וידבר ה' אל משה, כבר פירשנו כי דבור נופל על הרחבת דברים, ולשון אמירה על המאמרים הקצובים בחכמה מה שיאמר בלי תוספת ובלי גרעון, וכן כאן אחרי מות שני בני אהרן, דבר אל משה והודיעו בנבואה טעם מיתתם, וקדושת הדביר וההיכל והעזרה ועבודת הכ"הג ביום הצום, ואחריו כתוב ויאמר ה' וכו' צוהו מה שיאמר מזה לאהרן, והן הדברים שיכתוב גם בתורה, אלא שבעל פה פירש לאהרן פירוש המאמרים הללו, וזהו דבר אל אהרן אחיך, שתדבר לו בהרחבת דברים פי' האמירות שתאמר לו:

אחרי מות שני בני אהרן, ללמדנו שבני אהרן לא עברו על ואל יבא בכל עת וכו', כי אחרי מותם נאמרה אזהרה זו למשה:

בקרבתם לפני ה', כאשר קרבו לפנים אל ה', והיה ראוי לגדולים כמותם לנהוג נניעות בעצמם, והודיע שלא מתו בעבור ההקטר, אלא בעבור שנכנסו לפנים, כמו שפירשנו שם:

ואל יבא, שאל יבוא, וכן דבר אל בני ישראל ויסעו:

בכל עת, אפילו פעם אחת אסור, ואילו אמר ואל יבא אל הקדש וכו', בזאת יבא וכו', הייתי אומר ביום הכפורים מותר לבא כל היום כל פעם שירצה, לכן הוסיף בכל עת, שמלבד שאסור לבא, שם כל השנה כלה, אלא גם ביום שמותר ליכנס אל יבא בו בכל עת ורק לעבודות פנים, שנצטווה עליהן בפרשה זו:

אל הקדש מבית לפרכת, העזרה וההיכל גם הם קדש, לכן אמר מבית לפרכת שהוא הדביר, והוסיף אל הקדש לרבות את ההיכל, שעל הבית כלו באזהרה ומקום הארן במיתה:

כי בענן אראה על הכפרת, זה טעם שאמר אל פני הכפרת ולא אמר אל פני הארן, לפי שעונש המיתה בעבור שמיקל בכבוד המקום ב"ה השוכן על הכפורת, שעליו ענן כבוד ה', וכל הרואה הענן שעל הכפרת יודע ששם נגלו האלהים, וכשמיקל ראש לגשת שם חייב מיתה:

בזאת, בסדר ובמשפט שאומר לך:

הקדש, העזרה וההיכל והדביר, כי בשלשה מקומות יעבוד עבודתו ביום זה, ואח"כ פי' שיבא גם מבית לפרכת שנאמר והביא מבית לפרכת (פסוק י"ג):

כתנת, אחר שיבא אל הקדש ביום זה יפשוט את בגדיו, וילבש ארבעה בגדי בד הללו:

קדש, שיהיו משל הקדש:

יצנף, לשון צניפה נופל על בגד ארוך שצונפים אותו בעגול סביב הראש, אבל אין סברא שביו"הכ היה צונף אותה סביב הראש, אלא המצנפת היתה צנופה מעת שנעשית ע"י עושי הבגדים, ואמר יצנוף מלשון מצנפת שבהיותה על הראש נראה כצנוף:

ורחץ במים, אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו, ושני קדושי ידים מן הכיור:

לחטאת, מפורש בענין שלא קרב רק אחד מהן, והשני משתלח חי למדבר, אבל יגיד שמפרישין שתיהן לחטאת, לכפר על חטאות ישראל ופשעיהם, לא שמפרישין אחד לעזאזל, אלא הם מפרישין שני שעירים לחטאת, ומצות ה' היא שיגריל עליהן הכהן: (ו)

את פר החטאת אשר לו, האמור למעלה, ובו יתחיל עבודותיו לפי ששלו הוא ובא לכפר עליו, וראוי שיתודה תחלה על עצמו טרם יכפר על העדה כלה:

וכפר בעדו, המשך הכתובים הוא על דרך כלל ואחריו מעשה, שאינו אלא פרטו של ראשון, הזכיר עתה דרך כלל שיקריב בתחלה את פר אשר לו ויכפר על ידו בעדו ובעד ביתו כיצד? עתה יבאר דרך פרט, בתחלה יעשה גורלות, לפי שיצטרך אח"כ לערב דם הפר עם דם השעיר, כדי לגמור הזאת דם הפר, וכדי שלא יצטרך להפסיק במעשה עבודתו אמר שיגריל קודם שחיטת הפר, אח"כ חזר ואמר (פסוק י"א עתה יתחיל בהקרבת הפר שזכרנו, כיצד ? ושחט את פר החטאת וגו' עד פסוק כ', ששם נגמרה הקרבת הפר והזאת דמו, זהו פשוטו של מקרא:

והעמיד אתם לפני ה', מעמידן בשער נקנור מכוון כנגד בית ק"ק פניהם למערב ואחוריהם למזרח:

על שני השעירם גרלות, לא שיתן על כל אחד שני גורלות, אלא שיעור הכתוב שיקח מן הקלפי גורלות, ואותן גורלות שיוציא יתן עליהם, וחזר ופירש גורל אחד לה' יתן על שעיר זה, וגורל אחד לעזאזל יתן על השעיר השני:

גורל אחד לה', הכתוב מפרש מה יכתוב על הגורלות שזכר, ואמר גורל אחד חרות עליו לה', ועל אחד מהן חרות לעזאזל:

לעזאזל, אפרש להלן (פסוק כ"ב):

ועשהו חטאת, הכהן יקרא לו עתה שם חטאת:

והשעיר וכו', אבל השעיר אשר עלה וכו' לא יקרא חטאת, כי לא יקרב במקדש, אלא יעמד חי:

לפני ה' לכפר עליו, אע"פי ששאר הקרבנות מכפרים במותם במתן דם, זה יכפר עליו הכהן עונות בני ישראל לפני ה' בעודנו חי, ואמר הטעם לשלח אותו לעזאזל, וכפרה זו מפורשת בענין שהיא ווידוי דברים:

והקריב אהרן, עתה בא להקריב חטאתו, ומתודה עליו עונותיו ועונות ביתו:

ושחט, שוחט ומקבל את הדם, ונותנו ביד כהן למרס בו שלא יקרוש, כדי שילך תחלה ויקטיר קטורת בפנים:

גחלי אש, גחלים בוערות לא עוממות:

מעל המזבח, החיצון:

מלפני ה', מצד המזבח שלפני היכל הפתח, והוא צד מערבי:

קטרת סמים דקה, כבר נאמר ושחקת ממנה הדק (שמות ל' ל"ו), ובי"הכ דקה מן הדקה, שמערב י"הכ היה מחזירה למכתשת:

והביא, את הכף והמחתה מבית לפרכת, לקדש הקדשים:

ונתן, אחר שיהיה בפנים, יתן את הקטורת על האש:

לפני ה', בין שני בדי הארון מול הכפרת:

וכסה ענן הקטרת, לפי שאמר למעלה ואל יבא בכל עת וגו' כי בענן אראה על הכפרת, בי"הכ יכנס תחלה בקטרת, ויקטירנה מול הכפרת לפני ה', גם ענן הקטורת יכסה את הכפרת שענן ה עליו, ולא ימות, ולכן תאר עשן הקטורת כאן בלשון ענן, נגד כי בענן אראה:

ולקח, אחר שהקטיר הקטורת יוצא מק"ק אל העזרה, ולקח המזרק שבו דם הפר מן הרובד הרביעי שבעזרה, ונכנס שני לק"ק:

והזה באצבעו על פני הכפרת, ולא פירש כמה יזה למעלה, ולפי שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הרי זה הזאה אחת:

על פני הכפרת קדמה, לא שיזה על הכפרת, אלא כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כ"ה י"ח), כלומר שעומד בין שני בדי הארון ומזה על כנגד עביה של כפרת והטיפין נופלין לארץ, בין בהזאת אחת למעלה ובין בשבע שלמטה, אלא כשרוצה להזות אחת שלמעלה, מגביה ידו תחלה למעלה מן הכפרת ומצדדה למטה עד כנגד עובי הכפרת ומזה, ובהזאות שלמטה מגביה ידו למעלה עד כנגד עובי הכפרת ומזה:

וכפר על הקדש, זהו ק"ק שבו ארון וכפורת ששם ה' נקרא עליו ויכפר עליו בקטורת ובהזאת דם, שלא תסתלק שכינה מעל ישראל בעבור טומאתם ופשעיהם:

מטמאת בני ישראל, כולל כל העבירות החמורות הגורמים סילוק שכינה, שכלן קרויים טומאות:

ומפשעיהם לכל חטאתם, גם על הפשעים שמרדו בה' ובדבר קדשו, לפרוק מעליהן עול מלכותו ותורותיו ומצותיו, ללכת בדרכי חטאתם, שהן הדרכים הרעים שגברו בלבם התאוה והחמדה:

וכן יעשה לאהל מועד, כמו שעשה בק"ק, כשם שהזה משניהם בפנים א' למעלה וז' למטה, כך מזה על הפרוכת מבחוץ משניהם א' למעלה וז' למטה:

השכן אתם בתוך טמאתם, שב על אהל מועד שהוא במחנה, שבו יעבדו בית ישראל את ה', וא"מ כינוי לשכינה שהיא בישראל, ולפי שהוא מקום קדוש ראוי שישכון בין טהורים:

וכל אדם לא יהיה באהל מועד, בהיכל אבל בעזרה מותר:

בקדש, בק"ק ובהיכל:

וכפר בעדו ובעד ביתו, בפר:

ובעד כל קהל ישראל, בשעיר:

ויצא אל המזבח אשר לפני ה', אחר שגמר בהיכל מתנות שעל הפרוכת, הולך משם אל מזבח הזהב, ואם תאמר הלא עומד בהיכל ואיך נאמר ויצא? אבל צריך אתה לדעת שהוראת לשון יציאה אם יורה על יציאה ממקום למקום אחר יכתב אצלו מלת מן כמו ויצא הכהן מן הבית דלעיל, ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כ"ח), וכשאין אצלו מלת מן יורה גם על ההעתקה במקום שהוא עומד, כמו ועבדך יצא בקרב המלחמה (מלכים א' כ' ל"ט) כלומר שנעתק ממקומו, וכן אשר יצא לפניהם (במדבר כ"ז י"ז), וכן כאן לא אמר ויצא משם אל המזבח אלא ויצא, פתרונו שיעתיק בהיכל מהלאה למערב המזבח אל מזרחו:

וכפר עליו, ובמה יכפר עליו, ולקח מדם הפר וכו', בהזאת דם הוא מכפר עליו:

מדם הפר ומדם השעיר, מעורבים זה בזה, לא מכל אחד בפני עצמו:

ונתן, באצבעו מן הדם על קרנות המזבח:

והזה עליו, מזה שבע הזאות על גגו של מזבח:

וטהרו, מטומאת בני ישראל, שכל לשון טהרה נגד טומאה:

וקדשו, בהזאות הללו יקדשנו לעתיד שיהיה קדש, וזהו שאמרו רבותינו בת"כ וטהרו לשעבר, וקדשו לעתיד לבא:

וכלה מכפר, לאחר שעשה העבודה הזאת, שבה כלה כל עבודות הפנימיות, אז יקריב את השעיר החי:

את הקדש, עבודות שבדביר, הקטורת, ומתן דם פר ושעיר, שהן לכפר על טומאת מקדש וקדשיו של לפני ולפנים:

ואת אהל מועד, המתנות על הפרכת, שהן לכפר על טומאת היכל וקדשיו:

ואת המזבח, מתן ד' ומתן ז' שעל המזבח הפנימי, שהן מכפרים על טומאת מזבח עצמו וקדשיו:

והקריב, יקריבנו אליו להתודות עליו:

והתודה, יודה שחטאו ושפשעו ישראל לפניו:

עונות בני ישראל, מחשבות רעות מחשבות תועות, שחשבו תועה על ה' ועל דבריו, ושרשו עוה על שם שמעותים הישר, ועל כן עוברים על מצותיו כי לא ישרו בעיניהם, ואלו הם מזידים:

פשעיהם, הן המרדים שהסכימו בלבם לפרוק עול המצוה מעל צוארם, וזה יהיה לפעמים מרוב התאוה שגברה בלב והרבו לחטוא, וכשאינן מתנחמים בלבם לשוב מהן, לסוף יסכים הלב לפרוק עול שמים מעליו, וזה פשעיהם לכל חטאותם, כי החטא אפשר שהיה בשגגה, אבל כאשר יתגבר החטא, יבא לחשוב רע ויעות, ובאחרית יפרוק עול לפשוע, ונגד זה אמר תחלה עונות, והוסיף ואת כל פשעיהם, ועל שתיהן אמר לכל חטאותם שגרמו להם להעוות ולפשוע, וכאילו אמר אזכור להם ברחמים שהן בני אדם, שהחטאים נטועים בהם, והם הביאום לעון ולפשע, וכשישובו לפני אסלח להם, אבל אין הכתוב מזכיר סדר הוידוי, כי בוידויו ילך על הסדר מן הקל אל החמור, וכן שנינו כיצד היה מתודה אנא השם חטאו עוו פשעו וכו':

ונתן אתם על ראש השעיר, העונות והפשעים אינן נתפשים ביד לומר עליהן שיתנם על ראש השעיר, אבל ונתן אותם כמו ונתון אותו על כל ארץ מצרים, שבמצות פיו נתן אותו בשליט על מצרים, וכן כאן יאמר שכלן יהיו נתונים על ראש השעיר וגם זה איננו בכח אדם ובגזירתו אבל יבטיח שאם יעשה הכהן כסדר הזה יבאו על ראש השעיר, והרי הוא כנותן אותם על ראשו:

ושלח, אמר סתם ולא אמר ושלחו, לכלול השעיר עם הטומאת הנתונים עליו:

איש עתי, מזומן לכך בשעת הוידוי כדי שיוליכנו מיד אל המדבר, ולשון עתי נגזר מן עת, שענינו באותו העת עצמו, ולכן דרשו עתי אפילו בשבת, עתי אפילו בטומאה:

ונשא, השם מבטיח שאם יתן הכהן עליו עון בית ישראל, ישא השעיר עליו את עונותם אל ארץ גזירה, ולא יהיו עוד למכשול לבית ישראל:

ארץ גזרה, לא אל מדבר מרעה צאן כמו וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג' א'), אלא אל ארץ גזרה, מלשון והמה מידך נגזרו (תהלים פ"ח ז'), ארץ המכרתת את יושביה, שממה מבלי כל:

ושלח את השעיר במדבר, כבר אמר ושלח ביד איש עתי המדברה, אבל כאן שב על איש עתי, שכבואו אל ארץ גזר' ישלחנו במדבר, ואולי במלת ושלח השני ירמוז ששלוחו למיתה שזהו אחת מהוראות השורש הזה, כי החרב נקרא בעבור כן שלח כמו בשלח יעבורו (איוב ל"ו י"ב), לפי שמשלח מן החיים למות, וכן בא בקבלת חז"ל דוחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, ואולם אין זה בכח הגלגול כי אע"פי שימות ברדתו אין הכרח שיעשה אברים, וכל שכן שיקרנו כן קודם שיגיע לחצי ההר, ושיהיה בכל שנה ושנה, אבל מעשה נסים הוא, ואבותינו ספרו לנו במשנתם את מעשה ה' כי נורא הוא, וזהו ענין עזאזל שנכתב למעלה, כי מלה זו כוללת ענין השנוי במשנתנו, שמלת עזה תואר לרוח, כמו רוח קדים עזה (שמות י"ד כ"א) ולפי שהה"א אינה נחה באמצע תיבה נתחלפה באל"ף, ומלת זל גם היא תואר לרוח פתאומי קשה מאד המפרק בנין האדם כרגע, ורוח זה מצוי במדינת ארבי"ה, שעליו נאמר ורוח זלעפות מנת כוסם (תהלים י"א ו'), והמלה מורכבת מן זל ועפות שנקרא זל, ועף וממית כרגע, ואם כן בדרך הטבע הנהוגה כל שכן כשיוצא בדרך פלא, ואם כן עזאזל מורכב מן עזה וזל, כלומר רוח עזה של זל, שכשדוחפו לאחוריו רוח עזה יוצא מלפני ה' ומפרק עצמות השעיר, ולא ישאר עצם אל עצם, שהוא מדרך הנפלאות לרמוז על מחיית עון בית ישראל, וכן תרגם יב"ע וידחפניה רוח זיקא מן קדם ה' וימות:

ובא אהרן אל אהל מועד, הכתוב אינו אומר למה יבא שם ולמדונו רבותינו שביאה זו היא לקדש הקדשים להוציא את הכף ואת המחתה שהניח שם שחרית בין בדי הארן, וצריך שיהיה לבוש בגדי בד כבואו שם, ואחר שהוציאם תמו כל ביאות פנים ביום זה, ואין צורך עוד לו לבגדי בד, ולכן ופשט את בגדי הבד וכו' והניחם שם שטעונין גניזה ולא ישתמש בהם ביום כפורים אחר:

ורחץ את בשרו, עתה שפשט בגדי לבן יחזור ויטבול, ואח"כ ילבש את בגדיו שהם שמונה בגדים שעובד בהן כל השנה:

במקום קדוש, המקודש בקדושת עזרה, והיא היתה בגג בית הפרוה:

ויצא, מלשכה זו של בית הטבילה אל החצר להקריב שאר הקרבנות:

את עלתו, איל לעולה האמור למעלה:

עלת העם, האמור למעלה ומאת עדת בני ישראל וכו':

וכפר בעדו, בעולתו:

ובעד העם, בעולתם:

ואת חלב החטאת, אימורי פר ושעיר:

המזבחה, על מזבח החיצון:

והמשלח, איש עתי שמביאו לצוק ודוחפו לאחוריו:

יכבס בגדיו וגו', לפי שהשעיר הזה נושא עליו עונות בני ישראל, מטמא אדם ובגדים:

אשר הובא את דמם, להיכל ולפני ולפנים, ולפי שהובא דמן לפנים ישרפו, ולמד על כל חטאת פנימי כמו פר משיח וצבור ושעירי ע"ז שהן בשרפה, שכלן מטמאין בגדים:

מחוץ למחנה, חוץ לג' מחנות:

והשרף אתם, כל המסייע בשעת שרפה אפילו רבים כלם מטמאים:

והיתה לכם, המצוה שאצוה עכשיו, איסור מלאכה וענוי נפש:

לחקת עולם, המצוה הזאת היא חק קבוע שלא ימוש ולא יעבור, כי מועדה בעשור לחדש השביעי לא בחדש אחר ולא ביום אחר:

תענו את נפשתיכם, כל ענוי שימצא במקרא דבק עם נפש הוא הצום, כי כבר אמרנו שנשמת האדם מתוארת נפש בעבור התחברה לגוף, וההתחברות הזאת תעמוד על ידי המאכל והמשקה, ולא תתכן מבלעדן, לכן כשימנעו ממנה קרוי ענוי נפש, ואם גם השינה הכרחית לגוף אי אפשר לצוות עליה, שאין ברצון האדם להמנע ממנה, ולפעמים יישן שלא מדעתו:

כי ביום הזה יכפר, הכהן יכפר ביום הזה עליכם בעבודותיו המפורשים למעלה:

לטהר אתכם, על ידי כפרה זו אני מבטיח לכם שיטהר את נפשותיכם מטומאת חטאותיכם, ולכן תכינו עצמכם לטהרה זו ע"י העינוי והשביתה:

מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, חטאותיכם הראשונות לא יזכרו, גם השם יטהר לבבכם לבל תחטאו עוד:

שבת שבתון, כל לשון שבת על הפסק ובטול, ונקרא השבת כן כי בו יפסיק ממלאכה ומענין חול, אבל נוסף יו"הכ על שבת שמלבד שביתת חול ממלאכה יש בו עוד הפסק מאכילה ושתיה ותענוגים ולכן נקרא שבת שבתון:

חקת עולם, לפי שלמעלה תלה טעם איסור מלאכה והעינוי בכפרת הכהן, שמא תחשוב בזמן שאין מקדש וכהן, אין איסור מלאכה ואין עינוי, לכך אמר שבת שבתון היא לכם, נוהג היא לכם לעולם כמו שבת בראשית, ובכל דור ודור תענו את נפשותיכם, כי היא חקת עולם:

וכפר הכהן, אחר שצוה על קדושת היום לישראל בין בזמן המקדש בין בגלותן, חזר לענין הראשון, לפי שהמצוה ביד אהרן, שמא תחשוב הוא לבדו יעשה כן בפעם הזאת כשיבא יום עשור לחדש השביעי, או מדי שנה בשנה כל ימי חייו, ואחריו לא יהיה כן, רק ישראל חייבין בו בענוי ובאסור מלאכה, אלא המצוה שצויתי על אהרן נוהגת על כל כהן גדול שיהיה בכל דור ודור תחתיו:

ימשח אתו, הנביא במצות ה':

ואשר ימלא את ידו, יחנך אותו לכהן תחת אביו:

תחת אביו, לפי שהכהן המשיח הראשון שיקום תחתיו הוא בנו נאמר תחת אביו, ועוד אהרן הוא אבי כל הקמים אחריו, כמו אברהם אביכם (ישעיה נ"א ב'):

ולבש, כל כהן הגדול לדורות ילבש גם כן בגדי הבד:

וכפר, גם הוא יכפר את מקדש הקדש:

ואת אהל מועד, הזאות שעל הפרוכת בא"מ ועל מזבח הפנימי:

ועל המזבח, מזבח העולה:

ועל הכהנים, יכפר בוידויו על הכהנים, בעדו ובעד ביתו ואחיו הכהנים:

ויעש, אהרן, קיים מה שצוהו: