ואל אהרן, הכהנים יפרישו בין זבה לנדה, ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר כי הצרעת נגע גלוי:

כי יהיה זב, כמו זבת חלב ודבש, שנוטף מאליו טיפין:

זובו, שם ללחה היוצאה:

וזאת תהיה טמאתו בזובו, על אופן זה תהיה הזיבה שיקרא זב ויטמא:

רר בשרו את זובו, פועל נגזר מן שם ריר, כמו ויורד רירו על זקנו, ופן הזיבה היוצא ממנו קלוש ונוטף מבשרי:

או החתים בשרו מזובו, שבשרו החתים וסתם את פיו מפני זובו שאינו יוצא, וכשהתולדות דוחהו אחר כך לחוץ יוצא טפות עבות:

טומאתו הוא, כל אחד מב' דרכים אלו היא טומאתו, לטמא טומאה חמורה:

כל המשכב, הראוי למשכב, פרט אם שכב על הדלת או על דף הבור שאינו ראוי למשכב, יכול כל ראוי למשכב אפילו מיוחד למלאכה אחרת, ת"ל אשר ישכב עליו המיוחד לשכיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

יטמא, טומאה חמורה, לטמא אדם ובגדים, לא טומאת מגע, שהתורה החמירה במשכב ומושב ומרכב יותר מכל שאר הדברים שהזב נוגע בהן. שכלן נעשים ראשון, ואינן מטמאין אדם וכלים, ואלו נעשין אב הטומאה לטמא אדם וכלים:

ואיש אשר יגע במשכבו, אפילו אינו שוכב עליו בשעת מגע:

יכבס בגדיו, שהן עליו בשעה שנוגע במשכבו:

והיושב על הכלי, אפילו עשר מושבות זו על גב זו, והזב יושב בתחתון והטהור במושב העליון, טמא, וכן הדין במשכב:

והנוגע בבשר הזב, דומה לנוגע במשכב ובמושב, שמטמא בגדים וטמא טומאת ערב, והכתוב מלמדנו שאינו טמא טומאה כזו עד שיגע בבשרו ממש, אבל נוגע בבגדי הזב אינו מטמא בגדים וכלים, שאעפ"י שהן על גופו אינן חמורין כמשכב ומושב שהנוגע בהן מטמא בגדים גם אם אין הזב שוכב עליו:

וכי ירק הזב בטהור, שנגע רוקו באיש טהור, הרוק מטמאו והוא הדין ניעו ורירו ומי אפו וכל שאר הליחות, והכל בכלל רוק כי שרשו רקק, ונופל על ליחה עבה:

וכל המרכב, הכלים שהן לרכיבה:

אשר יהיה תחתיו, של זב, ולא תחתיו של מרכב:

והנושא אותם, על כל האמורין בענין נאמר, הזב זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ומשכבו ומושבו ומרכבו, משאן מטמא אדם לטמא בגדים:

וכל אשר יגע בו הזב, כבר אמר למעלה והנוגע בבשר הזב, ומה לי טהור נגע בטמא, או טמא בטהור, ושנה הדבר לפי שאמר למעלה בבשר הזב, והייתי יכול לפרש דוקא במקום שהטומאה יוצאה מגופו, למד עתה שגם נגיעת יד מטמאה כנגיעת שאר הגוף שהרי אמר וידיו לא שטף במים, הרי שמדבר על נגיעה כדרך הנוגעים שהיא ביד:

וידיו לא שטף במים, בעוד שלא טבל מטומאתו, ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה מטמא בכל טומאותיו, כי אי אפשר לו לומר שאם בימי זובו שטף ידיו, אפילו לא טבל כל גופו לא יטמא בנגיעתו בידיו, שהרי טומאת קרי הקלה נאמר בו ורחץ את כל בשרו במים, כל שכן זב החמור, שלא יועיל שטיפת ידים בלי טבילה, והטעם שזכר הכתוב ידים ולא אמר כל בשרו, לפי שהידים עסקניות הן ונוגעות בכל מקומות הגוף ונדבק בהם זוב ורוק ומימי האף, על כן צריך שישטפם היטב במים קודם טבילה להעביר הלחה הטמאה הדבקה בהן, שאם ישאר עליהן ליחה טמאה לא עלתה לו טבילתו, אבל הטבילה עצמה אינו צריך לאומרו כאן, שנאמרה בסוף ורחץ בשרו במים חיים וטהר (פסוק י"ג):

אשר יגע בו הזב, מאוירו כמו שלמדו רבותינו מכלי חרס האמור בחטאת:

ישטף במים, גם זו טבילה כמו וידיו לא שטף במים:

וכי יטהר הזב מזובו, לא שיטהר מטומאתו, אלא מזובו שאין זרעו זב עוד לחוץ, אלא כנוס בכלי הזרע כמו בכל אדם, ולשון טהרה נופל על סור ענין רע, לכן בשוב הלחה אל מקומה הראוי בגוף, ולא תראה עוד מאליה החוצה נקרא טהרה:

שבעת ימים לטהרתו, שבעת ימים רצופים טהורים מטומאת זיבה:

במים חיים, הנובעים מן הארץ:

וטהר, מטומאתו שאינו מטמא עוד:

לו, לכפרתו:

פתח א"מ, לעזרה בשער ניקנור מקום שטבולי יום עומדים:

וכפר עליו, במתן דמים:

מזובו, מפני זובו שהיה איש זב וטמא, ועתה שפסק יכסה על חרפת נפשו בקרבן זה:

כל בשרו, אמרו חכמים מים שכל בשרו עולה בהן, וכמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות, נמצאת שיעור המקוה מ' סאה:

וכל בגד וכל עור, וכן כל שאר הכלים:

ואשה אשר ישכב איש אתה, לא אמר ואיש אשר ישכב עם אשה ש"ז, לפי שהדין שנתחדש הוא טומאת האשה, כי טומאת האיש ידענו ממה שאמר למעלה:

ואשה כי תהיה זבה, דם נדה ודם זיבה בכלל, והתורה הבדילה בין דם לדם, שבעת ימים ראשונים תקראנו דם נדה, ואם תוסיף לזוב תקראנו דם זיבה:

שבעת ימים תהיה בנדתה, מלת נדה היא שם תואר לבעלת הדמים, כי בתולדת כל אשה שיש לה אורח, שהדם נודד מן הגוף, כמו כצפור נודדת (משלי כ"ז) שהוא על ההעתקה ממקומו אל מקום אחר, כן דם האשה נודד מן הגוף ששם משכן הגוף, ויוצא חוץ לגוף, ולפי שזאת היא תולדת האשה, וכל הנשים שוין בה, הודיעה תורה שיציאת דם שבעה ימים היא תולדת האשה, ובהן תקרא נדה, ואחר כן אמרו אשה כי יזוב וכו' בלא עת נדתה או על נדתה, זהו הפך מן התולדות ותקרא זבה הצריכה ימי נקיים וקרבן:

ואם על המשכב, כל עצמו של מקרא זה לא בא אלא להקל, שאין בכל טומאותה נדה רק טומאת ערב, לבד כששוכב עמה שטמא טומאת שבעה, וזהו שאמר, ואם על המשכב הוא, אפילו שכב אדם על משכבה, או על הכלי אשר היא יושבת עליו, שישב אדם על מושבה, אפילו בעת שהיא יושבת עליו, וכל זה עשה בנגעו בו, שגם נגע במשכב ובמושב, והרי כאן טומאת מדרס וטומאת מגע, והנדה עצמה קרובה אליו, אעפי"כ יטמא רק עד הערב, ואח"כ אמר אבל אם שכב איש אותה וכו', זה טמא טומאת שבעה:

ואם שכב, אבל השוכב עמה אינו בכלל האמור למעלה שאינן מטמאין אדם וכלי חרס אפילו בשעה ששוכבין או נוגעין בטומאה, ואינן מטמאין רק טומאת ערב, וזה אמור כנדה עצמה:

ותהי נדתה עליו, וע"י כך תבא נדתה עליו, אז וטמא שבעת ימים:

וכל המשכב, אע"פי שאמר שהוא טמא כמוה, לענין משכב ומושב חלוק ממנה, שאין משכב ומושב שלו מטמאין אדם לטמא כלים, אלא משכב ומושב שלו מטמאין לבד אוכלין ומשקין:

ואשה כי יזוב, כבר פירשנו שמשבעת ימים ואילך כשתראה דם, אינו קרוי דם נדה, שאין בתולדת הנשים שיאריך האורח יותר מז' ימים, לכן מה שרואה עוד זיבה הוא, וצריכה שבעה נקיים וקרבן:

על נדתה, לאחר שגמרו ז' ימי נדה:

ימים רבים, ג' ימים:

כימי נדתה תהיה, לענין טומאה, שמטמאה את בועלה כנדה:

כטמאת נדתה, כטומאת מושב נדתה:

ואחר תטהר, על דרך הפשט שתרחץ במים חיים כזב, אבל רבותינו הקלו בטהרת הזבה, שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקוה:

והזרתם, שרשו נזר, והנזירות היא ההפרשה, והמצוה לכהנים, כי עליהם אמר ולהבדיל וכו':

ולא ימתו בטמאתם, אם יטמאו באחת מטומאות האמורות בענין, או שנטמאו בם ויתעצלו להטהר מהן, יבואו לידי חיוב מיתה, כי אפשר שיבואו אל מקדשי אשר בתוכם ויתחייבו מיתה לשמים:

לטמאה בה, מלת בה על שכבת זרע:

והדוה, לפי שהאורח היא תחלה טבעית ומרגשת צער בגופה תקרא דוה:

והזב את זובו, וכן היא תורת כל זב בזובו, כל אחד כפי דרכו, לזכר במראה לובן, ולנקבה במראה אודם:

ולאיש אשר ישכב עם טמאה, עם נדה או זבה, שטומאתה עליו טומאת שבעה: