז"ל עליונים לאדם, א"א לראות פני האדמה דרך החלון, אם לא בהסיר המכסה, שאז יביט הרואה על פני הכתלים מבחוץ עד מקום שתחתית התיבה מונח עליו:

חרבו, קרמו, כי הפנים לבדם חרבו ולא כל הארץ, ועדיין לא תוכל הרגל לדרוך בה לפי שהיא רכה:

בשבעה ועשרים יום לחדש, בכ"ז לחשון, והנה כל המספרים האלה לתגבורת המים ומנוח התיבה וראיית ראשי ההרים וארבעים יום אחרי כן, הכל ידענו בדרך הנבואה, כי הכתוב מודיע אותנו כן, אבל נח לא ידע רק שהרגיש כי נחה התיבה והמתין לפי דעתו זמן שחשב כי קלו המים, ושלח את העורב ואת היונה לדעת האמת:

יבשה, נעשית גריד כהלכתה:

למשפחותיהם, קודם המבול לא זכר שם משפחה אצל הבהמות ולא אצל האדם, אלא אמר תמיד לשון מין, את הבהמה למינה, והעוף למינהו, וכן כלם, ויש הפרש בין מין ומשפחה, כי מין הוא יותר כללי ממשפחה ובכל מין יש משפחות רבות, ד"מ מין הסוסים הוא מין אחד, אבל משונים סוסי מדינה זו מסוסי מדינה אחרת, והדומים ממש נקראים משפחה אחת, וכן הדבר בבני אדם, המין האנושי הוא אחד, אבל יש בו משפחות הרבה, הן בשינוי הגוף והצבע כגון הכושים הלבנים והאדומים, הן בטבע נפשותיהם, קצתם בעלי חכמה, בעלי גבורה, וכמו משפחות הכהנים והלויים וכן כלם, ולפי שהנולדים מזרע אחד על הרוב דומים זה לזה, לכן האב והאם ובני ביתם וקרוביהם נקראים משפחה אחת, והנה בתחילת הבריאה היו כל אישי מין אחד שוין זה לזה, ולכן לא ברא השם כ"א אחד מכל מין ומין זכר ונקבה, ואמר נפש חיה למינה, עוף כנף למינהו, וכן נעשה אדם ומטעם זה לא נכנסו בתיבה כ"א זוג אחד מכל מין, ואילו לא חטא אדם הראשון, והיה העולם נשאר בתבניתו הראשון בלי חילוף מזג האויר ושינוי היסודות, היו גם המינים שומרים מתכונתם בלי חילוף המשפחות, אבל לפי שבמבול נתקיים דבר ה' שקלל את האדמה בעבור האדם, לזה אמר כאן שיצאו כל הבהמות והחיות מן התיבה למשפחותיהם, כי בהיות שנשתנית עתה תכונת האדמה והתחדשו בה חילופים רבים באויר ובמאכלים וכיוצא, גם הבהמות יולידו מעתה משפחות רבות משונות זו מזו, כפי מקום מושבם וכפי שינוי מאכלם, וגם במין האנושי נתחדשו אח"כ שינויים כאלה, כמו שנכתוב בסיפור בנין המגדל:

ויבן נח, כשראה את העולם חרב ושגמלו השם ברחמיו להצילו, נדבה רוחו אותו להקריב קרבן לה' להודות לו על כל אשר עשה עמו:

וירח ה', חלילה שיתפעל השם על ידי הריח, אבל טעם המליצה כך הוא, הריח הוא רושם הדבר אחר הסתרו והעלמו מיתר החושים, וכן מי שזוכר שומר רשמי הדברים אחר העלמם מן החושים, לכן יכונה הריח בלש"הק בשם זכר ואזכרה, וחוש הריח הוא כנגד הזכרון, כמו שאמר מזכיר לבונה במקום מקטיר לבונה, מעתה מה שאמר וירח ה' את ריח הניחוח, ענינו שעלה לפניו זכרון ההקרבה ופקודת המקריב לטובה:

הניחח, לשון מנוחה, ולקמן (שמות כ"ט י"ח) אפרש:

אל לבו, לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא, רק ביום צותו את משה בכתיבת התורה גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו עלה לרצון וגזר שלא להכות עוד את כל חי:

לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, אין זו ההבטחה שלא יביא עוד מבול לעולם, כי דבר זה נאמר בסמוך ולא אוסיף עוד להכות את כל חי, אבל כאן דבר כנגד האדמה, כי מאחר שנשתלם עונשה במה שנשתנו יסודותיה והתחדשו הרעות בעולם, שכל זה נתקיים במבול, הנה לא אוסיף עוד לקללנה בעבור חטאות בני אדם, אלא אף אם יוסיפו לחטוא ולהרבות אשמה תתמיד האדמה מכאן ולהבא להיות באותו מצב שהיא בו עתה:

כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אין זה דומה למה שאמר למעלה וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, כי שם בא להודיע רשעתם, וכאן מדבר על טבע יצר האדם שמנעוריו הוא נוטה לרעה, כי ציורי הלב המובלים אל האדם בימי הנערות ע"י החושים טרם יוכל השכל לשלוט עליהם ולהנהיגם כפי החכמה, הם תמיד נוטים אל הרע, כדרך הכתוב אולת קשורה בלב נער (משלי כ"ב ט"ו), ובזה היה נבדל אד"הר מכל הבאים אחריו, כי לא עברו עליו ימי הנערות והאולת, ואמר הכתוב שבעבור היות יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא ינהג כפי החכמה רק בכבוש את יצרו כשיגדל, לכן גם אם יחטא וירד עוד ממעלתו, ראוי לחמול עליו בעבור חולשתו, ולכן לא אוסיף לקלל את האדמה בכל פעם שיחטא האדם, כדי שתהיה נערכת למדריגתו, אלא תשאר כמו שהיא עתה:

ולא אוסיף עוד להכות את כל חי, זה ענין אחר, וכולל ההבטחה שלא יהיה עוד מבול על הארץ להכות את כל חי, ועל הבטחה זו נשבע אח"כ לנח באות הקשת, כמו שיתבאר שם:

עוד כל ימי הארץ, לפי שאמר למעלה לא אוסיף עוד, דמשמע לעולם, אילו אמר כאן כי זרע וקציר וכו' לא ישבותו, היינו שומעים שלא יחדלו לעולם ממנהגם, ושיהיה העולם נוהג תמיד כאשר הוא עתה, אבל הפך מזה מצאנו בפי הנביאים שלעתיד לבא יברא ה' שמים חדשים וארץ חדשה, לא תזכרנה הראשונות והעולם בכללו יתחדש כנשר נעוריו, וכן אמר דוד תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה (תהלים ק"ד ל'), לכן להוציא מדעתנו הסברא הזאת הוסיף הכתוב לבאר שהמנהגים האלה לא ינהגו אלא כל הימים שגזר השם ב"ה על עולמו, והוא העו"הז, ועליו אמר עוד כל ימי הארץ, להוציא הימים הבאים אחרי כן, כי אז ינהגו מנהגים אחרים, והשם יחדש את עולמו ויעשה אותות לטובה:

זרע, חלק את השנה בתחלה לשני חלקים, והם זרע וקציר, ואח"כ דרך פרט לד' חלקים, קור כנגד חום, וקיץ כנגד חורף, וכלם יום ולילה יחלקו, כי החסר מזה נוסף בזה, אח"כ ישוב העודף ויוסיף על החסר עד היותם בשוה:

לא ישבותו, מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא היה ניכר בין יום ובין לילה, ועתהלא ישבותו ולא יפסקו מלהתנהג כסדרן: