אל אהרן ואל בניו, המקריבים שלא יקרבו בחוץ:

בני ישראל, מביאי הקרבנות שלא ישחט בחוץ:

זה הדבר, לפי שמליצת המצוה הזאת קשה לאזן, שעל שפיכת דם בהמה שהותר גם לבני נח יאמר דם יחשב לאיש ההוא וכו', ושמא תחשוב שהם דברי משה לאיים עליהן, הקדים זה הדבר וכו', שבאותו סגנון שמעתי מפי הגבורה, וללמד על כל המצות שדבר בלשון ששמע:

אשר ישחט, הפרשה הזאת מדברת בחולין שבמדבר אסר להם לאכול בשר חולין, והוצרכו לזבוח הכל זבחי שלמים, ולסוף מ' שנה חזר והתיר להם בשר תאוה כבואם לארץ, ובא עתה לאסור שאיטת חולין מחוץ לאהל מועד, ופרשה שנייה מדברת במוקדשין:

שור או כבש או עז, מג' מינין הראויים לישראל להקריב אבל צבי ואיל שאינן בני הקרבה, היו מותרים במדבר:

במחנה, באיזו מחנה שיהיה, מחנה לויה או מחנה ישראל, כל שאינו במחנה שכינה פתח אהל מועד שהיא העזרה חייב כרת:

מחוץ למחנה, חוץ לכל מחנה במדבר, גם חוץ ממחנה ישראל:

לא הביאו, זמן מורכב מעבר ועתיד, ואילו אמר לא יביאו היה במשמע לאחר שחיטה, ואז אין תועלת בהבאתו, לכך אמר הביאו בעודנו חי, אבל להלן (פסוק ח' ט') שאמר יעלה עולה או זבח, לחייב גם את המקטיר בחוץ, אמר יביאנו בעתיד:

דם יחשב, הדם השותת על פני השדה, כששוחט בחוץ, יחשב כשופך דם, לא כדם בהמה שהתרתי והשויתיו למים, אלא דם שפך, כאילו שפך דם שחייב על שפיכתו, והוא דם אדם, לכן כשהתיר בשר תאוה אמר אף על פי שאסרתי לך לאכול דם על הארץ תשפכנו כמים (דברים י"ב ט"ז), כלומר לא יחשב עוד כדם, אלא כשופך מים:

למען אשר יביאו, צויתי כן, כדי שלא ישחטו איש איש את שורו ואת שיו בכל מקום שירצו בשדה, אבל יביאום כלם אל מקום אחד, ולא באחד המקומות שיבחרו בו הם, אלא והביאום לה', ולא שיקרבנו לשמים באחת המקומות, אלא זאת ההבאה לה' היא אל פתח אהל מועד אל הכהן, ולא שיביאום שם ליד הכהן להקדישם ואח"כ ישחטום בחוץ, אלא וזבחו זבחי שלמים לה' אותם, וזרק וכו' שיהיו קרבים זבחי שלמים כמשפט האמור בשלמים:

לריח ניחח, הודיע שכשיכוון לבו לשמים, אע"פי ששוחט לאכול הבשר, הרי הוא ריח ניחוח לה', ומרבה שלום:

לשעירם, לשדים, ומלת עוד תורה שכן היו ישראל עושים במצרים, ונמשך מקרא זה למעלה, לפי שאמר אשר הם זובחים על פני השדה, ותאמר מה בכך, ומה בין זובח על פני השדה לזובח בבית, לכן אמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, שכן היה דרך הזובחים לשעירים:

אשר הם זנים אחריהם, כל מבקש אותם ומאמין בהם, הוא זונה מתחת אלהיו, שיחשוב כי יש מי שייטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא, וכל מי שנוטה אחר דבר רע מתאותו, נקרא זונה אחריו, כמו אשר אתם זונים אחריהם, וכל הזונה אחר תאוותיו, זונה מאחרי אלהיו, כמו הצמתה כל זונה ממך (תהלים ע"ג כ"ז), כאשה הזונה עם אחר באהבתה אותו, וזונה מבעלה ועוזבת אותו:

חקת עולם, לסוף מ' שנה הותר להם בשר תאוה, וחקת עולם שב על ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, על כן אמר תהיה זאת להם:

ואלהם תאמר, כמו תאמר עוד:

אשר יגור בתוכם, זה גר צדק:

אשר יעלה עולה או זבח, עכשיו מדבר על מוקדשין, שאם העלה עולה או זבח בבמה בזמן איסור הבמות, חייב כרת משום שחוטי חוץ, ובמה הוא מקום מיוחד וגבוה לשחוט עליו:

ומן הגר הגר בתוכם, גר צדק:

כל דם, לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא דם המוקדשין, ת"ל כל דם:

פני, כבר אמרנו שמלת פנים נופלת גם על כחות הנפש ומנהיגיה, כמו החכמה והדעת והשכל והבינה, וכן ההנהגה העליונה שהיא בחכמה בתבונה ובדעת נקראת פנים, כי כל דרכיו משפט, הכל כפי שורת החכמה, וכשאומר ונתתי פני כאמרו ונתתי בה משפטי הצדק, ופירש והכרתי אותה, כלומר לא ינקה ממשפט חכמתי:

כי נפש הבשר בדם הוא, בא ללמדנו למה חייב כרת האוכל דם, שאם תאמר שהוא דבר נתעב וטמא, למה יותן על מזבח ה' הטהור על כן פי' שאין הדם בעצמו מגואל, אלא שאסרו באכילה לפי שנפש כל בשר בדם היא, כלומר התחברות הנפש אם הבשר הוא על ידי הדם, שבו תפעל נפש כל מין ומין, שמכח הנפש יתנועע הדם תנועתו ויחיה את הבשר, וכן יש בדם חלקים דקים לאין מספר ממינים שונים המתפעלים מכחות הנפש הרבות, ודם כל בעל חי משונה מדם בעל חי ממין אחר כפי ערך נפשו הנטועה בו, שתפעול בדמו פעולות הצריכות למין זו ולכן אסרתיו לישראל באכילה, וכמו שאפרש (פסוק י"ד):

נתתיו לכם על המזבח, גזרתי שיזרק למענכם על המזבח:

כי הדם הוא בנפש יכפר, בעבור הנפש שהיתה קשורה בו יכפר על הנפש שחטאה:

על כן אמרתי, מטעם זה אסרתי כל דם לבני ישראל, לפי שהיתה הנפש קשורה בו לא בעבור שקרב על המזבח:

יצוד, דבר הכתוב בהווה שדרך חיה ועוף להיות נצודים:

חיה או עוף, בכל מקום במקרא שסמוך חיה לעוף, אין בהמה בכלל, וכן קבלו רבותינו שאין כסוי דם נוהג בבהמה:

ושפך את דמו, לא שימיתם בחץ, אלא תחלה יצוד אותו חי, ואח"כ ישפוך את דמו בשחיטה כשרה, ואז יכסה דמו בעפר, ולכן בעל הטעמים חבר ושפך את דמו עם וכסהו בעפר:

כי נפש כל בשר, דם החי לבדו נוצר שתוכל הנפש להתקשר עמו, כי דמו בנפשו הוא, שיש בדם חלקים דקים המתפעלים מכחות הנפש ועוזרים לפעולותיה, ואם אין אלה אין קשר בין הנפש והגוף, ובעבור אלה החלקים שהן בדם הכנה לפעולת הנפש, והם נשארים בו בצאת הנפש, אמרתי לבני ישראל בעלי הנפשות היקרות שהבדלתי מכל העמים להיות לי דם כל בשר לא תאכלו, אפילו ממינין שאינן קרבין לגבי מזבח:

כי נפש כל בשר דמו הוא, בין נפש אדם, בין נפש הבע"ח היא הדם, כלומר שפועלת בגוף כל אחד כפי תכונת דמו וחלקיו, ולכן כל אוכליו יכרת, לפי שמערב חלקי דם הפחותים מאד עם חלקי דמו הנכבדים, ויתקלקל בפעולות נפשו, כי נפש האדם ממעל והיא נשמת חיים, וכשהתחברה בגוף נעשית נפש, אבל נפש הבהמה מלמטה, כלומר שלא נבראת רק לתשמישי הארץ, ואין בכחה לפעול פעולת אדם בצדק ובמשפט ובדעת אלהים, ואולי מטעם זה צוה שיכסה דמן בעפר, להראות שחלקם ונחלתם בעפר, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו שעל כן דם אדם מותר מן התורה שאין בו טעם זה לאוסרו, וכן דם דגים מותר, שאין דמן כדם שאר הבע"ח לפעולות נפש במדות ולכן אינו משחית דם אדם האוכלו:

נבלה וטרפה, לפי קבלת רבותינו הכתוב הזה כולל נבלת עוף טהור לפי שאינו מטמא במגע שיטמא בבית הבליעה, בלי מגע והיסט, כגון שתחבו לו חבירו בפיו, ולעולם הכתוב כולל גם האוכל נבלת בהמה טהורה וטמאה, וזכר טרפה שאסורה בשחיטה לאכילה, וכשמתה דין טומאתה שוה לכשרה שמתה, וכן נבלת בהמה טמאה שאינה יוצאה בשחיטה מידי נבלה:

ובגר, גר צדק:

ונשא עונו, אם אכל קדש או נכנס למקדש חייב כרת על טומאה זו ככל שאר הטומאות: