אל משה ואל אהרן, למשה שיאמר לאהרן, ולפי שטומאת הנגעים וטהרתן תלויה בכהנים, הוסיף ואל אהרן:

בעיר בשרו, במקום שיש בשר בין עור ועצם, לפי שלפנינו אמר כי יהיה בו נגע בראש או בזקן, ואין עור הראש נקרא עור בשר, לפיכך אמר כאן עור בשרו למעט עור הראש:

שאת או ספחת או בהרת, שמות נגעים הם ולבנות זו מזו, וענין שאת הוא מקום גבוה, וספחת הוא מקום נצרר, ובהרת הוא מקום מצויין בכתם:

והיה בעור בשרו לנגע צרעת, נגע הוא שם כללי לכל מדוה הבא מסבה שחוץ לגוף, והוא מלשון נגיעה, ואחד ממיני הנגעים יקרא נגע צרעת, שעליו דבר בפרשה, ושעור הכתוב כך הוא, אדם כי יראה בעור בשרו אחד מג' הסימנים הללו שאת או ספחת או בהרת ואפשר שיהי' או ישוב להיות נגע הצרעת שהוא טמא, אז יביאוהו אל הכהן:

והובא, ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו אחד מהסימנים אלו יכריחהו שיבא, ואפילו הצרוע חכם ומורה ויודע שהוא טמא מוחלט, יכריחוהו לבא אל הכהן, לפי שטומאת נגעים וטהרתן צריכין להיות על פי כהן:

או אל אחד מבניו הכהנים, אמר מבניו אפילו בעלי מומים, והוסיף הכהנים פרט לחללים:

וראה הכהן, יתבונן בנגע לראות אם יש בה סימני טומאה אם לא:

ושער, שם שער על קיבוץ השערות כמו כאדרת שער (בראשית כ"ה כ"ד), אבל שם שערה הונח על חוט אחד בלבד, ולפי שאמר הכתוב שער ולא שערה למדו חכמים מיעוט שער שנים:

בגגע, העומדין בתוכו לא אותן שחוצה לו ושוכבים עליו:

כנגע הפך לבן, הנגע הפך השער להיות לבן, אבל קדמה שער לבן לנגע אינו סימן טומאה:

ומראה הנגע עמק מעור בשרו, למראה עין הרואה נראה כאילו הנגע עמוק מן העור, אבל במשוש הם על שטח אחד:

וראהו הכהן וטמא אותו, מיד שיראה הכהן סימנים הללו, יאמר לו טמא אתה, ואין צורך להסגירו ולהמתין על סימנים אחרים:

ואם בהרת לבנה הוא, למעלה לא אמר בהרת, לפי שפירש סימניה מראה עמוק ושער לבן, אבל כאן שאין סימנים אלו, הייתי אומר שמדבר בבהרת אדומה שחורה או ירוקה לכך נאמר בהרת לבנה, שלעולם אין הכהן נזקק אלא למראה לובן:

ועמק אין מראה מן העור, אם כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל, איך על בהרת לבנה אמר שאין מראה הנגע עמוק מן העור? לכן יש להבדיל שני מיני לובן, האחד הוא הלובן המזהיר בעין כדמיון אור החמה, ודומה לו השלג ומראה סיד ההיכל, ששניהם מזהרים, ואין ביניהם רק בחוזק הזוהר, והלובן השני הוא מראה הצמר שאינו מזהיר לעין, ואף שהוא לבן מאד נראה יותר גבוה משאר הגוונים, ומראה לובן ביצה דומה לו בענין זה, מעתה הכל בא על נכון, למעלה שדבר בבהרת לבנה עזה מאד שהיא ממין לובן המזהיר, אמר ומראה הנגע עמוק מעור בשרו, אבל כאן מדבר בכתם לבן בעור, שמתחיל להתלבן ועדיין אינה עזה שתראה עמוקה מעור הבשר, אבל נראית בשטח אחד עם העור, והתחיל להזהיר כמראה סיד ההיכל, אך לא עזה כמוה, ולא הפכה עדיין שער לבן, ואפשר שתגיע להיות עזה כשלג, או שתעמוד במראיתה ותפשה, על כן יסגיר את הנגע שבעת ימים, ואחשוב כי בהרת עזה כשלג, מדרכה להוליד שער לבן וטמאה, ולפי שמראה השלג תהפוך השער ללבן, שהוא סימן טומאה, נזכר מראה זה בכל מקום בטומאה גמורה, כמו והנה מרים מצורעת כשנג, ויצא מלפניו מצורע כשלג, ולפירוש זה כיוון יב"ע:

והסגיר הכהן את הנגע, יאמר לו מוסגר אתה ולא יגע באדם וכלים, שמצורע מוסגר מטמא כמוחלט:

עמד בעיניו, כל שעומד במראה אחד מד' מראות נגעים (שהן שלג, סיד ההיכל, צמר, וקרום ביצה שהוא הפחות שבכולן) עמד בעיניו הוא, והכתוב ממעט אם כהה ממראיתו ובא ללובן שהוא למטה מקרום ביצה, שיצא מכלל מראות הטומאה אינו צריך הסגר, וכן אם בשבעת ימי הסגר נהפך שערה ללבן, גם כן שינוי מראה הוא שלא עמד בעיניו וטמא מוחלט וזה אין צריך לומר שכבר נאמר למעלה שהפיכת שער לבן סימן טומאה הוא, אבל הכתוב מחדש דין אחר שאין עמד בעיניו לבד לעלין שער לבן, אלא לא פשה הנגע בעור, שבשבעת ימי הסגר לא פשה, הא אם פשה אע"פי שלא נשתנה במראה ואין בה שער לבן טמא:

והנה כהה הנגע, מלת כהה אינו נופל לבד על שפלות מראה שאינו עז בלובן, אלא כל כהה לשון חולשה וחסרון כח, ונופל גם על הנגע עצמו, שבהיות הנגע עז בכחו מוליד סימן טומאה, או שער לבן או מחיה, אבל נגע חלוש וכהה, אין בכחו להוליד סימנים אלו, ולפי שאמר ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן, ולא התנה הכתוב ושערה לא הפך לבן ומחיה אין בו (שהרי אם נולד בו אחד מאלו אע"פי שלא פשה הרי זה טמא), על כן הקדים והנה כהה הנגע, שהנגע חלוש שלא יוליד כאלה, ולכן אם לא פשה טהור:

בעור, שלא הרחיבה מקומה בעור שסביב לו:

מספחת הוא, שם נגע טהור ואינו דומה לשם ספחת האמור למעלה, שאם מובן אחד לשניהם מה חידש הכתוב באמרו מספחת הוא והרי הספחת צריך להראותה אל הכהן, ויש ספחת טהורה ויש טמאה כי הכל תלוי בסימנין:

ואם פשה תפשה, כלומר אחר שטהרו הכהן, וזהו אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו, שהוא סוף ימי הסגר השני, שבו יטהר המסוגר, כי אין בטומאת עור בשר יותר משני הסגרים:

ונראה שנית אל הכהן, צריך שיובא לכהן שיראנו, וזהו פעם שנית, ואילו אמר וראהו הכהן לא יתכן שנית, שהרי היא הפעם השלישית, אבל שנראה אל הכהן הוא שנית, כי בפעם הראשון הראה אותו אל הכהן, ועתה יראנו שנית, אבל בסוף ימי ההסגר צריך הכהן לבא אליו ולראותו:

פשתה המספחת, נגע שטומאתה בפסיון:

נגע צרעת כי תהיה באדם, דברי התורה הולכין על הסדר, כי בראש הענין אמר שאת או ספחת או בהרת, ואח"כ פירש אותן מן האחרון אל הראשון, תחילה פירש בהרת עזה כשלג, ואחריה בהרת ספק שצריכה הסגר, ואחר כן פי' מספחת טהורה ומספחת שפשתה הטמאה, ועתה יפרש שאת, ודין שלשתן שוה, כי בהרת וספחת ושאת שלשתן מטמאין או בשער לבן או בפסיון או במחיה, אלא שדברה תורה בהווה, וזכרה בבהרת שער לבן, כי מין נגע צרעת עזה כשלג העמוקה מן העור דרכה להוליד שער לבן, ואצל ספחת שלמטה הימנה הפסיון, כי דרכה לפסות ולהגדיל, ואצל שאת הגבוה מן העור המחיה, כי דרכה להולידה, ולעולם פסיון או מחיה אם נולדו בבהרת מטמאין, וכן שער לבן ומחיה בספחת, וכן שער לבן ופסיון בשאת:

ומחית בשר חי בשאת, לא שצריך שתי סימנים שער לבן ומחיה, אלא שער לבן או מחיה, והכתוב מזכיר כל סימני טומאה שיוכל הכהן לראות בתחילה, והן שער לבן ומחיה, דאילו פסיון אינו סימן בתחלה, ואמר שיטמאנו מיד ואח"כ יפרש דיני המחיה, וכסדר הזה נהג הכתוב גם בבהרת שתחלה אמר כל הסימנים מראה עמוק ושער לבן, אע"פי שאין צורך שיהיה מראה עמוק, ואח"כ אמר ואם בהרת לבנה וכו':

ומחית בשר חי, לשון רפואה כמו עד חיותם, כי בשר חי הוא בריא המרגיש, כלומר בתוך הנגע יש בשר בריא שאינו לבן והנגע מקיפתו מכל צד, זהו סימן טומאה:

צרעת נושנת הוא, מכה ישנה היא שהתחזקה בבשר תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה מלמעלה, ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה:

לא יסגרנו, כי הוא טמא מוחלט, וכן הדין בבהרת האמור למעלה (פסוק ג') ולא נכתב שם לא יסגירנו, לפי שעדיין לא פירש דיני ההסגר:

ואם פרוח תפרח הצרעת, כאן לא זכר פסיון, לפי שהפסיון בכל שהוא, וכן לא אמר שפרח הנגע אלא פרחה הצרעת, כי עתה פרחה בכל המקומות והלבינה ידיו ורגליו וכל גופו:

וכסתה הצרעת את כל עור הנגע, את כל עור הגוף שבו הנגע, מראש האדם ועד רגליו:

לכל מראה עיני הכהן, פרט לבית הסתרים:

וטהר את הנגע, וכל שכן הפריחה:

כלו הפך לבן, כמו הנגע אז טהור:

וביום הראות בו, אם אחר שפרח בכלו חזר להראות בו במקום אחר בשר חי בכעדשה, אע"פי שאין בו עוד נגע אלא פריחה, הוא טמא, כי הפריחה כלה כנגע גדולה, והמחיה בנגע וטמא:

וראה הכהן, אע"פי שאמרתי יטמא, צריך שיראנו הכהן ויטמאנו:

הבשר החי טמא הוא, אבל שער לבן החוזר אחר הפריחה אינו מטמא:

או כי ישוב, אם לא שישוב הבשר ונהפך ללבן, כלומר זה שאמרתי טמא הוא, הוא אם לא ישוב וכו' אבל אם הבשר החי נהפך ללבן טהור הוא:

ובא אל הכהן, יבא הדבר אל הכהן, שהרי מוחלט הוא בסימן המחיה, ואיך יבא אל משכן הטהורים, אך בא עד לפני המחנה והכהן יצא מחוץ למחנה:

שחין, לשון חמום, כשיהיה בגוף חולי, כגון שלקה באבן או בעץ ונעשה מכה והפסיד העור שע"י זה מתחמם הבשר ומשחית העור:

ונרפא, שאין המכה מוציאה עוד ליחה והעור בריא:

שאת וכו', אחת מד' מראות נגעים:

אדמדמת, אודם חזק, כי כפל העי"ן והלמ"ד יורה על ההפלגה כלומר אדום שבאדומים ומלת אדמדמת אע"פי שסמוכה לבהרת שבה גם על שאת, וכאילו אמר שאת לבנה אדמדמת או בהרת לבנה אדמדמת:

שפל מן העור, יש הבדל בין עמוק לשפל, ששתיהן עמוקים מן העור, אלא שעמוק נמוך יותר משפל, על כן הוא כתוב למעלה אצל בהרת עזה כשלג (פסוק ג'):

ושפלה איננה, שאינה כשלג אלא כסיד:

והיא כהה, שהוא נגע חלוש מהוליד שער לבן, ויוכל להיות שאחרי כן תעוז ותהפכנו על כן והסגירו, ועוד שמא תפשה ותטמא:

ואם פשה תפשה, ומחיה אינו סימן טומאה בשחין, ולכן אין בענין רק שני סימני טומאה שער לבן ופסיון

ואם תחתיה, במקומה, כלומר שלא פשתה לעמוד במקום שלא היה, אלא נשארה תחתיה:

צרבת השחין הוא, רושם החימום הניכר בבשר נקרא צרבת, דהיינו שתקרום העור כקליפת השום:

מחית המכוה, כל זמן שהעור מורד ומעלה לחה, אין מראות נגעים מטמאין בו, אבל כשמתחיל להעלות ארוכה ונגלד עליו עור כקליפת השום אז מטמאים בו הנגעים, ועליו אמר מחית המכוה, כמו שחין ונרפא, והנה סימני שחין וסימני מכוה שוין הן ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפים זה עם זה, נולד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה לא ידונו כגריס:

ושפלה איננה, וכל שכן שאיננה עמוקה:

שאת המכוה היא, זאת השאת אינה נגע, אלא של מכוה היא:

ואיש או אשה, זכר בנתקים איש או אשה, לפי שאמר בראש או בזקן, הייתי אומר מי שאפשר בו נתק זקן מטמא, אשה שאין לה זקן לא תטמא אפילו בנתק הראש, הוצרך להזכיר שתיהן, בראש לאיש או אשה, ובזקן לאיש:

בראש או בזקן, הכתוב מחלק בין נגע שבמקום שער, אע"פי שעכשיו פנוי משער, לנגע שבמקום בשר, שבנגעי עור בשר שער לבן מחליטו ובנגע שבמקום שער, שער צהוב מחליטו:

הנגע, מראה שנתחדש בראש או בזקן במקום שנתקו שערותיו משונה מעור הראש או הזקן

מראהו עמק מן העור, זהו מראה בהרת עזה כשלג, לא שצריך להיות אחת ממראות נגעים בנתק, אבל בא ללדמנו שאע"פי שיש בו מראה בהרת עזה, אין צורך שיהיה שערה הפך לבן, אבל טמאה בשער צהוב דק, ואם הפך לבן אינה מטמאה בנתק:

צהב, זורח כמראה זהב:

דק, כך רגיל להיות שער הנתק חלוש ודק:

נתק הוא, יש הבדל בין שרש נתק לשרש מרט, וזהו ההפרש בין פרשה זו לפרשת ואיש כי ימרט ראשו, נתק נקרא אם מחמת חולי הצרעת שבבשר, אבד השער את כחו ונעשה דק עד שכשיגעו בו ביד נפרך באמצעיתו, מלשון והחוט המשולש לא במהרה ינתק (קהלת ד' י"ב), שכן דרך חוט חלש דק להנתק לחצאין, וזהו נגע הנתק, שצרעת הראש גברה עד שהודקו מקצת שערות הראש וינתקו במשמוש היד, גם נופלים משרשם, והפרשה השנייה המדברת במריטת שער הוא כשהשערות נופלים ממקום חבורן מחמת חולי או זקנה או שאכל סם שהשירן, והשערות הנופלים שלמים וגסים כבתחילה, ואינן נתקים מאליהן במשמוש היד לחצאין, כמו ולחיי למורטים (ישעיה נ' ו') שממרט ועוקר מן הזקן שערות בריאות ושלמות, לכן הנתק שא"א לבוא אלא על ידי צרעת מטמא בשער צהוב, אבל ההמרטה יקרא גם לבריאים או מחמת חולי שאין בו צרעת, ולכן אין בה טומאה:

צרעת הראש, הנתק הזה בא מצרעת הראש או הזקן וטמא:

וכי יראה הכהן, בתחלה:

והנה אין מראהו עמק מן העור, ולא הוסיף מלת לבנה כמו למעלה בבהרת (פסוק ד') ללמדנו שמטמא בכל המראות, ואין צורך שיהיה בו א' מארבע מראות נגעים:

ושער שחר אין בו, הא אם היה בו שער שחור טהור, כמו שאמר ושער שחור צמח בו נרפא הנתק:

והנה לא פשה הנתק, הא אם פשה טמא:

ולא היה בו, כשרואהו עתה שער צהוב, הא אם צמח בו שער צהוב בז' ימי הסגר טמא:

ומראה הנתק, אפילו גם מראה הנתק אין עמוק מן העור, אעפי"כ צריך הסגר שני, והוא הדין אם היה עמוק מן העור, אלא שדבר הכתוב בהווה, שאם הוא מראה בהרת עזה העמוקה, יהיה בו שער צהוב דק:

והתגלח, בהתפעל, לפי שאין גילוח זה כגילוח שביום טהרתו, שנאמר והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, שצריכה להיות בכהן ובתער, וזו בעצמו ובכל אדם ובאיזו דבר שירצה, והוראת ההתפעל על הפועל והמקבל כאחד:

ואת הנתק לא יגלח, מניח שני שערות סמוך לנתק סביב כדי שיהא ניכר אם פשה:

ומראהו איננו עמק מן העור, אין הדבר תלוי במראה, אבל אמר כן כי אם היה מראהו עמוק מן העור, היה מהפך השער לצהוב, ולפי שבסוף ההסגר הדבר תלוי בפסיון או בשער צהוב, שבאחת מהן שהתחדש טמא, והפסיון מפורש והנה לא פשה הנגע, אבל שער צהוב לא נזכר, לכן אמר ומראהו איננו עמוק, כלומר שלא העז להוליד שער צהוב:

ואם פשה יפשה, אע"פי שהפסיון בתחלה אינו סימן טומאה, אם פשה אחרי טהרתו, אל תאמר עתה כנגע חדש הוא, ולא יטמאנו הפסיון שבא בתחלה אלא דינו כפסיון הבא בימי הסגר ומטמא, אבל שער צהוב שנתחדש אחר הפטור אין צריך לומר שהוא טמא, כי שער צהוב בין בתחלה בין בסוף לעולם סימן טמאה:

לא יבקר, לשון בוקר אור שנבדלים בו צורת הדברים, וכן לא יבקר בצורת הנתק לראות אם שער צהוב צמח בו, אלא יטמאנו בפסיון לבד:

ואם בעיניו עמד הנתק, אי אפשר לפרש שעמד בעיניו ולא פשה, שאם הוא בסוף הסגר שני, גם אם לא צמח בו שער שחור טהור שכן אמר למעלה וטהרו הכהן, אלא שב על פסוק שלפניו שפשה הנתק והרי הוא טמא, ואמר עתה ואם בעיניו עמד הנתק, שלא הלך הפסיון, אם שער שחור צמח בו נרפא הנתק וטהור, שכיון שצומחות שערות בריאות אין כאן עוד נתק, ולמדנו מזה ששער השחור מטהר גם טמא מוחלט, וכל שכן המוסגר:

שחר, דבר בהווה ששערות הבחורים על הרוב שחורות, והוא הדין אדום או לבן, כל שאינו צהוב דק ממהרו:

צמח בו, מחדש, כי נפילת שער הנתק אינה כנפילת שער מזקנה שאינה חוזרת וצומחת, אלא כשעבר הנתק ישוב לצמוח שער בריא, אבל שער צהוב פעמים לא צמח בו, אלא הנתק הפך אותו לצהוב, ולכן אמר ובו שער צהוב דק, ולא אמר שצמח בו:

וטהרו הכהן, לפי שאמר טהור הוא, כסבור אתה שילך לביתו, על כן הוסיף וטהרו הכהן שדינו להטהר ע"י כהן בצפרים ובתגלחת ככל המפורש לקמן:

ואיש או אשה, אחר שהשלים דיני נגעי עור בשר וסימניהם, ודיני נגעי שחין ומכוה, ודיני נגעי ראש וזקן, הודיע עתה שהמראות שצריכין הסגר, והמחליטין בסימני טומאה, הם מקרום ביצה ולמעלה, אבל כל מיני לובן שהן למטה מקרום ביצה, או שאר המראות אינם צריכין הסגר, וזהו ענין פרשה זו:

בהרת לבנת, לשון רבים, שאפילו יש בו בהרות רבות אינן מטמאין אותו, ואמר לבנות, שאפילו הן מראה לובן אינן מטמאין ובלבד שיהיה למטה מקרום ביצה:

בהרת כהות לבנת, תאר כהות מחובר בטעם עם לבנות, ומלת בהרות מופרדת בנגינה, כי מדבר על חולשת מראה הלובן, שאין לובן שלהן עז אלא כוהה למטה ממראה קרום ביצה:

בהק הוא, לובן הנראה בבשר אדם אדום בין חברבורות אדמימותו קרוי בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח:

ואיש כי ימרט ראשו, לשון מריטה פירשנו למעלה (פסוק ל'), והכתוב יאמר שאם נשר שער הראש מחמת חולי או זקנה, אינו צריך הסגר כמו נתק לראות אם יבא בו שער צהוב או פסיון אלא קרח הוא וטהור:

טהור הוא, מטומאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהן מקום שער, אלא כסימני נגע עור בשר בשער לבן ומחיה ופסיון:

ואם מפאת פניו, משיפוע קדקד כלפי פניו קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל, ומשפוע קדקד כלפי אחוריו קרוי קרחת, וחלקן הכתוב לקרחת וגבחת אע"פי ששתיהן טהורין, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, ואין פוסין מזה לזה:

נגע לבן אדמדם, כמו או בהרת לבנה אדמדמת (פסוק י"ט) והוא הדין כל הנגעים של ד' מראות מטמאין בקרחת וגבחת, שהרי אמר לפנינו כמראה צרעת עור בשר:

צרעת פרחת הוא, ומטמאה במחיה ופסיון אבל לא בשער לבן:

שאת הנגע לבנה אדמדמת, כמו נגע השאת, כלומר הנגע אשר בשאת:

כמראה צרעת עור בשר, ללמד שדין קרחת וגבחת כדין צרעת עור בשר האמורה בפרשה אדם כי יהיה בעור בשרו וכו' שצריכה להיות לה אחת מד' מראות נגעים:

איש צרוע, בכל הפרשה תלה הטומאה בנגע לא באיש, ואמר צרעת היא, ולא אמר צרועהוא, לפי שעד כאן דבר על משפט הנגע מראותיו וסימניו, ועכשיו שפסק, מדבר על משפט האיש בעל הנגע, שאל תאמר שנגע הצרעת הטמאה היא על אבר אחד מן הגוף, ואע"פי שמטמא את בעליה יסתיר מקום הנגע ודיה, אלא איש צרוע הוא, כלו צרוע, וזה פי' וטעם למקרא של אחריו והצרוע וכו':

יטמאנו הכהן, צריך שיטמאנו הכהן ויאמר לו טמא אתה:

בראשו נגעו, מוסב על נגעי קרחת וגבחת, שבהן הוא מדבר, ולפי שדינן שונה מדין צרעת מקום השער, חמר בראשו נגעו, כלומר אין הנגע הזה מובדל מנגעי שאר הגוף, אלא שהוא בראש, ואחרי שאין שם שער, דין אחד לו עם נגעי עור בשר:

והצרוע, וי"ו והצרוע לפי שלמעלה אמר טמא יטמאנו הכהן, ועתה התחיל לפרש חובת הצרוע, כאומר הכהן חייב לומר לו טמא אתה והצרוע חייב לפרום בגדיו וכו':

הנגע, נגע צרעת:

פרמים, קרועים:

פרוע, פירשתיו (לעיל י' ו'):

ועל שפם יעטה, חופה ראשו כאבל עד השפם שהוא מקום שער השפתים, ויצוה שיכסה הראש עד הפה, כי פיו פתוח שיקרא טמא:

וטמא טמא יקרא, יקרא בקול גדול לבני אדם המתקרבין אליו טמא אני טמא אני סורו מני, כי גם האבל עטוי ראש כמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות אבל הלכה י"ט והביא ראיה מתרגום אונקלוס על פסוק זה, לכן יודיע לכל שהוא טמא ולא אבל:

כל ימי אשר הנגע בו יטמא, אין טומאתו לימים כמו נוגע במת או בשרץ, אלא פעם זמן רב פעם קצר, ותלויה בנגע, שכל הימים שהנגע בו יטמא, כי טומאתו יוצאת מגופו, וכן בזב וזבה שנאמר כל ימי זוב טומאתה (ט"ו כ"ה), על כן הוסיף טמא הוא, כלומר גופו טמא, ואיך יטהר בימים, וכן אמר בזבה טמאה היא:

בדד ישב, חמור מכל הטמאין, שמשתלח גם ממחנה ישראל, ואילו כתב לבד בדד ישב, היה מתפרש שישב בביתו בחדר לבד ואין איש עמו, על כן הוסיף מחוץ למחנה מושבו, שמשתלח חוץ לג' מחנות, שלא יהיו הטמאין האחרים יושבים עמו:

והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, אין זה בטבע ולא כמנהגו של עולם, וכן נגעי בתים, אבל אצבע אלהים היא בהשגחה פרטית על ישראל:

בבגד צמר או בבגד פשתים, והבגד כלל, צמר ופשתים פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, שאין טומאת נגעים רק בצמר ופשתים (ובעור שיזכור לקמן):

או בשתי, הוא החוט ההולך לאורך הבגד:

או בערב, הוא החוט העובר בו לרוחב, ומלת בשתי מן שת לי אלהים, כי השתות יהרסון, שהוא יסוד הב גד, והערב ההולך לרחבו נקרא כן לפי שמערב החוטין כלם:

לפשתים ולצמר, שימוש הלמ"ד, הוא סימן כללי, בין שיהיה פשתים או צמר, וכן לכל אשר יעשה העור למלאכה דלהלן:

בעור, זה עור שלא נעשה ממנו כלי:

מלאכת עור, שנעשו ממנו כלים:

ירקרק או אדמדם, ירוק שבירוקים או אדום שבאדומים:

בבגד או בעור, כבר אמורים למעלה, וחזר ופרטן והפך הסדר, לפי שאמר ירקרק או אדמדם, טעינו לומר שהאחד מראה נגע צמר ופשתים, והשני מראה נגע העור, חזר וכתבן וסמך עור לבגד, וכלי עור לשתי וערב, ששתי המראות נוהגין בכלן:

נגע צרעת הוא, אלה המראות הם נגע צרעת שאמרתי עליו והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ואינו צריך לא שער לבן ולא מחיה ולא פסיון כמו נגעי עור בשר, אלא כשעומד במראהו בהסגר שני טמא בלי סימן אחר:

צרעת ממארת הנגע, כמו סילון ממאיר שענינו מכאיב, ואמר כן בנגעי הבגד, לדמותו לסילון ממאיר שלא יצלח לכל, כי נגעי עור בשר אע"פי שמחליטין לטומאה, יש תרופה ורפואה לאחר זמן, אבל בגד מוחלט אין לו תקנה אלא ישרף, כמו הקוץ והסילון ששרף ישרפו:

בצמר או בפשתים, של צמר או של פשתים, ודרשו חז"ל שבא להוציא את האומריות, שאם יש אימרא לבגד ממין אחר, אינו נשרף עמו:

וכבסו את אשר בו הנגע, שיכבסו בגד המנוגע הזה בנתר ובורית להסיר ממנו כתם הנגע:

הכבס את הנגע, מורכב מן ההפעל וההתפעל, ושתי פעמים יש בפרשה זו ההרכבה הזאת, ושלשה פעמים בלי הרכבה, ומליצה עמוקה היא, כי הוראת ההפעל על ידי אמצעיים, והם הנתר והבורית וכיוצא, ומהוראת ההתפעל על ההפך והדמיון, כמו יש מתעשר, יש מתרושש, הבא נתחכמה, וכיוצא, והכביסה היא שמלבנת הבגד ומעביר כתמיו על כן הרכיב המלה מההפעל וההתפעל, הבגד הכבס בנתר ובורית שהן מכבסים, אבל לא כובס באחת אלא התכבס בדמיון שלא נשתנה מראהו, שהרי אמר אחריו לא הפך הנגע את עינו וא"כ לא היה כאן כביסה אלא בדמיון, ולפי שדעת הכהן היה שיסור ממנו הנגע ע"י הכבוס, אמר וכבסו:

והנה לא הפך הנגע את עינו, לא נהפך למראה אחר שאינו מטמא, כגון לשחור או לתכלת, שאילו הפך טהור אע"פי שפשה:

פחתת הוא בקרחתו או בגבחתו, קורא לצד הבגד העליון גבחת, שהוא כלפי הפנים, וצד הבגד השני שהוא אחורי הבגד קרחת, והושאלו השמות הללו מקרחת וגבחת הראש, ומלת פחתת לשון גומא ועומק, כמו באחת הפחתים, אבל אינו כמו ומראה הנגע עמוק מעור בשרו (פסוק ג'), שצריך להיות מראיתו שקוע בבגד, כי האדום שבאדומים והירוק שבירוקים שוקעים הם, ואין צורך להאמר, אלא התורה נתנה טעם למה ישרף הבגד אם לא פשה לסוף הסגר שני, ואמרה פחתת היא כלומר מעיד אני אע"פי שלא פשה לאורך ולרוחב הבגד, כיון שעמד הנגע בעיניו י"ד ימים, פשתה בעומק הבגד, וזהו פחתת היא, שאם היה נגע בגבחת הבגד כלפי פנים, פשה בקרחתו לצד שני, ואם היה בגבחתו לצד השני, פשה בקרחתו לצד פנים:

והנה כהה הנגע, לשון כהה על נגע חלוש כמו שביארנו, וחולשתו היא שירד ממראהו הראשון שהיה ירוק שבירוקין או אדום שבאדומים, ועכשיו הוא ירוק או אדום, שאם תפרש כהה שאין לו עוד מראה ירוק או אדום, א"כ סר הנגע וטהר כמבואר למטה בענין:

הכבס, אף כאן הורכבה המלה, לפי שעדיין הנגע במקומו, והכבוס לא הועיל, אלא אחרי שכבסו אותו, כהה הנגע מאליו:

וקרע אתו, יקרע מקום הנגע מן הבגד וישרפנו, ותחילה אמר הכתוב בדרך כלל באש תשרפנו, וחזר ופירש כיצד? אם כהה, יקרע לבד מקום הנגע וישרפנו, ואם חזר עוד, ישרוף כל הבגד:

ואם תראה עוד בבגד, באיזו מקום שיהיה בבגד, כי מקומה הראשון נקרע:

פרחת הוא, שבעל נגע צרעת הנזכרת למעלה (פסוק מ"ז), כלומר נגע זו צרעת פורחת היא:

באש תשרפנו, אינו שב על המקום הפורח, אלא על הבגד כלו:

את אשר בו הנגע, הבגד או השתי או הערב או כל כלי העור:

אשר תכבס, בסוף ימי הסגר ראשון שיצוה הכהן לכבסו, אם כשתכבסנו סר ממנו הנגע לגמרי, ולפי שהועיל הכבוס לא הורכבה המלה:

וכבס שנית, אינו להסיר ממנו הנגע, אלא טבילה לטהרו, ולכן הכבוס שעושין ע"י סממנים להסיר הכתמים נזכר בפרשה בבנין הפעל, וכאן שהוא לטהרה אמר וכבס בפועל:

זאת תורת, כשגמר דיני צרעת עור בשר וחביריהן לא אמר זאת תורת, לפי שלא נגמר הענין כלו, שעוד צריך לכתוב דיני טהרה בפרשה הסמוכה, אבל צרעת הבגדים שגמר משפטם בענין, שאין בהן אלא טהרה וטבילה או שריפה באש, לכן אמר זאת תורת וכו' לטהרו או לטמאו, כלומר הכל אמרתי לך, כל דיני טהרתן וכל דיני טומאתן, לא חסר דבר:

בגד הצמר, של בגד הצמר, ויש כאן ד' שמות סמוכים זה לזה: