אל משה ואל אהרן, למשה שיאמר לאהרן, ונתיחד אהרן בדבור זה בעבור שבו הוזהרו על הטומאות, ועליו מוטל להשגיח להבדיל בין הטמא ובין הטהור:

לאמר אלהם, לאלעזר ואיתמר, ומאותו הטעם שנתיחד אהרן בדבור נתיחדו בו בניו, שהן הכהנים המבדילים בין טמא לטהור:

זאת החיה, מלת חיה כוללת כל המינים, מאדם ועד בהמה ועד עוף ורמש, הכל נפש חיה, ומכל מיני הבע"ח זאת נפש חיה אשר תאכלו:

מכל הבהמה, מלת בהמה כוללת ג"כ המינים כלם ההולכים על הארץ זולת האדם, כמו אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים ל"ו ז'), ועתה שנאמר מכל הבהמה, ידענו שאין האדם בכלל ענין הפרשה, ואין בו אפילו איסור דבריהם:

על הארץ, לפי שכדוגמת הבע"ח הטהורין שבארץ, יש גם בים, אל תחשוב שגם הם מותרין לאכול, אמר על הארץ, אבל אותן שבים כלם אסורין, זולתי דגים שהן בעלי סנפיר וקשקשת:

כל מפרסת פרסה, שם פרסה הונח על הרגל בעלת הצפורן כמין מנעל המכסה עליו כמו רגל השור והחמור והסוס והמקנה ולא צפרנים בכל אצבע כארנבת ושפן, ומלת מפרסת אינו לשון בקיעה אלא לשון ופרשו השמלה (דברים כ"ב י"ז), כמו שם פרסה, שנקרא כן לפי שהוא פרוש ומכסה את הרגל, אבל ושוסעת שסע נאמר על הבקיעה שמובדלת הפרסה לשנים, ולא פרסה אחת שלמה כסוס וחמור, ופתרון הכתוב כך, כל בהמה שבתולדתה מפרסת פרסה, שיש ברגלה צפורן כדמות מנעל המכסה את הרגל, וכן בתולדת השוסעת שסע שנראה כשתי פרסות, והיא מעלת גרה, טהורה לאכילה:

מעלת גרה, המאכל שירד דרך הגרון לאסטומכא, חוזרת ומעלה אותו אל הפה ללועסו פעם שנית, ומלת גרה שם דבר למאכל הנלעס שהוא מגורר בשינים, וא"כ מעלת גרה, הוא שמעלה הגרה פעם שנית אל הפה:

ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, מאותן שהן מעלה גרה ומאותן שהן מפריסי פרסה, ובא ללמד שאין האיסור לבד בבעלי שתי סימני טומאה, אלא שצריכין להיות ב' סימני טהרה, ולכן פרט הכתוב אותן שהן בעלי סימן טהרה אחד, ואסר אותן כמו בעלי שני סימני טומאה, וממה שאמר הכתוב וממפריסי הפרסה, למדנו שקצת הטמאין יש להן פרסה, שהוא הצפורן המכסה את הרגל, אבל אינה שסועה לשתי פרסות, ורק שלשה בע"ח נבראו כן, והן הסוס והחמור, ועוד בהמה אחת ששמה ציבר"א, וכל שאר הבע"ח, הטמאין אין להם פרסה כלל:

ופרסה איננו מפריס, שאין בתולדתו לגדל צפורן שיכסה רגלו כמנעל וכן אמר אצל שפן ואצל ארנבת ואחר שאין לו פרסה כלל, אין צורך לומר ושסע איננו שוסעת, אבל החזיר שיש לו פרסה, כמין מנעל אמר בו ושסע שסע פרסה כי השסע הוא סימן טהרה ולא הפרסה:

ופרסה לא יפריס, בגמל אמר מפריס, ובשפן יפריס ובארנבת ופרסה לא הפריסה, אולי רומז שאל תחשוב נולד בלי פרסה ולאחר ימים יפריס ת"ל ופרסה לא יפריס, ושמא תאמר היה לו ונסתלק ת"ל ופרסה לא הפריסה:

גרה לא יגר, מה שגרר בשיניו ולעסו פעם אחת, לא יגר פעם שני, שאינו מעלהו ללועסו פעם שני:

ובנבלתם לא תגעו, אפילו נשחטה קרויה נבלה, לפי שאסורה באכילה, אין שחיטה מטהרתה מידי נבלה, לכן אמר סתם, אבל במותרין נאמר וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה וגו', להוציא שחוטה:

לא תגעו, אם תרצו להיות טהורים לאכול קדש או ליכנס למקדש, אין רשאי לכם ליגע בנבלתם, ואינו אזהרה כמו טומאת מת לכהן כי ישראל מותרין להטמא, ודע שיש בענין זה ארבעה מינין, והן טהורים, בעלי סימן טהרה אחד, טמאים מפריסי פרסה, טמאין ההולכים על כפם ובכולן זכרה תורה דין הטומאה, בטהורין וכי ימות מן הבהמה וכו' (פסוק ל"ט), אבל נשחטה יצא מידי נבלה, בבעלי סימן אחד אמר כאן ובנבלתם לא תגעו, אפי' נשחטה, בטמאים מפריסי פרסה כגון סוס וחמור לכל הבהמה אשר היא מפרסת וכו' כל הנוגע בהם יטמא (פסוק כ"ו), ובטמאין ההולכים על כפם אמר וכל הולך על כפיו וכו' וכל הנוגע בנבלתם יטמא (פסוק כ"ז), ונכון הכל:

טמאים הם לכם, לשון טומאה על האכילה ועל הנגיעה, ולכן בשרץ המים לא נכתב טומאה, לפי שאינן מטמאין במותם, אלא שקץ הם לכם וכן בעוף וברמש לא נזכר מטעם זה טמאים הם לכם:

את זה תאכלו, כלו' כל מי שיש בו סימנים אלו, כי המינים רבים:

במים, מלת מים כולל הכל, מי הים, מי נחל, מי בורות שיחין ומערות, ומים אשר בכלים, כי הדגה מתרבה בכלן על כן זכר מים סתם, כלו' מכל אשר יגדל במים:

סנפיר וקשקשת, סנפיר אלו ששט בהן וקשקשת אלו הקליפים העגולים שגדלם דומה לצפורן ונפשטים מעור הדג ביד או בסכין:

במים, באיזה מים שיהיו:

בימים, הגדולים, והן החללים הגדולים שברא השם ביום השלישי שנקוו בהן המים שכסו את הארץ:

ובנחלים, מים נוזלים שהולכים ומתגדלים עד שנופלים אל הים:

מכל שרץ המים, הם הבריות הקטנים שבמים כדמות תולעים שאין להם צורת הדגה, וילמדנו שלא תאמר הבדיל בין אסור למותר בדגים, אבל שרץ המים שאינן ממיני הדגה יהיו מותרין, על כן חזר ואמר וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בין שהוא ממין דגה, בין שהוא שרץ המים, ובין שהוא מנפש חיה שבמים, הם שקץ ותועבה:

מכל נפש החיה אשר במים, להביא את הבריות הנולדות ביבשה וגדלות במים ונקראות אמפיב"יי, שחיות בים וביבשה, ומיניהם רבים כידוע:

שקץ הם לכם, דבר נתעב ומגואל, ולא שהן שקץ בעצם, כי הם בריות שברא השם, וחלילה שיברא ה' דבר משוקץ אבל הוסיף מלת לכם, כלומר לעם קדוש כמוכם יחשבו לשקץ שלא יאכלום:

ושקץ יהיו לכם, שאל יקל לכם זה הדבר, כי היו בעיניכם כדבר משוקץ, ומפרש לענין מה מבשרם לא תאכלו, וזה עשה ולא תעשה:

ואת נבלתם תשקצו, אמרו רז"ל שבא לרבות יבחושין שסננן, כלומר אע"פי שהתרתי לך מי כלים שהשריצו, אין זה אלא בהיותן חיים מעורבין במים, אבל אם סנן המים, ונפרדו יבחושין (שהן בריות קטנות) מהן, את נבלתם במותם תשקצו ואסורין באכילה:

כל אשר אין לו, לפי הפשט לא נתחדש בפסוק זה דבר, וחז"ל אמרו שיכול לומר אין לי שמותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, השירן במים מנין, ת"ל וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם יש לו במים, אע"פי שהשירן בעלייתו מותר:

ואת אלה תשקצו מן העוף, אצל בהמה אמר זאת החיה וכן בדגים את זה תאכלו, וכן בשרץ העוף המותרין אך את זה תאכלו, זה וזאת על הסימנים, כלומר המסומן מהן בסימנים אלו תאכלו, וכשזוכר פרטים בשמותם אמר אלה, כמו בעופות טמאין ובחגבים טהורין:

לא יאכלו, אבל בהנאה מותרין:

הנשר, ידענו שאין אנו בקיאים בשמות העופות ולא בסימניהם, וכבר הסתפקו קדמונינו בקצתם, ובתרגומי הלכתי בעקבות המתרגם האשכנזי לא לחתוך הדין על פיו, או להכריע שכן הדבר בלי ספק, שגם הוא הודה שהוא מסופק בדבר, ובענין איסור והיתר מוטב להחזיק בספק מללכת אחר סברא אחת כשיש סברות אחרות מנגדות לה כדי שלא נבוא לאסור את המותר ולהתיר את האסור, אכן כדי שלא להניח השמות בלי תרגום כלל, כתבתי דרך סברא בעלמא את הישר בעיני, לא כמחליט ואם יש ספק בלבך כלך לדרך אחר:

ואת הראה, ובמשנה תורה נאמר והראה ואת האיה והדיה למינה, ואמרו חז"ל ראה ודאה אחת היא, וכן איה ודיה, ואל תתמה שפרט לך הכתוב המינים הללו אחרי שכלל הכל ואמר למינה לפי שכל המינין שזכר הכתוב חלוקין בסימניהם:

למינה, כל עוף שנאמר בו למינה למינו למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהם ולא בשמותם וכלם מין אחד:

כל שרץ העוף, נקרא כן לפי שהולך על ארבע, כי כל עוף שילך על שני רגלים צוארו זקוף וראשו למעלה, אבל בעל ד' רגלים הולכים נמוכים וצוארם וראשם למטה כשרצים:

אך את זה תאכלו, מי שיש בו סימן זה המפורש לפנינו מותר באכילה:

ממעל לרגליו, סמוך לצוארו יש לו כמין שני רגלים מלבד ד' רגליו, ובהן מתחזק וקופץ מן הארץ:

לנתר בהן על הארץ, נראה מפשט הכתוב שבעלי ד' רגלים או שהם מעופפים, או הולכים ברגליהם, ובעלי שתי כרעים יש להם ג' מיני תנועות, כי מלבד שיעפו בכנפיהם, וילכו ברגליהם, קופצים ג"כ ממקום למקום בארץ, בלי עזרת כנפיהם ורגליהם, אלא בכרעיהם שממעל לרגליהם, ולכן אמר לנתר בהן על הארץ, למדנו שגם הטהורים מהלכי רגלים הם, ונוסף בטהורים הקפוץ שעושין ברגליהם:

וכל שרץ העוף, כבר נאמר זה למעלה, ובא ולמד שאם יש לו חמש טהור, כי לא אסרה תורה מחוסרי כרעים, כ"א בבעלי ארבע רגלים, אבל בעלי חמש שבעוף מותרין:

תטמאו, מבנין התפעל כלו' כשתגעו בהן אתם מטמאין עצמיכם, ותצטרכו להטהר קודם שתגעו אל הקדש או לבוא במקדש:

ולאלה תטמאו, מלת ולאלה שב על עתידין להאמר למטה, וכך פירושו האמורין למעלה אע"פי שאסרתי אותם באכילה, במותם אינן מטמאין במגע ובמשא, ואת אלה שאפרוט בענין מלבד שאסרתים באכילה בראש הענין גם תטמאו בנבלתם

כל הנוגע, כאן פי' מה משפט נוגע בנבלה שיטמא עד הערב, לא עונש אחר, ולמדנו שהאמור למעלה ובנבלתם לא תגעו אינו לחייבו מלקות, אלא משמעו הרוצה להיות טהור לא יגע בנבלתם והכתוב קצר כאן בטהרה, שצריך טבילה להטהר מטומאתו:

וכל הנשא מנבלתם, כל מקום שנאמר טומאת משא חמורה מטומאת מגע שהיא טעונה כבוס בגדים:

לכל הבהמה, אין שימוש הלמ"ד בזה כמו למ"ד ולאלה תטמאו האמור למעלה שהרי נשוא המאמר טמאים הם לכם, אבל הוא למ"ד הכללי שזכרתי לך פעמים רבות, כמו לכל יתדות החצר:

אשר הוא מפרסת פרסה, שיש צפורן ברגלה כמין מנעל, אבל שום עת איננה שסע, שאינו חלוק לשתים, והם הסוס והחמור והציבר"א, כמו שבארנו למעלה (פסוק ג'):

וכל הולך על כפיו, הם בעלי שני סימני טומאה, שאין להם צפורן כמין מנעל, אלא חלוקי אצבעות, הם הנקראים בכתוב הולכים על כפיהם, כי בעלי פרסה הולכים על צפרנן כמין מנעל, ובכלל הולך על כפיו כל הבהמות והחיות שבעולם, כי חוץ מאותן השלשה שאמרנו בפסוק שלפני זה, האחרים כלם הולכים על בשר כף רגלם, וכל האדם הולך על כפו כמו כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם (דברים כ"ח כ'), ויש כפות ידים וכפות רגלים, כי מלת כף שרשו כפף, ונקרא פנימית היד כף לפי שהאדם יוכל לכפוף אותה, וכן נקרא תחתית הרגל כף לכי שיוכל לכפוף אצבעות רגליו לצד פנים, ונעשה ככף, אבל שרץ העוף והשרץ השורץ שאין להם כף רגל לכפוף, נקראו הולכים על רגליהם, וזה ברור:

בכל החיה ההולכת על ארבע, לפי שבכלל הולך על כפיו גם העוף הטהור, שיש לו כף רגל, ויוכל לכפפו והולך על כפו, הוצרך לומר שאין איסור זה אמור אלא בכל חיה ההולכת על ארבע, לא העוף, וכן למעט האדם ההולך על כפו, וכן להוציא קצת מן הרמש ההולך על כפו, שאינו מטמא במותו:

טמאים הם, לאסרה באכילה:

בנבלתם, לפי שלא זכר עד הנה אותן שאין להם פרסה כלל, אמר בנבלתם כשהן מתים, לא כשהן חיים:

והנושא, שמסיטו ממקומו ומטלטלו ממקום למקום אע"פי שלא נגע, אבל אם טענו נבלה על כתפו, ולא נגע ולא זז ממקומו אינו טמא:

טמאים, למגע ולהיסט:

וזה לכם הטמא, דרשו עליו רבותינו בת"כ שהרי בסמיך אמר אלה הטמאים לכם, לפי שפרטן בשמות וכל השרץ השורץ על הארץ טמא לאכילה, אבל אין טומאות הללו לענין אכילה אלא לטומאה ממש להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים:

השרץ על הארץ, למעט כדוגמתן שהן בים:

אלה, המנויין למעלה:

במותם, אפילו שחוטים, שכיון שהן שקץ לאכילה שוב אין השחיטה מועילה להעלותם מטומאתם:

וכל אשר יפל, כל שיהיה, כי השרץ מטמא בכעדשה, ולכן נכתבו הדינין הללו אצל השרצים, ובאמת חוזר גם לנבלת בהמה וחיה, שאם נפל מנבלה כשיעור טומאה על אחד מן הכלים האמורים בענין, מטמאין כשרץ:

בגד, צמר או פשתים, משי או קנבוס:

שק, כל העשוי מנוצת עזים מקבל טומאה כשק, ונאמר שק ללמד שצריך שיהיה טווי וארוג פרט לחבלים ולמשיחות שאינן ארוגים, אינן מקבלים טומאה, שהרי להלן נאמר וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים (במדבר ל"א כ'), ומעשה עזים לעומת שק הנאמר כאן, ולפי שנאמר כאן שק סתם, למדנו שגם העשוי משער חזיר ומזנבה של פרה מקבל טומאה, ולמדין טומאת מת וטומאת שרץ כל אחד מחברו, זוהי שיטת חז"ל, והוא הפשט הברור:

אשר יעשה מלאכה בהם, לא תשמיש כסוי, שאין עושין בתוכם כלום:

במים יובא, זוהי טבילה המטהרתו מטומאתו ואם לא יבוא במים אינו יוצא מדי טומאתו לעולם:

וטמא עד הערב, אע"פי שיובא במים עדיין טמא כל יום הטבילה עד הערב ואז טהור, ואחז"ל וטמא וטהר כאחד, שהוא טהור לאחר טבילה לחולין ולמעשר, וטמא לתרומה עד שיעריב שמשו:

אל תוכו, אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו, בין לא נגע בדופנו בין נגע, והכתוב אמר אשר יפול, כי דבר בהווה:

כל אשר בתוכו יטמא, הכלי חוזר ומטמא מה שבתוכו, כלומר מה שבתוכו נטמא מן הכלי עצמו, לא מאוירו, אלא הכלי ראשון, והאוכלין שבתוכו שני לטומאה:

ואתו תשברו, אין לו טהרה במקוה, ואינו יוצא מטומאתו עד שישבר ולא יהיה ראוי עוד למלאכתו הראשונה:

מכל האכל, פירש הכתוב ענין הראשון כל אשר בתוכו יטמא, שמא תאמר גם כלים ובגדים שבתוכו טמאין, אלא מכל האוכל, לא אמרתי לך אלא אוכלין ומשקין, ולמדנו שאין ולד הטומאה מטמא כלים:

אשר יבוא עליו מים יטמא, צריך שיהיה מוכשר לקבל טומאה, על ידי מים שבאו עליו אבל אם לא באו מים על האוכל בשעה שהיה בכלי חרס, אינו מוכשר לקבל טומאה:

וכל משקה אשר ישתה, מים ויין ושמן וכיוצא, שהיו בכלי חרס שנטמא גם הן טמאים מאוירו:

וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא, לפי פשוטו עד כאן דבר מכלי עץ שצריכין תוך, ועל בגדים ועל כלי חרס שלא יטמא מגבו, ועתה ידבר על שאר כלים ממתכות שהן מטמאין מגבן שכל אשר יפול מהן עליו יטמא, ואינן צריכין שבירה, אלא טבילה כמו כלי עץ:

תנור וכירים יתץ, שתיהן חרס מחרסי האדמה, ומטמאין מאוירן, ואין לטעות שהכתוב גוזר כן גם על תנור וכירים של מתכות, שהרי אמר יותץ ואין למתכות נתיצה, ואע"פי שהן חרס אין דינן ככלי חרס שצריכין להיות מתטלטלין, ואם קבועין בקרקע אינן מקבלים טומאה, שאין טומאה במחובר, ותנור וכירים אע"פי שקבועין בקרקע מקבלין טומאה, וגזירת הכתוב הוא ולכך חלקן משאר כלי חרס:

יתץ, מלת נתיצה במקרא על הריסת דברים המחוברים בארץ, כמו ונתץ את הבית (לקמן י' מ"ה), וכן כאן שצריך להסיעו מיסודו, לא שחייב להתיצו אלא שאין לו טהרה בטבילה:

טמאים הם, כל זמן שהן שלמים הרי הן בטומאתן לעולם:

וטמאים יהיו לכם, שלא תאמר מצוה אני לנותצם ת"ל וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקיימן בטומאתן רשאי:

אך מעין ובור מקוה מים, כשהמים מכונסים בקרקע ומחוברים בו, אע"פי שיגע בהן טומאה יהיה טהור, כי מים המחוברים בקרקע אינן מקבלים טומאה:

מעין ובור, המים היוצאים ממקורם המכוסה למקום מגולה יקראו מעין, וכאשר ימשכו ויזלו משם באורך יקראו נהר או נחל, כמו המשלח מעינים בנחלים, ובור הוא חפור בידי אדם, ומקוה מים סמוך לבור בנגינה כלומר בור שנקווים בו מים, כי יש בור ריק אין בו מים:

ונוגע בנבלתם יטמא, כבר אמר למעלה שנבלת השרץ מטמא, אבל הוצרך להאמר אע"פי שמעין ובור טהור אם יש בהן אוכלין או אדם או כלים הנוגעים בשרץ מתטמאין בו, ולא תאמר כל שבמעין אינו מקבל טומאה:

וכי יפל מנבלתם, זהו דין אוכלין טהורין, כמו המים שבקרקע אינן מקבלים טומאה, כך אוכלין המחוברין לקרקע אינן מקבלים טומאה, לכן כשנפל מנבלתם על זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא:

זרע, כל העשבים נקראים זרע, כמו עשב מזריע זרע (בראשית א' י"ב) וכן הבנים נקראים זרע, כמו ולזרעך אחריך (שם י"ז ז'), וכאן שמדבר על זרע צמחי האדמה הוסיף זרוע, שהוא שם דבר, כמו ויתנו לנו מן הזרעונין (דניאל א'), והשיעור זריעה של מיני זרעונין:

אשר יזרע, שדרכו להזרע ועושה שורש בארץ, או אשר יזרע, כמו אשר הוא זרוע עתה ועומד בשדה:

טהור הוא, שהמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, ואפילו תלוש שהוכשר לקבל טומאה ונטמא, וחזר וזרעו בארץ ונשרש בה, אע"פי שאין זרעו כלה, הצומח ממנו טהור:

וכי יתן מים על זרע, מלמד על זרע תלוש שאינו מקבל טומאה עד שיוכשר על ידי מים אחר שנתלש:

וכי ימות מן הבהמה, אחר שפרט טומאת הטמאים לאכילה, הן בעלי סימן טומאה אחד, והן טמאים המפריסים פרסה, והן טמאים ההולכים על כפם, בא עתה ללמד דין טומאה לבעלי שתי סימני טהרה, שמותרין באכילה על ידי שחיטה, ואז אין בהם טומאה, כי אין בשרם המת קרוי נבלה, אבל כי ימות מאליה ממיני הבהמה הנאכלת, או אנתנבלה בשחיטה פסולה, בשרה נבלה ומטמאה כנבלת הטמאים לאכילה:

והאכל מנבלתה, ע"ד הפשט הכתוב מדבר באוכל כדרך האוכלים, שנוגע ונושא מה שהוא אוכל, ונטמא במגע ובמשא, והוצרך לכך שמא תאמר אוכל טומאתו יותר חמורה מטומאת ערב, ונכתב אצל בהמה טהורה, בעבור שהאדם בנקל יטעה ויאכל ממנה שיחשוב שהיא שחוטה, וה"ה לנבלות בהמות האסורות, אלא שדבר הכתוב בהוה:

וכל השרץ, למעלה זכר שמונה שרצים המטמאין במותן, ועתה בא ליתן ל"ת על אכילת השרצים, ואין יוצא מן הכלל, בין שמונה המטמאין בין חביריהן שאינן מטמאין בין רוחשים בין הולכים על רגליהם, כלם שקץ הם ואסורים באכילה:

השרץ על הארץ, למעלה אסר שרץ המים שאין לו סנפיר וקשקשת, ולפי שכל אשר במים בין טהורין בין טמאין נקרא שרץ, כמו שאמר ישרצו המים (בראשית א'), לכן כאן שהזהיר על כל השרצים, הוצרך להוסיף השורץ על הארץ להוציא שרץ המים שיש לו סנפיר וקשקשת:

כל הולך על גחון, כל המינים הטמאים שבארץ שאסר למעלה, כלם בעלי רגלים על כן הודיע כאן שמחוסרי רגלים ההולכים על גחון, כגון הנחש ותולעים הדומים לו ההולכים על בטנם, כלם שקץ הם: וכל הולך על ארבע, זה עקרב:

עד כל מרבה רגלים, זה נד"ל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, ומלת כל, לרבות את הדומה והדומה לדומה, ומלת עד לאסור כל בעל רגלים יותר מד' עד השרץ הנקרא מרבה רגלים:

אל תשקצו את נפשתיכם, אע"פי שהבריות הללו אינן שקץ בעצם בערך נפשותיכם היקרות שקץ הם, ומלת נפש ביארנו (פרשה ב' א'), שנקראת נשמת האדם נפש, בעבור שהיא קשורה בגוף, ופועלת בדם האדם, שעי"פ פועל האדם פעולותיו תחת השמש, ולפי שפעולות האדם צריכין להיות בצדק ובכשרון לשמור מצות ה' להמשיך על עצמו אור חסד אלהיו, נצטוו ישראל להשתמר מכמה דברים ומאכלות אסורות הגורמים שקוץ בדם, שלא יוכל לקבל כח נשמתו כראוי, ועי"כ מתרחק מאור העליון ואם אין אנו יודעים סוד הטומאה הפנימית הזאת, הכתוב העיד שהשרצים גורמים שקוץ בדם שבו חבור נפש האדם ובשרו:

בכל השרץ השרץ, כאן לא אמר על הארץ, לפי שכולל כל הכתוב בפרשה שרץ המים ושרץ העוף ושרץ הארץ:

ולא תטמאו בהם, באכילתן:

ונטמתם בם, אם תטמאו בהם, תדעו שתדבק טומאתכם בכם, לא בבשר כנוגע בטומאה אלא בנפש, שלא תפעל כח הנשמה בכם, וכמ"ש:

כי אני ה' אלהיכם, הנוהג עמכם בדרך הקדש, ולכן:

והתקדשתם, צריכין גם אתה להתקדש ע"י החקים שצויתי אתכם ואם תעשו כן והייתם קדושים, מבטיח אני אתכם שתהיו קדושים, כי את רוחי אתן בתוככם:

כי קדוש אני, דרכי בקדש, ואתם צריכים להדמות אלי כאמרו והלכת בדרכיו, ועוד כי קדוש אני, עמי הקדושה ויש בידי לקדש אתכם, על כן תאמינו בהבטחתי שאמרתי והייתם קדושים:

ולא תטמאו, לעבור עליהן בלאוין הרבה:

כי אני ה', שמא תאמרו למה אותנו צוה ה' החקים האלה, לא צוה כן לכל גוי, על כן אמר אתם חייבים לעבדני בתורותי ובמצותי, כי העליתי אתכם מארץ מצרים, ואז קניתי אתכם לעבדים, כמו שכתבנו (שמות כ' ב') ולפי שהיתה ההעלאה הזאת להיות לכם לאלהים, להשרות שכינתי בתוככם, צריך שתהיינה נפשותיכם מזוככות מאד, ולכן תתקדשו מכל הדברים הגורמים שקוץ וטומאה בנפש:

הבהמה, וחיה בכלל בהמה:

והעוף, כולל גם שרץ העוף ההולך על ארבע:

נפש החיה, דגים וחיות הים:

ולכל נפש השרצת, הפסיק בבריות המים בין בהמה ועוף ובין שרץ הארץ, וחבר בנגינה בהמה ועוף עם בריות שבמים, לפי שסמך אותן שיש בהן מינין מותרין ומינין אסורים, שהן בהמה ועוף וחית הים, והפריד מהן נפש השורצת על הארץ, שאין גם אחד במיני השרצים המותר לאכילה:

בין הטמא ובין הטהר, בין בעלי סימני טהרה לבעלי סימני טומאה:

ובין החיה הנאכלת, נגד ולכל נפש השורצת על הארץ, שהן החיות אשר לא תאכל ממיניהן גם אחת, וצריכין להבדל מן החיות הנאכלות שיש במינין טהורין לאכילה: