אני ה' אלהיכם, הגוזר עליכם את החקים האלה, ועליכם לקבל, כי רובי העריות חקי עליון הם, אין לדעת סודם, ואין לבקש טעמם:

כמעשה ארץ מצרים, לא אסר הכתוב כל מה שעשו אנשי מצרים וכנען, שהרי נשאו נשים ובנו בתים ונטעו גנות וכו', אבל אלה אינן מעשה מצרים וכנען ביחוד, אלא מעשה כל בני אדם, והכתוב בא לאסור מעשיהם המקולקלים כי היו אנשי מצרים וכנען בתכלית ההשחת ועושים רעות גדולות יותר משאר אומות,

ובחקתיהם, דברים שחקקו מדור דור במצרים איך יעבדו לאלהיהם, וחקי המשפט שבמדינה, אתם לא תלכו בחקות הללו אפילו לבכם לשמים, כגון אם חקקו להם שהמתפלל לשקוץ ילבש בגד אדום או ירוק, או עשוי בתמונה ידועה, לא תחקקו לכם כחוק הזה לשמים:

את משפטי תעשו, כל משפט בנוי על יסודות קבועות, ויש משפטים בכל מדינה, אבל יסודות המשפט מקולקלים, אולם משפטי השם יסודתן דרכי הצדק, ועל פיהן הכין משפטיו, לכן צריכים אתם לעשות כמשפטי, כפי מה ששפטתי אני בכל דבר, כן תעשו:

ואת חקתי, חקי הצדק שצוה הקב"ה לכל ישראל, כגון חקת שבת ומועדים וענוי יום הספור ומילה וכדומה:

ושמרתם את חקתי ואת משפטי, למעלה אמר עשייה אצל משפט ושמירה לחקים, ועכשיו צוה שמירה על שתיהן ועשייה על שתיהן, כי השמירה היא בלב, וזהו התלמוד, ועל ידי התלמוד יטהר הלב ויקל לו לעשות כתלמודו:

וחי בהם, נשמת האדם עולה למעלה, והגוף ימשיכנו למטה, ואם יגזר מכל עניני הגוף כעליונים ימות בע"הז, ואם ינהג כבהמות בלי דעת יכרית נפשו מאור החיים העליונים ועל ידי החקים והמשפטים הללו יוכל לפלס אורחותיו בחכמה, ויחיה בעולם הזה ובעולם הבא, וזהו וחי בהם:

אני ה', אשר מאתי הכל, לי נאה לומר שהחיים קשורים עם משפטי וחקתי:

שאר בשרו, מלת שאר נגזר מן שארית, לכן הבשר והלפת וכדומה נקראים שאר, כי הלחם הוא העיקר, ושאר המאכלים שארית הסעודה הם, וכן כאן, האדם לעצמו כמו העיקר, ובני משפחתו שהם מעצמו ובשרו, שארית בשרו הם, שנתהוו כלם מבשר אחד:

תקרבו, כנוי לשכיבה:

ערוה, שרשו ערה וענינו לשון שפיכה כמו ותער כדה (בראשית כ"ד כ), ולכן האיברים התחתונים שבאיש ואשה שאינן משמשים רק למשפך נקראים ערוה על שם תשמישן:

ערות אביך, ענינו אשת אביך שהיא האם, וכמו ערות אמך, וזכר אב ואם, לפי שאין בכל העריות הנשואות שפוגם בביאתו לשני שאריו כי אם זו לבד, כי האם ערוה, ועוך היא ערות אביו:

אשת אביך, שאינה אמו:

אחותך בת אביך, לבד אף שאינה בת אמך, או בת אמך לבד אף שאינה בת אביך:

מולדת בית או מולדת חוץ, מצאנו שנקרחו הבנים מולדת, כמו ומולדתך אשר הולדת (בראשית מ"ח ו'), וכן כאן מולדת בית, שנולדה לאביו או לאמו על משפט בית ישראל על ידי ארוסין וקדושין, ולשון בית שנולדה מאשה היושבת עם בעלה בבית כמשפט ומולדת חוץ שתפש אביו אשה או שנתפשה אמו מאיש אחר, ושכב עמה, ויעלה על הדעת שאין לחוש לשאר הבא מן הזנות, שהוא הפקר, לכך הוצרך להזהיר עליו:

ערותן, ערות כל אחת מהן:

ערות בת בנך, ולא זכר הבת, מלבד שהיא אסורה כ"ש מבת בתו שבאה מכח הבת, אלא גם לבתו מאשתו לפי הפשט מקרא שאינו צריך הוא, שהרי לפנינו אמר ערות אשה ובתה לא תגלה, א"כ כל שוכב עם בתו גלה ערות אשה ובתה אלא שנאמר בת בנך ובת בתך, לפי שלהלן את בת בנה ואת בת בתה לא תקח מדבר באשתו מן הנשואין, הכתוב הזה מדבר איך שיהיה, אפילו אנס אשה והוליד בת או בן, אסור בבתו ובבת בתו ובבת בנו:

ערות בת אשת אביך, שהיא מולדת אביך אחותך היא, אבל בת אשת אביך שאינה מולדת אביך, כגון שנשא אביו אשה והיתה לה בת מאיש אחר מותרת לבנו, שאינה מולדת אביו לא בתו ולא ממשפחתו וכשנושא אותה אינה פוגם באביו בעל אמה כלל:

אשת אביך, לימד שאינו חייב על אחותו משפחה ונכרית, לכך נאמר בת אשת אביך, בראוייה לקדושין:

אחות אביך, בין מן האב בין מן האם:

אמך, בין מן האב בין מן האם:

ערות אחי אביך לא תגלה, אחי אביו מן האב, אבל אשת אחי אביו מן האם, ואשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם, אינן אלא שניות מדברי סופרים:

ערות בלתך, שרשו כלל, שענינו הכללות, כמו כליל תקטר (לעיל ו' ט"ז), כי הבן נקרא כן לפי שבונה בית אביו אחריו להעמיד המשפחה, והבנין ע"י האשה לכן נקראת גם היא כלה שהיא כלולת הבית, ולזה נקראת כן לבד לחמיה ולחמותה, כי את ביתם תשכלל:

אשת בנך הוא, אע"פי שאינה שארך אשת בנך היא, וערות בנך אתה מגלה:

ערות אשת אחיך, בין מן האב בין מן האם, ואם איננה שארך, ערות אחיך היא:

ערות אשה ובתה, אם נשא אשה, אסור בבתה, ואם נשא הבת אסור באמה שהיא חמותו ולכן כאן הפסיק הטעם, ושוב אסר בת בנה ובת בתה:

ערותה, היא השניה האסורה עליו:

שארה הנה, כאן אין האיסור בעבור שהן שאר בשרו, ולא בעבור שהן ערות אחד מקרוביו, אבל אסורות בעבור שהן שאר בשר זו לזו:

זמה הוא, לשון זמה ומזמה אינו נופל על מחשבה פשוטה, אלא על עומק עיון והתגברות מחשבה על יתר מחשבות הלב, פעמים בענין טוב פעמים בענין רע, ולכי שאין ברעה תגבורת והשתקעות מחשבות אדם יותר מבזנות, הניחו עליהם כתבי הקדש שם זמה סתם, כי כשהוא לשבח נסמך לו מלת תבונה דעת או תושיה, והתורה מעידה שמחשבות זמה מתגברות מאד במשכב אשה ובתה, ואשה ואמה, כי השם כל יצר מחשבות מבין, ולכן נתן הטעם זמה היא, שעל ידי המשכב הזה הלב נטמא מאד, כי גוברת בו הזימה הנשוא להשם ב"ה:

ואשה אל אחתה לא תקח, שקידש האחת ונעשית השניה אחות, אשתו, וכשבא עליה חייב כרת, ודוקא כששתיהן בחיים, כמפורש בחייה:

לצרר, לפי שאמר ואשה אל אחותה לא תקח, חזר ופירש בין שהוא לצרור, שלקח גם השניה לאשה, והרי הן צרות זו לזו, או לגלות ערותה שבא רק פעם אחת בזנות חייב כרת, כי לפי שאחר מות הראשונה קדושין תופסים בשניה, הוצרך לומר שבחיי הראשונה לא יקח השניה, כפי מחשבתו בדרך לקוחין, גם לא יבא עליה, ולכן הפסיק בעל הטעמים במלת תקח:

עליה, על הראשונה שלקח בקדושין גמורין:

בחייה, למדך שאף אם גרשה, לא ישא את אחותה כל זמן שהיא בחיים:

ואל אשה בנדת טמאתה, בימים שנודד דם טמא מגופה, והן ימי נדה וזבה, ולפי שמלת נדת כולל כל דם הנודד מגופה, הוצרך להוסיף מלת טומאתה, כי יש נדידת דם טהור ליולדת זכר ונקבה, והנה הארבעה הכתובים מכאן ואילך שהם נדה וא"א וזכר ובהמה אינן שאר לא לבועל ולא לנבעלת, ואע"פי כן נאסרו:

עמיתך, כולל כל אישי המין האנושי:

לא תתן שכבתך, בכל הנשים האסורות משום שאר וכן בנדה נכתב בלשון גילוי ערוה שהוא כנוי למשכב של טומאה שאף על פי שבכל השכיבות המותרות יעשה כן, קראם הכתוב גילוי ערוה לגנאי, לפי שכלן חקי השם הם, ולולי שאסרן הכתוב לא ידענום מדעתנו, אבל אותן שהן תועבות גם בשקול הדעת כמו א"א וזכר ובהמה, אין צורך להזכיר בהן לשון גילוי ערוה, ולכך אמר לא תתן שכבתך, והנה משכב א"א נקרא ניאוף:

לזרע, לפי שמדבר כאן בחייבי כריתות, הוצרך לפרש שתהיה השכיבה לזרע, כי במשגל יזהיר:

לטמאה בה, זוהי טומאת הנפש, עליה אמר שלמה נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה (משלי ו' ל"ב) כי המעשים הללו משחיתים הנפש ומטמאים אותה:

ומזרעך לא תתן, אחר שזכר העריות, שמשכבם משחית הזרע, שהנולד מהן באיסור הוא זרע פגום, סמך להן אזהרה זו שהיא ג"כ על הזרע, שלא נטמא בנינו במעשה התועבה הזאת, אבל זכר ובהמה שנזכרים אחריה אין מהן נולד:

להעביר למלך, ע"ז היא ששמה מולך, ועבודתה היא שהאב מוסר בנו לכומרים, והם עושים בו עבודות טמאות, ואח"כ מחזירין אותו לאביו, והוא מעבירו בלהב האש ושיעור הכתוב לא תתן זרעך לכומרים, לעשות בו כשקוציהם, למען תעבירנו באש למולך:

ולא תחלל את שם אלהיך, מלת שם נופל על פרסום כח נגלה לנו, ושם תפארת אלהינו נידע לכל, שהוא נאדר בקדש, וקדשנו בתורותיו ובשכון שכינתו בינינו, והעושה זאת מחלל שמו הגדול:

משכבי אשה, כי מדבר על גילוי ערוה כמו משכב האשה:

תועבה היא, דבר נתעב אפילו בתולדה:

ובכל בהמה, זכר ונקבה בכלל:

לטמאה בה, לטמא נפשו ולהשחיתה:

לא תעמוד, ברצון:

לרבעה, מלשון בהמתך לא תרביע כלאים (לקמן י"ט י"ט), ובכל העריות מזכיר השוכב לבד, והנשכבת בכלל האזהרה, ששניהם עוברים, וקורא אני עליהן ונכרתו הנפשות העושות (פסוק כ"ט), לבד במשכב הבהמה, שאין הבהמה בכלל הנפשות העושות, ולכן אילו הזהיר רק לזכר השוכב עם בהמה היינו אומרים אין לנו אלא מה שפרט הכתוב, אבל אשה נרבעת אינה בכלל זה, לכן הוצרך לכתוב אזהרה גם עליה:

תבל הוא, מלשון בלילה:

אל תטמאו, מן ההתפעל, אל תטמאו עצמיכם:

בכל אלה, האמורין בענין, לפי שלא נאמר טומאה רק בא"א ובבהמה למדך שכלן מטמאין הנפש:

משלח מפניכם, לגנאי, אשר אני מגרש מפניכם:

ותטמא הארץ, גם תועבות מצרים דומים לתועבות אנשי כנען, אלא לכי שהכנענים הם יושבי הארץ הנבחרת להשראת שכינה, גרמו טומאה גם לארץ, ולא תוכל הארץ לשאת אותם:

ואפקד עונה עליה, לשון פקידה נוכל כאן על המצוה דבר על ענין מה, ואמר שהשם פקד וגזר על העון אשר על הארץ שימוש ממנה, כדרך ומשתי את עון הארץ ההיא (זכריה ג' ט'), וחזר ופירש מה הוא הדבר שפקד עליה שעל ידו ימוש העון, ואמר ותקיא הארץ את יושביה, כמי שמקיא דבר הנגאל בעיניו, וכן הקיאה הארץ מתוכה את יושביה הנגאלים והמתועבים, והנה מלת ותקיא היא מזמן עבר, שמענו שכבר קודם לכן הקיאה אותם הארץ, וכן משמע מן הכתוב בסמוך כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, ולפי שבעת ההיא עדיין יש הכנענים בארץ, איך אמר עשו אנשי הארץ אשר לפניכם? ויותר קשה מאמר כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, והם עוד יושבים בה ? אבל הכתוב רומז אל מלחמת כדרלעומר שהכה את הרפאים, זוזים, אימים, חורים, והאמורי, שהם כלם מבני כנען כמו שפירשנו שם שכבר בימי אברהם קאה אותם הארץ בעבור שטמאוה ומיד שנתמלאה סאתם נתגרשו ממנה, ושאר בני כנען שעדיין לא שלם עונם נשמדו אח"כ בימי יהושע:

ושמרתם אתם, ישראל היורשים את ארצם:

התועבת האלה, למדך שכלן תועבות הן, ואם לא נכתב תועבה רק במשכב זכר:

כי את כל, כלומר מה שאמרתי שנטמאו הגוים בכל אלה, ושנטמאת הארץ, הוא בעבור שהמעשים הללו הם תועבות, ולכן מטמאים הנפש ומטמאין הארץ:

ולא תקיא הארץ אתכם, עם הכלל ידבר, שלא ילכו בחקות התועבות הללו, כי תקיא אותם הארץ, כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם, ואני לא חפצתי בזה, כי בכם בחרתי להושיב אתכם בארץ הזאת המוכנת להשראת השכינה לטוב לכם ולכל עמי הארץ, ואם תגלו ממנה אשחית מועדי בארץ, אין מקדש ואין חזון ואין עוד גדולות ונוראות:

כי כל, עתה פירש דין היחיד, שאם ימצא אחד ביניהם אשר יעשה אחת מכל התועבות הללו אע"פי שלא על כל העדה יקצוף, ולא יגרום שתקיא הארץ את יושביה, עונש היחיד הזה הוא שתכרת נפשו מקרב עמו:

הנפשות העשת, הזכר והנקבה במשמע:

ושמרתם את משמרתי, עם הב"ד ידבר, כי קביעות חקים במדינה מסור ביד זקני העם ושופטיו, אתם תשגיחו על עמי, ולא תניחום להמשך אחר חקות מצרים וכנען לחוקק חקים כאלה בארצי: