אשה כי תזריע, כי תתעבר, שבימי ההריון מזרעת עד עת הלידה שהזרע נגמר, כמו שתעשה הארץ בין עת הזריעה לזמן בשול התבואה:

וטמאה שבעת ימים, טומאת לידה אפילו לא ראתה דם, והוי"ו דוטמאה לתשובת התנאי:

כימי נדת דותה, כמו שהיא טמאה בשבעת ימי נדתה, כן תטמא בלידתה שבעת ימים רצופין, ומלת נדה על הדם הנודד מן הגוף שהתולדות דוחהו, ומלת דותה כמו וכל לבב דוי (ישעיה א' ה'), לשון מדוה וחולי, שבזמן נדתה ראשה ואיבריה כבדין עליה:

יום השמיני, אם הכונה על יום של כ"ד שעות, היה די לומר ובשמיני, שהרי לפניו כתוב וטמאה שבעת ימים, עכשיו שאמר וביום השמיני כונתו על עת האור ביום ולא בלילה, וידענו שדוחה שבת:

ימול, האב או המוהל:

בשר ערלתו, הבשר שיש עליו ערלה, יחתוך הערלה המכסה אותו:

תשב בדמי טהרה, אינן כשבעת ימים ראשונים שהן כימי נדה, ואסורה לבעלה, ומטמאה במגע ובמושב, כי ל"ג ימים הללו הן דמי טהרה, הדמים שמטהר בהן, שהיא מותרת לבעלה אחרי שטבלה מלידתה, אבל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת הימים האלו:

תשב, לשון עכבה כמו ותשבו בקדש, כלומר תמתין עוד הימים האלה מליגע בקדש וליכנס למקדש:

בדמי טהרה, לא מפיק ה"א, והוא שם דבר כמו טוהר:

ימי טהרה, מפיק ה"א, ימי טוהר שלה:

בכל קדש, ק"ק וקדשים קלים ותרומה, ומותרת במעשר:

שבעים כנדתה, באותן שני שבועות תהיה טומאתה כטומאת הנדה בשבעת ימי נדתה, אבל מכאן ואילך טהורה לבעלה כל ס"ו ימים:

תשב על דמי טהרה, תשמר מקדש וממקדש, וטעם מספר ימים הללו הם גזרת מלך:

לבן או לבת, הלמ"ד הוא למ"ד הכללי, בין ימים השייכים לבן ובין ימים השייכים לבת:

אל פתח אהל מועד, בעזרת נשים, לא בעזרת ישראל כי מחוסר כפורים אסור ליכנס למחנה שכינה:

וטהרה, ע"י הכפרה הזאת תטהר ממקור דמיה ליגע בקדש וליכנס למקדש: