ויברך, חדש לו הברכה שברך בה לאד"הר באותו לשון עצמו, והודיעו שכמו שבזכותו היה לעולם שארית, כן הוא יפרה וירבה ויהיה אבל כל באי עולם אחריו:

ומוראכם, לפי שעתה נתחדש בחיות טבע האכזריות והכח לטרוף בני אדם או להטיל בהם ארס או להזיק להם ולהפחידם, לכן הבטיח השם לנח שעוד יהיה האדם שולט ומושל עליהם, ובשכלו ימציא תחבולות להבריחם מעליו ולצוד אותם עד שיהיה מוראו וחתתו עליהם:

בכל אשר וכו' ובכל דגי הים, אינו מוסב אל ומוראכם וחתכם, אלא הם ב' מאמרים ולכן בא האתנח ביניהם, וענין השני בי"תין הבאים זה אחר זה הוא כמו מדבר עד דבר, וכן בגר ובאזרח הארץ (שמות י"ב י"ט), ענינו מגר עד אזרח הארץ, וכן בבשר ובלחם (ויקרא ח' ל"ב), כמו מבשר עד לחם, וכן כאן אמר תחלה שיהיה מוראם על חית הארץ ועל עוף השמים, ולא הזכיר דגים שלא יפול בהם לשון מורא וחתת, ואח"כ אמר מכל אשר תרמוש האדמה עד כל דגי הים בידכם נתנו, כי אף הדגים בידי אדם ונאחזים במצודתם:

תרמוש האדמה, כמו על האדמה:

כל רמש אשר הוא חי, יכלול הבהמה והחיה והעוף וגם דגי הים כי כלם נקראים רמש:

לכם יהיה לאכלה, שלא הרשתי לאד"הר אלא פירות הארץ, ואז לא נתתי לבהמות רק ירק עשב לאכלה, ועתה נשתנו הדברים, כי הבהמות ידרסו ויטרפו, ולכם התרתי גם הבשר:

אך בשר בנפשו דמו, בא לאסור להם אבר מן החי שהוא א' משבע מצות בני נח, ואמר אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו, ור"ל בעוד נפשו בו שהוא עדיין חי, וטעם מליצה זו של בנפשו דמו וענין התחברות הנפש בדם יתבאר בע"ה (ויקרא י"ז י"ד):

ואך את דמכם לנפשותיכם, לפי שהתירלמעלה לשפוך דם הב"עח בא עתה לאסור שפיכת דם האדם, ומדבר תחלה בהורג את עצמו, כלומר אני אדרוש את דמכם הנשפך על ידי עצמיכם וזהו לנפשותיכם, כדרך ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד' ט"ו) שפירושו ושמרתם עצמיכם, ובא בלשון נפש, כי השם הזה הונח על נשמת האדם כשהיא דבקה עם הגוף כמו שאמרנו, אבל עדיין הפסוק צריך פירוש, כי מאחר שמאבד עצמו ואיננו, ממי ידרוש דמו? לכן הוסיף הכתוב ואמר:

מיד כל חיה אדרשנו, כפי הכלל שהנחנו (לעיל א' כ"א) שם חיה כשבא סתם בלי שם ליווי יורה תמיד על נשמת האדם לפי שהיא חיה חיי נצח, ואמר הכתוב שידרוש השם דם ההורג את עצמו מיד נשמתו הנצחיית אחרי הפרדה מן הגוף בעולם שכלו ארוך, ולכן שם בעל הטעמים האתנח תחת אדרשנו, לפי ששם נשלם ענין ההורג עצמו:

ומיד האדם מיד איש אחיו, זה מדבר על ההורג אדם אחר, ואמר שעל כל פנים ידרוש נפש האדם הנשפך מיד אדם אחר, ולתוספת ביאור אמר מיד איש אחיו, כלומר זה שאמרתי מיד האדם, אינו מיד ההורג את עצמו, אלא מיד איש אחיו, הרג את חבירו:

באדם דמו ישפך, הפסוק שלמעלה מדבר בהורג נפש בלי עדים או בסתר ואמר שם אני אדרוש דמו שנידון בדין שמים, וכאן אמר שההורג נפש בגלוי ובעדים, יומת במשפט הדיינים, וזהו באדם, כלומר ע"י אדם אחר, וטעם גודל העון הזה הוא:

כי בצלם אלהים עשה את האדם, ולא נברא תחת השמש כשאר בעלי חיים לאכול ולשתות וכיוצא, אלא לעבוד את השם ולטהר נפשו ולזכותה בימי הבלו, ומי שמאבדו בלא עתו לא הרע לבד לגופו, אלא לנפשו שמנע אותה מעבודתה ומתקונה ואע"פי שהמשחית צלם האדם לא נגע בנשמתו, כי גם בהפרדה היא נשמת חיים כמבראשונה, הנה השחית צלמו שהוא צלם אלהים משכן לנשמה שעל ידו תעבוד בע"הז, ולכן המשחית אותו דם יחשב לו, והבן:

שרצו, פועל השריצה לפעמים הוא יוצא ולפעמים הוא עומד, ויראה שהיוצאים כמו כאן הם לשון תולדה, והעומדים הם לשון ריחוש:

אל נח ואל בניו, על יד אביהם, כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חם למעלת הנבואה, וכן פירש בסוף ויאמר אלהים אל נח:

הנני מקים את בריתי, הוא הברית שכרת עם יצוריו בתחלת הבריאה לקיים כל המינים ולא לאבדם, ועתה הבטיח שנית לנח להקים עמו ועם כל העולם אותו הברית ושלא להביא עוד מבול כמו שהולך ומפרש בסמוך:

ואת זרעכם, עם זרעכם:

בעוף בבהמה, ענינו מעוף עד בהמה עד כל חית הארץ:

חית הארץ אתכם, אשר אתכם:

ולא יכרת וכו' ולא יהיה עוד מבול, שני ענינים הם, וכדרך שאמר לעיל (ח' כ"א), כי ולא יכרת כל בשר היא הבטחה שלא יביא עוד מבול למחות כל הבע"ח, ומ"ש אח"כ ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ מדבר על קללת האדמה, שאף אם יוסיפו בני אדם לחטוא, לא יוסיף השם לקלל את האדמה ולשחתה יותר ממה שהיא, והטעם כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכמו שבארנו שם:

זאת אות הברית, אות הוא לשון זכר כמו האות הזה (שמות ח' י"ט), ואולם תיבת זאת בכאן הוא נושא המאמר, מוסב אל מה שלמטה את קשתי נתתי וכו', והרי הוא כאילו נכתב זאת היא אות הברית, ובא בלשון נקבה כדרכו בכל מקום בהעדר הוראת המין:

לדרת עולם, לזמן בלי הפסק, כי הקב"ה נשבע בדבר הזה, כמו שאמר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעיה כ"ד):

את קשתי נתתי בענן, הקשת הוא דבר טבעי ויתילד מלהט השמש בטיפי המים אשר בענן, וגם אם יושם כלי מים לפני השמש יראה אחורי הכלי כמראה הקשת, וכאן לא אמר הכתוב אני נותן בענן, אלא נתתי, כי מזמן הבריאה היה הקשת מצוי בכח כדתנן באבות שהוא א' מעשרה דברים שנבראו בע"ש בין השמשות, וענין הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, ואע"פי שהיתה הקשת קודם לכן דבר טבעי עתה נתחדש בה טעם האות:

והיה לאות ברית, כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית, וכן כאן הקשת תהיה לאות על הברית, ואח"כ פירש איך יהיה לאות ברית:

והיה בענני, בכל פעם שתראו הקשת בענן שאביא על הארץ ביום הגשם, תשכילו ותבינו כי אני השם זוכר הברית אשר ביני וביניכם, והמטר אשר אמטיר בעת ההיא לא ירבה כ"כ עד שיהיה המים למבול, אלא יהיה מעט לרוות את הארץ ואח"כ יחדל, וזה טעם שבחר השם להיות לאות ברית, ולא בחר בדבר אחר, כי הקשת יבא תמיד בזמן המטר כמאמר הנביא כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א'), ואז לא יפחדו עוד בני אדם שהשם יביא שנית מבול לעולם כי בראותם הקשת יזכור הברית:

ולא יהיה עוד, משמע לעולם, ולמדנו שלשון הזה בפי השם ית' הוא לשון שבועה, והנה טעם השבועה הזאת לפי שראתה החכמה העליונה, כי פלא המבול ירשום רושם גדול בלבב רוב בני האדם לבל ימרדו עוד במלכות השם כאשר עשו הדורות שלפניהם, ואף אם קצתם ישחיתו דרכם, יהיו תמיד ביניהם אנשים צדיקים יגינו בזכותם בעד אנשי דורם, וכן מצינו שאחרי פלא המבול לקחו הדורות הבאים מוסר, והיה פחד אלהים בארץ, ועמים רבים תקנו בארצותם תקנות מועילות לקיבוץ המדיני, וגדרו עצמם מן התועבות הגדולות שעברו עליהם הדורות שלפני המבול, וכמו שאמר אברהם למלך פלשתים כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה (לקמן כ' כ"ט), שמענו שהיו אז ממלכות אחרות שנהגו בדרכי החיים, ועל זה נשבע ה' שלא תקום פעמים צרה כזאת שכללה כל יושבי תבל ושוכני ארץ, אלא מכאן ואילך ארץ כי תחטא לו, יענישנה כפי חטאה טרם ילמדו כל יושבי הארץ לעשות כמעשיה, כמו שעשה לבוני המגדל ולאנשי סדום:

בין אלהים ראוי לומר ביני, כי אלהים הוא המדבר אך הוא מנחות לשון המקרא, כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כ"ד א'):

וחם הוא אבי כנען, לפי שעתיד לספר שנתקלל כנען, ועדיין לא הזכיר תולדות חם לכן הקדים עתה שחם הוא אבי כנען:

שלשה אלה, חזר לספר זאת להודיע שנתקיימה ברכת ה' בבני נח ופרו ורבו מאד עד שנתמלאה הארץ מהם, ואפשר עוד שזה כמו הודעה בכללל מה שסיפר אח"כ שנפרדו הגוים בכל קצוי תבל:

ויחל, לשון תחלה, והוא היה הראשון שהתעסק בנטיעת האילנות להשתלם במלאכה זאת:

איש האדמה, לפי שנתן לבו לעבוד את האדמה בעבור מצאו הארץ שממה, לכן נקרא שמו עליה, שכל מי שנבדל ומיוחד לדבר אחד יקרא איש לאותו דבר, כמו אנשי דוד הם עבדיו, איש האלהים הוא המיוחד לעבודת ה':

ויטע כרם, כי מתחלה היו הגפנים נפרדים לאכול פריהם לא לעשות מהם יין, אך הוא החל לנטוע הגפנים הרבה ביחד כדי לעשות מהם יין, וכרם הוא הרבה גפנים ביחד נטועים שורות שורות:

ויתגל, לשון גלוי וספר הכתוב שקרה זה בתוך אהלה ולא על פני השדה להגדיל תועבת המעשה אשר עשה לו בנו, כי לא במקרה פגע באביו על פני השדה, אלא נכנס בכוונה לאהלו כדי לבזותו:

וירא חם אבי כנען, לא לחנם הוסיף גם כאן אבי כנען אחר שהודיע למעלה שכנען היה בנו, כ"א להודיענו שגם כנען התחבר לבזות את נח ולכן נתקלל, וכן דעת רבי נחמיה בב"ר שאמר כנען ראה והגיד, אלא שהכתוב ייחס המעשה לחם כי הוא בנו, וגדלה רעתו שפגם בכבוד אביו מרעת חם שפגם בכבוד זקנו, והנה הכתוב לא זכר רק שראו ערותו ולא שום מעשה אחר, וכדי בזיון הוא לאיש צדיק כמהו, והמזלזל בכבוד אביו וזקניו הוא איש משחית, כי נטוע בדעת כל אדם לכבד את הוריו, ולכן נתחייב כנען קללה:

ויגד לשני אחיו בחוץ, גם זה להודיע גודל רשעתו, כי לא די שפגם בכבוד אביו אלא גם הגיד לאחיו כמצחק בקלון אביו, כדי שיבאו גם הם לבזותו:

ויקח שם ויפת את השמלה, שם ויפת צדיקים היו כנראה ממה שעשו לכבוד אביהם ואין ספק שבשמעם הנבלה הזאת הוכיחו את חם ואת בנו בעבור רשעתם והכריחום לתקן את אשר עותו, וממה שאמר הכתוב את השמלה בה"א הידיעה, נראה שהיתה שמלת נח עצמה שהיה מתכסה בה, וחם וכנען לקחו שמלתו והוציאוה כדי שישאר מגולה עד יבאו שם ויפת לראותו:

וישימו על שכם שניהם, מלם שכם סמוכה למלת שניהם, ופירושו על שכם של שניהם, ואילו היה מוסב על שם ויפת היה הכתוב אומר וישימו על שכמם, כי הם נושאי המאמר, אלא הנכון אצלי שכנוי שניהם שב על חם וכנען הנזכרים בפסוק שלפני זה, ושם ויפת הכריחום ליכנס לאהל אביהם והשמלה על שכמם כדי שיבושו ממה שעשו וילמדו לנהוג כבוד באביהם, ונכנסו גם הם עמהם מדאגה פן יבזוהו שנית אם יניחום ליכנס לבדם, ובדרך הזה גילה לנו הכתוב ששנים היו החוטאים דהיינו חם וכנען:

וילכו אחורנית, שב על ארבעתן, שכלם הלכו לאחור שלא לראות את ערות אביהם:

וידע, בנבואה, כי מיד שסר יינו מעליו צלחה עליו רוח ה' ואמר מה שאמר בנבואה:

את אשר עשה לו, הכתוב לא פירש שעשו לו מאומה רק שראו ערותו ודברו עליו בדרך קלון, וגם על הדיבור והראיה נופל יפול לשון מעשה כמו שאמר השם לנחש כי עשית זאת (לעיל ג' י"ד) והוא דבר בשפתיו:

בנו הקטן, זה חם שהיה הקטן שבבני נח, וכן משמע מכנוי בנו שבלי ספק שב אל נח הנזכר בפסוק, ועכ"ז נתקלל כנען לפי שגם הוא עשה את המעשה הזה כמו שהוכחנו, ועוד מטעם אחר שאבאר בסמוך:

ויאמר ארור כנען, אע"פי שחם חטא יותר מכנען כמו שאמרנו, לא רצה נח לקללו לפי שהשם ברכו כשיצא מן התיבה כדכתיב ויברך אלהים את נח ואת בניו, אבל קלל את כנען לפי שראה בנבואה שזרע כנען לא ייטיבו מעשיהם לעולם, אלא ירשיעו דור דור וילכו מדחי אל דחי עד שיתחייבו כלייה, והשם צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ולפי שידע שאין להם תקנה, לכן הרשה את נח לאררם מארת עולם, והנה אע"פי שידע השם שהכנענים לא ישובו מפשעיהם לעולם, עכ"ז האריך להם כמה דורות ואמר לאברהם כי לא שלם עון האמורי עד הנה, כי כך היא מדת טובו ית' שמאריך לרשעים אע"פי שגלוי לפניו שלא ישובו מרעתם:

עבד עבדים, עבדות חזק ונפלא:

ויאמר, עתה הסב פניו אל שם ויפת לברכם, ולכן כפל הכתוב מלת ויאמר, לפי שהוא ענין אחר:

ברוך ה' אלהי שם, קודם שברכם התחיל בשבח האל יתעלה, כמו משה רע"ה כשבא לברך את ישראל התחיל בשבח השם ואמר ה' מסיני בא וכו', ולפי שראה נח בנבואה כי העם הנבחר מקבלי התורה מחלצי שם יצאו, לכן ייחד עליו שם המיוחד, כי ה"ית הוא אלהי שם ביחוד, אבל אצל יפת הזכיר שם אלהים בלבד:

ויהי כנען עבד למו, מלת למו הוא לשון רבים, וחוזר על לאחיו שבפסוק הקודם:

יפת אלהים ליפת, לשון נופל על לשון, והכונה שירחיב השם את גבולו, וכן היה כי רוב ממלכות הראשיות מזרעו של יפת הם, כמו מלכות יון, מלכות אשכנז, מלכות משך וכו':

וישכון באהלי שם, לפי שבירך את יפת אצל שם, והיינו חושבים שיהיו שניהם שוים לברכה, לכן חזר ואמר וישכון באהלי שם, פועל וישכון שב על אלהים הנזכר בפסוק, ופירושו אע"פי שיהיה ליפת הרחבה בגבולים, לא יזכה למתנות הרוחניות אשר הם נחלה לזרע שם לבד, כי האלהים ישרה שכינתו באהלי שם, ויהיה לבניו לאלהים, והם יהיו לו סגולה מכל העמים, ולכן אין דמיון ליפת עם שם רק בענין השררה שנתתי להם על זרע חם, כי בני חם יהיו נכנעים תחת שניהם, וזהו שחזר ואמר ויהי כנען עבד למו: