ביום טהרתו, שעליו אמרתי למעלה וטהרו הכהן, וטהר אותו הכהן, ולא פירש עדיין איך תהיה טהרתו ועכשיו מפרש:

ויצא הכהן, לפי שהמצורע יושב בדד מחוץ למחנה, פעמים שמתרחק כמה פרסאות מן העיר למצוא לו מושב בימי חלוטו, ואין הכהן חייב ללכת אליו שם, אלא והובא אל הכהן, המצורע בא עד לפני שער העיר, ולפי שאסור עדיין ליכנסאל המחנה, צריך הכהן לצאת אליו, וזהו ויצא הכהן וכו':

וראה הכהן, יתבונן בנגע ובסימניו:

והנה, כשיתברר לו שכן הוא שנרפא הנגע:

נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ולא אמר נרפא הצרוע, כי אע"פי שעדיין הצרעת בגופו כשיש בו סימני טהרה, נרפא הנגע:

ולקח, הלוקח:

למטהר, מבנין התפעל, וענינו בשביל הצרוע הרוצה עתה לטהר עצמו מטומאתו:

חיות, בריאות, כי הבריאות היא החיים:

טהרות, פרט לטמאות:

ושני תולעת, לשון של צמר צבועה זהורית:

אל כלי חרש, שישחט את הצפור בענין שיזוב דמו אל כלי חרס:

על מים חיים, שנתן תחלה בכלי חרס, ופי' מים חיים שנובעים תמיד מן הארץ ואינן פוסקין:

את הצפור החיה יקח אתה, מלמד שאינו אוגדה עמהן, אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכין יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב קיחה אחת לשלשתן, יכול כשם שאין הצפור בכלל האגודה, כך לא תהא בכלל טבילה, ת"ל וטבל אותם ואת הצפור החיה, החזיר את הצפור לכלל טבילה:

על המים החיים, כמו עם, כלומר באותו דם שהוא מעורב עם המים החיים:

וטהרו, לא שהוא טהור בהזאה זו, שהרי עוד לכל הדברים האחרים האמורים בענין לפנינו, אלא שגם הזאה זו צריכה לטהרתו, ועל כן בעל הטעמים חבר וטהרו עם ושלח:

וכבס המטהר את בגדיו, מאותה טבילה ואילך אינו מטמא עוד משכב ומושב, אבל עדיין מטמא אדם ובגדים במגע:

את כל שערו, לא שער בית הסתרים:

אל המחנה, מחנה ישראל:

וישב מחוץ לאהלו, אע"פי שבא אל המחנה, יהיה כמנודה ואסור מת"המ:

והיה ביום השביעי, מיום בואו אל המחנה:

את כל שערו, כלל:

את ראשו, אפי' נזיר שנאמר בו תער לא יעבור על ראשו:

ואת זקנו, אפי' כהן שנאמר בו ופאת זקנם לא יגלחו:

את גבות עיניו, פרט, ואת כל שערו יגלח, חזר וכלל לרבות כל מקום שער הנראה שהוא ערום, ולמעט בית הסתרים:

וכבס את בגדיו, שלובש שאינו מטמא אותן עוד במגע, וכבוס בגדים שלמעלה אותן שישב עליהן, שאינו מטמא עוד במושב:

בת שנתה, עברה עליה שנה, לא שנה למנין עולם:

ושלשה עשרונים סלת מנחה, לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים, ולימד שאינו אלא עולת בהמה, שאם היא בפני עצמה תהיה נקמצת ושיריה לכהנים וזה אינו כי להלן אמר והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה:

ולג אחד שמן, להזות שבע ולתת ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות:

לפני ה' פתח אהל מועד, לא בעזרה עצמה שהרי הוא מחוסר כפורים וחייב כרת על ביאתו למקדש, אלא אמרו חכמים שעומד בשער ניקנור, והתירה לו התורה להכניס בהונו ותנוך אזנו לפנים בשביל המתנות להטהר מצרעתו:

והקריב אתו לאשם, הוא על דרך כלל ואחריו פרט, אמר שהכהן יקריב את הכבש לאשם ואת לוג השמן, כיצד? והניף אותם וכו' ותנופת השמן והזאתו זהו דרך הקרבתו:

במקום אשר ישחט, על ירך המזבח בצפון, ומה ת"ל והלא כבר נאמר בתורת אשם שטעון שחיטה בצפון, לפי שיצא מכלל אשמות לידון בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר במקום אשר וכו':

כי כחטאת, כי ככל החטאות האשם הזה הוא לכהן, ששוה לחטאת שצריך מתן דם ואימורין למזבח קודם שיוכשר בשרו לכהן, לא שדם בהונות ואזן מתירם:

ולקח הכהן מדם האשם, מקבל בידו, אבל דם שזורק מקבל בכלי כמו בכל האשמות:

בהן, גודל:

ולקח הכהן מלג השמן, קצת מלוג השמן, הנשאר בלוג אח"זל שמתחלק לכהנים ואינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה כשאר ק"ק שהרי הוקש לאשם:

על כף הכהן השמאלית, על כף עצמו, דהיינו של הכהן המטהר, ולכן צריכה להיות השמאלית, כדי שיטבול בה הימנית, והראיה מפסוק שלאחריו שאמר מן השמן אשר על כפו השמאלית, שהוא ודאי מוסב אל הכהן, והוצרך כאן לכפול מלת הכהן שני פעמים שאילו אמר ויצק על כפו השמאלית, היית טועה דמשמע על כפו של איש המטהר, כדרך שאמר בפסוק שלפני זה ועל בהן ידו, ועל בהן רגלו, שהכנוי מוסב אל האיש המטהר:

והזה מן השמן באצבעו, לא היה צריך לומר אלא והזה שבע פעמים, ולפי שהוסיף מן השמן באצבעו, ילמדנו שבכל שבע הפעמים יהיה השמן באצבעו, בהזאה אחרונה כראשונה, ולפי שכל פעם יחסר, ידענו שעל כל הזאה טבילה:

לפני ה', כנגד בית ק"ק:

והנותר בשמן, שימוש הבי"ת ביארנו לעיל (שמות ל"ח ח'):

ועשה הכהן את החטאת, היא הכבשה כי חטאת יחיד באה נקבה:

וכפר על המטהר, זוהי כפרה שניה שהחטאת מכסה:

ואת המנחה, שלשה עשרונים למעלה:

וכפר עליו, זוהי כפרה שלישית, שהעולה מכפרת:

וטהר, לקדש ולמקדש:

ואם דל הוא, מלת דל על הרוב על חוסר הממון, ולפי שגם בעל מעט הממון, יקרא דל כנגד העשיר שיש לו הון רב, לכן הוסיף ואין ידו משגת שקצרה ידו אפילו להשיג ג' הכבשים:

לתנופה לכפר, אע"פי שאין התנופה מכפרת, כי הדם הוא בנפש יכפר, אבל הוא כנותן טעם למה כבש זה אשם, ולא חטאת או עולה, לפי שבאשם עיקר הכפרה, כי מעשה חטאת ועולה של מצורע כמעשה כל חטאת ועולה, אבל מעשה אשמו אינו ככל האשמות שהרי צריך תנופה חי, ולכן הכבש האחד הזה יהיה לאשם לתנופה:

ועשרון סלת אחד, לכבש זה שהוא אחד יביא עשרון אחד לנסכו:

אשר תשיג ידו, יתכן שהקודם במקרא קודם במעלה, ואם ידו משגת לשתי תורים לא יביא בני יונה:

והיה, על פי הכהן:

ביום השמיני לטהרתו, שמיני לצפרים ולהזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת:

ועשה, נמשך אל פסוק שלאחריו, כאילו אמר ועשה את האחד עולה, אבל לפי שזכר את האחד, הפסיק בו לפרש שהוא או מן התורים או מן בני היונה:

זאת תורת אשר בו, שיעורו זאת תורת הנרפא אשר היה בו נגע צרעת:

אשר לא תשיג ידו, כי על מצורע עשיר כבר אמר למעלה זאת תהיה תורת המצורע, וכאן אמר תורת אשר לא תשיג ידו:

ונתתי נגע צרעת, ללמדנו שהנגעים הללו אינן ממנהגו של עולם, אלא בדרך מופת:

ובא אשר לו הבית, שלא ישלח ביד שליח:

והגיד, כל לשון הגדה ביאור דברים, שישא ויתן עם הכהן על דבר זה, הכהן ישאל איך קרה הדבר, והוא יגיד לו:

כנגע, דרך מוסר שלא יחליט ויורה לפני הכהן שהוא נגע, אפילו הוא ת"ח ויודע שהוא נגע ודאי:

נראה לי, שלא יגיד על פי מה ששמע מאנשי ביתו, אלא על פי מה שראה בעיניו:

בבית, מתוכו, שאינו מטמא מאחוריו:

ופנו את הבית, גזרת הכתוב שלא יטמאו כלי הבית מטומאת הצרעת, כי אפשר שיש בבית כלים שאולים מאחרים, ולפי שהנגע בא על אשמת אדון הבית, למה ילקו האחרים בשבילו:

ולא יטמא כל אשר בבית, שאם לא יפנהו, כשרואה הכהן את הנגע הצריכה הסגר לא יוכל להמתין עד שיפנו הבית, אלא מיד חייב להסגירו:

לראות את הבית, גם הבית צריך שיראה, אם ראוי לטומאת נגעים, כי יש בתים שאין מטמאין, שצריך להיות מרובע בעל ד' כותלים:

שקערורת ירקרקת או אדמדמת, שקערורות תואר לאבנים, והמלה מורכבת מן שקע ומן ערה, שקע יורה על היות האבן שקועה בבנין, וערה יורה להפך שאפשר לחלצו מן הקיר, כמו ערו ערו עד היסוד, כי כן צריכין להיות לענין טומאת נגעים, אבנים תלושים שחוברו בבנין ע"י טיט, אבל קיר של סלע מששת ימי בראשית או קורות שעל פני הקיר או עפר אינן מטמאין, ופי' הכתוב כך הוא, למעלה זכר נגע סתם ולא זכר היכן תהיה, לכן אמר כאן בקירות הבית, ואף לא בכל מה שבקיר, אלא כשיראה בקיר אבנים שקועות, שיהיו מקצתן ירקרקות או אדמדמות, אז יסגיר את הבית, ומלת אבן בכל המקרא לשון נקבה:

ומראיהן שפל מן הקיר, זה לא היה צריך לומר, כי הירוק והאדום שזכר בלי ספק נראין שפלות, וכן בבגד נתן ג"כ סימנין אלו ולא הזכיר שיהיה מראיהן שפל מן הבגד, אבל כאן אינו תנאי להיות ג"כ שפל מן הקיר, אלא סיפור הוא שבהיות המראות הללו באבני הבית יהיה מראיהן שפל מן הקיר, והוצרך לומר כן בבתים ולא בבגדים, לפי שהבגדים אינן מטמאין אלא צמר ופשתים לבנים, לא צבועים, אבל הבתים מטמאין גם צבועים, ופעמים שהבית צבוע באחת ממראות אלו, ותאמר איך יוכר הנגע, לכן הודיע הכתוב שהאבנים שבהן הנגע יהיו תמיד מראיהן שפל מן הקיר:

ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית, לא ילך לביתו ויסגיר, ולא יעמוד בפתח תחת המשקוף ויסגיר, אלא בצד המשקוף מבחוץ:

והסגיר, יאמר בית זה מוסגר שבעת ימים:

והנה פשה, ולא ביאר הכתוב מה דינו אם מצאו עומד בעיניו, ואמרו רבותינו שמסגירו ונותן לו שבוע שניה, ואם בסוף שבוע שניה עוד עומד בעיניו או שפשה חולץ וקוצה וטח, כמו בפשה בראשון:

וחלצו, לשון הסרה ממקומו, כמו וחלצה נעלו, ובא בבנין הכבד לפי שלחליצת אבנים מן הקיר צריכין כלים, ואין כן חליצת נעל:

אל מחוץ לעיר, אל מקום ידוע שהוא מחוץ לעיר מוכן להשליך שם אבנים כאלה:

אל מקום טמא, אין מקום טמא, שאין קרקע בית קבול טומאה, לכן אמרו חכמים שיהא מקומו טמא, כלומר המקום שישליכום שם יקראו טמא:

יקציע, יקלוף סביבות האבן שחלץ מכל הצדדים בשוה, כי שורש קצע ענינו עשיית הדבר בשוה ע"פי מדה ידועה, וכן הכלי בעלת זוית ישר נקרא מקצועות, וירכתי הבית נקראו מקצועות לפי ששני הצדדים פוגעים בזויות במשור:

מבית, מבפנים, במקום שישב שם האבן המנוגע בקיר קולף מסביב לו הטיח, וסביב על האבן שחלץ, לא סביב הבית כלו:

ושפכו, לפי שהעפר שמוציאין ניתן בכלי או בשק, יתכן לומר ושפכו, ועל האבנים אמר והשליכו:

הקצו, שכרתו במקצוע, ולא אמר אשר הקציעו, כי אינו טפל אלא על מלאכת ההקצעה שיהיו הזויות מכוונות, לא על העפר שהוקצה במקצועות:

אבנים אחרות, לא מאבני הבית הזה מקיר אחר שבו:

אל תחת, במקום שישבו האבנים הראשונות:

ואם ישוב הנגע, אע"פי שיש עתה אבנים אחרות, ישוב הנגע למקומו הראשון, ויפרח באותן האבנים שהביאו אל הבית:

ואחרי הקצות את הבית, שלא תוכל לומר נשאר דבר מן הנגע הראשון סביבות האבנים:

ובא הכהן, לא באותו היום, אלא לסוף שבעה:

והנה פשה הנגע בבית, כל שיבת נגע קרוי פסיון, והדעת ניתנת כן, שהרי חלצו האבנים שהיה בהן הנגע, וכל הנראה עתה על האבנים החדשות עודף על הנגע הראשון, אפילו נראה פחות מן הנגע הראשון, כגון שהאבנים שחלצו היה עליהן נגע כשלשה גריסין, וכששב הנגע הוא כשני גריסין, ג"כ פסיון הוא, שכסה הנגע בבית על שלשה גריסין הראשונים שניטלו ממנו, שהרי הנגע הראשון במקומו באבנים שחלץ, והרי הנגע מכת הבית, ודומה לעץ פורח, וכלשון הכתוב ופרח בבית, ולכן אין אנו צריכין לומר שאין כאן מקומו של מקרא זה, אלא המקרא כתוב כהלכה וכמשפטו:

צרעת ממארת הוא, שאין תרופה לבית זה וצריך נתיצה:

והבא אל הבית, לא ששהה בו, אלא יצא מיד:

כל ימי הסגיר אתו, שבוע ראשונה, וכן אם לא פשה בראשונה והסגירו שבוע שניה הבא אל הבית טמא:

והשוכב וכו' והאוכל, שדרך בני אדם לבוא לבית לאכול או לשכב בו, ולאו דוקא אוכל ושוכב, אלא שהה בבית כדי שיעור אכילה מטמא בגדים, ונלמד זמן שוכב מאוכל:

ואם בא יבא הכהן, כלומר אחר שחלץ וקצה וטח והסגירו שבעת ימים, בא וראה שלא חזר הנגע למקומו:

וטהר הכהן את הבית, בדרך שיפרש בסמוך:

לחטא, כמו וחטא את המזבח (ח ט"ו):

לכל נגע הצרעת, צרעת השחין והמכוה ונגעי קדחת וגבחת:

ולנתק, אינו מטמא במראות נגעים, אלא בכל מראה ובשער צהוב:

ולצרעת הבגד, שמטמא בירקרק ואדמדם, וכן זאת התורה לצרעת הבית שמטמא במראות אלו:

ולשאת, וכן זאת תורת ד' מראות נגעים המטמאים בעור הבשר:

להורת, אלו הן דיניהן שיורו הכהנים על פיהן, ועל פי הסימנים הללו יטהרו או יטמאו האדם הבגד או הבית: