ויקחו בני אהרן, כשראו בני אהרן רוב הכבוד והטובה שעושה השם עם עמו וכהניו, שהקריב אביהם העולה והמנחה והחטאת והשלמים וכלם ערבו לגבוה, נועצו יחדיו לכבד את השם גם בקטורת, וליכנס לפנים בהיכל להקטירו ואיננה הקטורת הקרבה בכל יום בבקרו בערב, אלא מדעתם עשו כן, וכמו שיתבאר:

ויתנו בהן אש, מן הגחלים שעל מזבח הנחושת, או מן הכירים:

עליה, על האש:

ויקריבו לפני ה', בהיכל:

אש זרה, אינו אש ממש, כי על האש לבד לא יפול לשון הקרבה, ועוד כי כבר נתנו עליה קטורת, ולא הקריבו א"כ אש לבד, אלא גם קטורת, והיה לו לומר ויקריבו לפני ה' קטורת זרה, אלא אש האמור כאן הוא כמו אשה ריח ניחוח, שענינו מאכל אש, כאילו אמר מתנת אש זרה שלא נצטוו עליה, כי מן

$אשי ה' הנפרד הוא

$אש, וטעם שלא אמר קטורת זרה, כמו לא תעלו עליו קטורת זרה (שמו' ל' ט') לפי שהם לא עברו על לאו זה, שהרי לא הקטירוה על המזבח, אלא נתנוה על המחתה, והקטורת בעצמה לא היתה זרה, כלו' ממרקחת סמים זרים, כי הם הקטירו קטורת כשירה, לכן הוצרך לומר אש זרה, מתנת אש זרה, ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה, לבד ביו"הכ שמקטיר כ"הג קטורת כזו לפני ולפנים, ועדיין לא נאמרה להם פרשת י"הכ, ולכי פירש אשר לא צוה אותם, לא שעברו על לאו ואל יבא בכל עת אל הקדש, שעדיין לא הוזהרו עליו, אבל נדב ואביהוא גדולי עולם היו, והיה ראוי להם להיות צנועים כאמרו והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו' ח'), ולירוא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבא שם, ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמן, טרם ישאלו פי משה רבם ואהרן אביהם, וחטאו בשתים על ההקרבה ועל הקריבה, ועברו גבול המוסר והצניעות ובעבור גדולתם נחשב להם לעון ומתו:

ותצא אש מלפני ה', לפי שעשו מה שעשו לכבוד השם כבדם במותם, ומתו באש שיצאה מלפני השם:

וימתו לפני ה', כשבערה בם אש בעודן חיים לא הלכו לחוץ ואח"כ מתו אלא מתו לפני ה' במקום שהקריבו הקטורת, והוצרך להקדים זה, מפני שאמר אח"כ שמשה צוה, שאו את אחיכם מאת פני הקדש:

ויאמר משה אל אהרן, נחם משה את אהרן, שלא יצטער לחשוב שהיו בניו חלילה חוטאים בסתר, ועל כן בערה בם אש ה', אלא מקרובי ה' היו, מן הקדושים אשר בארץ ובעבור גדולתם נענשו, כי כן דרכו של הקב"ה להקדש בקרובים אליו, וזהו שאמר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, ולא מצינו היכן אמר לו השם כך, ואפשר שמשה הבין זאת ביום מתן תורה כשאמר לו השם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' (שמות י"ט כ"ב), ועכשיו אנו רואים מעשה זה בשני בניך, שנקדש בהן המלך הקדוש, כי דקדק עמהם מאד על חטא שחטאו מתוך געגועי אהבה כמו שפירשנו, למען דעת כי השם קדוש ומרומם על מחשבת בני האדם, שמדרך האדם לחוס על קרוביו ונושא להם פנים מאהבתו אותם, והשם נוהג להפך:

ועל פני כל העם אכבד, כשאני עושה דין יכבד שמי לעיני כל העם, וידעו כי גבור ונורא אנכי, וכן ואכבדה בפרעה, על ידי אותות ומופתים שנלחם עמם:

וידם אהרן, לשון וידום לא לבד על שתיקה מקול בכיה, אבל הוא ענין סבלנות ודממת הנפש, שלא תחשוב ממחשבות יגון והרהורי צער, כמו דום לה' (תהלים ל"ז ז'), וכמו ישב בדד וידום (איכה ג' כ"ח), וכן אהרן שקט לבו מהצטער, ודבקה נפשו בה' המתקדש בקדושיו:

קרבו, אם מתו בהיכל, לא היו הלויים רשאים ליכנס שם ועל זה א"ר עקיבה בת"כ לא מתו אלא בפנים שנאמר וימותו לפני ה', א"כ למה נאמר ויקרבו וישאום, שהטילו בהם חכות של ברזל וגררום לחוץ, ולא נכנסו לפנים:

אל מחוץ למחנה, לקברם:

בכתנתם, של המתים, ולמדנו שלא נשרפו אפילו בגדיהם, וגם במותם היו עליהם, להורות כי הקדושים הללו ראוין ללבוש בגדי כבוד ותפארת:

אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר, לשלשתן צוה כל האמור בענין, ולהלן נצטוה עליהן הכהן הגדול לבד, שנאמר והכהן הגדול מאחיו וכו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, ומן המקדש לא יצא(כ"אי') שלא יניח עבודה ויצא, אלא יעבוד אונן, אבל כהן הדיוט מותר בשלשתן, ומחלל עבודה באנינות, וכאן הזהיר גם לבניו? ואפשר לפי שבני אהרן לבדם נמשחו בשמן המשחה, היה עליהם משפט הכ"ג וגדולתו שמקריבין אוננין, ועל זה אמר כי שמן משחת ה' עליכם, אבל בניהם אינם נמשחים זולתי הכ"הג, לפיכך לדורות כהן הדיוט פורע ופורם ואינו מקריב אונן:

תפרעו, גדול שער בערבוב כאבל, וכן דרך מי שאינו מסתפר ששערותיו משולחים בלי סדר וקשוט ומתנוולים:

לא תפרמו, לא תקרעו כדרך המתאבלים על מת:

ולא תמתו, הא אם תעשו כן תמותו:

ועל כל העדה יקצף, ולא מושך גם על זה, ולא על כל העדה יקצוף, כי אתם תכפרו בעדם, ואם אתם תחטאו ויקצוף עליכם, על כל העדה יקצוף:

ואחיכם כל בית ישראל, שמא תצטערו שאני מצוה אתכם לנהוג כן, וכדי בזיון לאחיכם המתים, שלא יבכו ולא יספדו עליהם, אלא תדעו כי יקרו בעיני מאד, והנני מצוה שיבכו כל בית ישראל על שנסתלקו מהם שני שרי ישראל אלה, ומה שצויתי עליכם הכהנים, הוא בעבור קדושתכם:

לא תצאו, שלא תניחו העבודה ותצאו להתאבל, אבל שלא בשעת עבודה מותרים לצאת לצרכם:

אל אהרן, למשה שיאמר לאהרן, כמו שפירשנו (פרשה א' א'), שאע"פי שאהרן היה נביא, לא היה נביא תורה, וכן ויאמר ה' אל דוד אבי יען אשר היה עם לבבך וכו' ומפורש בס' שמואל שהיתה הנבואה לנתן הנביא:

יין ושכר, שכר הוא כל דבר המשכר והתורה פרטה יין לפי שחמור שתוי יין משתוי שאר משקים המשכרים, וזכרה גם שכר, לפי שהקפידה התורה על השכרות, א"כ אסרה יין אף על פי שאינו משכר, ואסרה שכר אע"פי שאינו יין, וכל זה בעבור קדושת המקום:

ובניך אתך, שהן כהנים כמוך, אבל זרים לא הוזהרו בלאו זה, שאפילו בני אהרן שאינן כשרים לכהונה כגון חללים ובעלי מומין נתמעטו ממקרא זה:

בבאכם אל אהל מועד, זהו ההיכל, וחייבם הכתוב על הכניסה לבדה, אפילו לא עבד, בעבור קדושת המקום, אלא שיש הבדל בין ביאה בלי עבודה ובין עובד שתוי שהעובד במיתה והנכנס בלי עבודה באזהרה:

ולהבדיל, כלו' מלבד קדושת המקדש שבעבורו אסרתי יין ושכר, יש עוד איסור בענין השכרות להבדיל ולהורות, כי המבולבל בשכרותו יטעה בין קדש לחול ויטעה בהוראותיו, וזהו טעם וי"ו ולהבדיל:

בין הקדש ובין החל, שתורו לעם מה בין קדש לחול הן מקומות הקדש, הן בשר קדש וכלי הקדש, שינהגו בהן כראוי, וכן להבדיל בין ימים של קדש לימים של חול וכדומה לזה:

ובין הטמא ובין הטהור, זהו בחולין, כמו הבע"ח הטהורים לאכילה והטמאים, וכן טומאות הגוף וטהרתו, מה הן הדברים המטמאין, וכן טומאת נגעים וטהרתן:

ולהורת את בני ישראל, וכן אתם תורו את ב"י את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, בכל דברי התורה הזאת וזהו את כל החקים וגו', שהן כלל התורה והמצוה:

הנותרים, בחיים:

הנותרת מאשי ה', ולא אמר קחו את נותרת המנחה לפי שהשירים הם כמנחה עצמה, ודין הנותרת כדין הקומץ כמו שאמרנו לעיל (ו' י'), ולכן אכלוה מצות, כמו החלק שנקטר שצוה עליו כי כל שאור וכל דבר לא תקטירו וכן אצל המזבח מקום הקודש שנקטר שם הקומץ, וזהו שהוסיף כי קדש קדשים היא:

ואכלתם אתה במקום קדוש, כבר אמר אצל המזבח אבל זה לדורות שצריכין תמיד לאכול שירי מנחות במקום קדוש לפנים מן הקלעים:

כי כן צויתי, שתאכלו מנחת יום שמיני ואע"פי שהיו אוננים, ואין אונן אוכל בקדשים, צוה על מנחה זו שיאכלוה:

טהור, אינו נאכל לפנים מן הקלעים בקדש, אלא בחול, אבל צריך שיהיה המקום טהור, והוא מחנה ישראל:

מזבחי שלמי בני ישראל, לא חלק מאשי ה', ולפי שמחלקם נתנו, דינן כדין השלמים עצמן, כמו שהן נאכלין בכל העיר, כן המורם מהם כיוצא בהן:

יביאו, מביאי השלמים:

על אשי חלבים, על מתנות הנתנין לאש מן החלבים:

כאשר צוה ה', בפרשת צו, ועתה נאמר לי שהיום תאכלו הפעם הראשון החזה והשוק:

ואת שעיר החטאת, רבותינו קבלו שמדבר על שעיר חטאת ר"ח, כי שמיני למלואים היה ר"ח ניסן, ואף אם נפרשהו על שעיר החטאת המפורש בענין למעלה קחו שעיר עזים לחטאת, הכל ענין אחד, כי שניהם באים לכפרה, והנה השם צוה למשה שיאמר לאהרן ולבניו שיאכלו נותרת המנחה וחזה ושוק של שלמי העם, ולא צוהו על אכילת החטאת, וכן משה צוה לבד על אכילת מנחה וחזה ושוק, ולא דבר כלום מאכילת החטאת, וסבור משה לפי שהמנחה והשלמים אינן לכפר הוצרך השם לצוותו שיאכלוהו אוננין, אבל החטאת שבא לכפר על עון העדה, וצריכים הכהנים לאכול מבשרו והבעלים מתכפרים, לא היה צריך לצוות על אכילתו, כי כבר הגיד להם דיני החטאת בפרשת צו, וידעו שבשר חטאת חיצונה נאכל לכהנים בעזרה, לכן כשדרש עליו והגידו לו ששרפוהו, קצף שהיה להם לאכלו:

ויקצף על אלעזר, חשב שהם עשו כן שלא מדעת אביהם, ועל כל פנים הראה עצמו כחושב כן לכבוד אהרן:

לאמר, כדברים האלה, כלומר לא דבר אליהם בקצפו דברי גנאי חלילה, אלא זאת הוא אשר אמר אליהם:

מדוע, מלה מורכבת מן מה ומן דעת, כמו מה הטעם אשר במעשיכם:

במקום הקדש, כדין חטאת שהוא קדש קדשים ונאכל בעזרה:

נתן לכם, לאכלה:

לשאת את עון העדה, כמו כל חטאת הצבור הקרבין בחדשים ובמועדים, שהן לכפר על העדה, ואם על שירי מנחה צויתי שתאכלוה, וכן חזה ושוק של שלמים, כ"ש בשר החטאת:

הן לא הובא, אין חטאת זו פנימית שאמרתי עליה וכל חטאת אשר יובא וכו' לא תאכל באש תשרף, כי חיצונית היתה, גם לא הובא מדמה לפנים בטעות, שהרי הייתי פה עמכם ולא נכנס אדם לפנים:

אל הקדש פנימה, לפי שהעזרה גם היא קודש, על כן הוסיף פנימה שהוא ההיכל והדביר:

אכל תאכלו, היה לכם לאכלה בקדש בעזרה ומדוע מהרתם לשרוף אותה:

כאשר צויתי, בדין חטאת חיצונה, ולפי שהדבר מוכרע מעצמו, לא הוגד לי מפי הגבורה:

וידבר אהרן, כל לשון דבור הוא שמוכיח דבריו בטענות של שכל, וכן כאן השיב אהרן למשה אתה מוכיח את בני כאילו מדעת עצמן עשו כן, דע כי על פי עשו, ואני סובר לפי שצוך השם היום שתאמר לנו שנאכל נותרת המנחה וחזה ושוק של שלמים, ולא צוך שנאכל גם בשר החטאת, אין זה אלא הוראת שעה שנאכל קדשים היום באנינות, אותן שהן לנדבה ולשמחה כמו מנחה ושלמים אבל לא חטאת וכך פי' הכתוב:

הן היום הקריבו, העולה והחטאת כבר הקריבו היום לפני ה', ונעשו הקרבנות כהלכתן, הזריקה והקטרת חלבי החטאת, שהן העבודות המעכבין כפרה:

ותקראנה אתי כאלה, אחרי כן קרוני כאלה הצרות שאתה יודע שמתו שני בני המשוחים לאחר גמר העבודה:

ואכלתי חטאת היום, ואם הייתי אוכל היום חטאת, שהיא מצוה שאינה מעכבת הכפרה, הייטב בעיני ה', שנאכל בשר החטאת לכפר על עון העדה, ואיככה אוכל אונן ואילו דומה למנחה וחזה ושוק שאינן לכפר, אבל העולה והחטאת הן לכפר, וכמו שחטאת אהרן ובניו שהיתה חטאת חיצונה נשרפה על פי הדבור, כן דנתי לעשות בחטאת העם לפי שקרוני כאלה, ואע"פי שלא צויתני על זה בפירוש, הנה לא צוית לי היום לאכלו, ואמרתי הואיל ולא נצטוית מפי הגבורה, רצונו ית' שישרף כמו פר חטאת שלי, וצויתי לשרפו שלא יבא בשרו לידי נותר הואיל שאין אנו יכולים לאכול ממנו מפני האנינות, והדין דין אמת, שהרי גם לדורות ההלכה כהן הגדול מקריב אונן ואינו אוכל אונן:

הייטב בעיני ה', שאוכל אונן שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות:

וישמע משה, מלת שמיעה על קבלת דברים, כמו והנה לא שמעת עד כה (שמות ז' ט"ז), וכן כאן שקבל דברי אהרן ויישרו בעיניו, כי עתה הבין ברוח קדשו שהדין עם אהרן, שעל כן לא צוהו ה' לאמר לאהרן שיאכל בשר החטאת: