עדת בני ישראל, מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, לפי שכל המצות שנאמרו בה עד וידבר הסמוך כל ישראל חייבין בהם, ולא נתיחד בה מצוה לכהנים לבדן, ועוד כי הן גופי תורה ורובן נוהגים בכל שעה לשמרם ולעשותן:

קדשים תהיו, מלת קדושה היא ההתעלות על דבר הפחות ממנו, ויש קדושות הרבה זו למעלה מזו, יש מפריש עצמו מן העבירה ויש מתקדש גם במותר לו, ולכן סתמה תורה ואמרה קדושים תהיו, כל אחד כפי כח נפשו יהיה פרוש ונבדל מפחיתיות יצרו הרע בטבעו, ויתגדל ויתרומם עליו:

כי קדוש אני ה' אלהיכם, וכמו שהשם יתברך מרום וקדוש, ופועל נפלאות בדרך הקדש נגד חקות הטבע, ככה חייבים אתם להתקדש במחשבה ובמעשה נגד טבע לבבכם, לשמור תורותי ומצותי שהן בקדש:

איש אמו ואביו תיראו, כל איש מכם תיראו אביו ואמו יראת הרוממות, שכל לשון מורא שאין אצלו אות מ"ם יורה על יראת כבוד ורוממות, והנה החל במצוה זו, לפי שהוא העיקר הראשון, שידעו כי האדם נברא בצלם אלהים, ושאין לדתו מקרה כלדת הבהמה אלא בהשגחת השם, שחבר נשמה עליונה בגוף להיות נפש חיה תחת השמש, ולפי שאבותיו שותפין ביצירתו, ועל ידם נעשה החפץ העליון, לכן חייב במוראם ובכבודם, אבל המכחיש במעלת צלם האדם ובהשגחת יוצרו עליו, אין מקום לכל התורה ולכל המצוה, גם לא יירא את אבותיו משקול דעתו, כי אין דעת האדם מכריעתה כמו שנפרש (דברים ה' ט"ז), ולפי שקדושת המחשבה הזאת יסוד התורה והמצוה כלה, הקדימה לכל, וכן חתם בה ואהבת לרעך כמוך:

ואת שבתתי תשמרו, זהו העיקר השני, שידעו כי השם ברא את העולם מאין בכחו הגדול, ונותן לכל דבר חקו כפי משפט חכמתו, לכן אם ירצה יוכל לשנות מעשיו, והן הן דרכי הנפלאות לעינינו, ומי שמכחיש בזה כופר בתורת ישראל, שמצותיה נוסדות על הנפלאות, והעיקר מצות שבת, כי היא אות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ:

אני ה' אלהיכם, ולפי שאני אלהיכם עושה נפלאות למענכם, וקדשתי אתכם לי, צויתי אתכם לקדש שבתות, ולירוא האבות:

אל תפנו אל האלילים, זהו העיקר השלישי שאל ישתבשו לפנות אחרי האלילים, ומלת אליל נופל על כל דבר שאינו במציאות ואין בו מועיל, ולכן אין האזהרה הזאת לבד עלע"ז אבל כוללת גם קדושת מחשבת אדם באמונתו, שיהיה הכל בדעת נכונה כפי הדעות שקבל מכי התורה והנביאים והחכמים, ולא יפנה לבבו אחר ההבלים ודברי סכלות שיאמינו בהם הסכלים ועקשי לב, ובכלל זה כל ההבלים שיקראו בלע"ז [Superstizione], שאין להם יסוד בדעת האדם, והדבק בהן לסוף יחשוב תועה על ה':

ואלהי מסכה לא תעשו לכם, מסכה היא של כסף וזהב שהם נתכים בדפוס, והן הצלמים, ועם המאמין בה' ידבר, שאפילו עושה כן כפי מחשבתו לכבוד השם אסור:

וכי תזבחו, זהו העיקר הרביעי, על קדושת המצות, שידעו כי מעשיהן נשגבים ממעשים הללו בעצמן כשנעשים בחולק, ולכן יעשום בדעת נכונה ובהדרת קדש, ובכל המצות עיקר הכל כונת הלב והמחשבה הנכונה, אבל לפי שאין בכלן גם אחת שתפסל בכונה או שיענש על המעשה בעבור גנות המחשבה לבד הפיגול שאם חשב בקרבן מחשבת חוץ לזמנו האוכל ממנו אפילו בזמנו חייב כרת, לכן זכר אותה כאן בעניני הקדושות

זבח שלמים, דין פגול ונותר נוהג בכל הקרבנות, וזכר שלמים וכ"ש ק"ק:

לרצנכם, תהא כונתכם שיהיה לרצון לכם:

ביום זבחכם, זהו פירוש של לרצונכם, שתחשבו לאכול הבשר ביום זביחתו או ממחרת אם אינו יכול לאכול כלו ביום ההוא:

ואם האכל יאכל, אם נזבח להאכל ביום השלישי, כמו שפירשנו בפרשת צו:

ואכליו, כל אחד מאוכליו, קדש ה' חלל, דמה במחשבתו כמו שאין רע לאכול בשר חולין ימים רבים כל זמן שהוא טוב למאכל, כן בשר קדש, וזהו קדש ה' חלל:

ובקצרכם, זהו העיקר החמישי יזהיר על קדושת הארץ גם בדברי חול, כאשר יקצרו את קצירם יעזבו מהן לעניים, ודבר זה נוהג לבד בארץ אשר השם שוכן בתוכה:

קציר, התבואה כשהיא בישולה ראויה להקצר נקראת קציר:

לא תכלה, לא תגמור הקציר כלו לעצמך, אלא הנח ממנו חלק לעניים:

פאת שדך, קצה השדה לכל ד' רוחותיו נקרא פאה, ואילו אמר לא תקצור פאת שדך, הייתי אומר שצריך להניח לארבע הרוחות סביב השדה כלה בסופם, כמו לא תקיפו פאת ראשכם שכולל הפאות כלם, עכשיו שאמר לא תכלה שהוא גמר הקציר, למדנו שקוצר הכל לבד המעט שמניח בפאה אחת:

ולקט קצירך, שבלים הנופלים בשעת הקצירה אחת או שתים, שאינן נלקחים עם האלומות, אלא נלקטין אחד אחד, וזהו לשון לקיטה:

וכרמך לא תעולל, דרך הבוצר להניח העוללות, ואחר גמר הבציר ישוב לקחת העוללות, והשניה נקרא מעולל, ואסר הכתוב לשוב לעולל אחריו:

ופרט כרמך, גרגרי ענבים הנופלים מן האשכול בשעת בצירה, והוא לשון כלל ופרט שבדברי חכמים, שהגרגיר נקרא פרט נגד האשכול כלו:

ולגר, זה גר צדק:

תעזב אותם, שב על כלם על פאה ולקט ופרט ועוללות:

לא תגנובו, זהו העיקר הששי, והוא על דברים שבין אדם לחבירו, שיתקדשו מדרכי התאוה והחמדה, והכתוב מדבר בגונב ממון, ולמד מענינו:

ולא תכחשו, פירשנו לעיל (ה' כ"א):

ולא תשקרו, כל מי שאינו נוהג עם חברו כהוגן הולך עמו בשקר, וכשהוא בבנין הכבד ענינו שעושה שקר בדבר פיו, וכן כאן אם הבטחת לחברך באמונתך, לא תשקר באמונתך ובדבריך:

ולא תשבעו בשמי לשקר, כולל כל האמורים שאם תבעו על גנבה, או על פקדון ומלוה, ועל כל דבר שקר שעשה לו, לא ישבע על שקר:

בשמי, מפורש במקום אחר שהשבועה היא בשם ה', כאמרו שבועת ה' תהיה בין שניהם:

לא תעשק, זה הכובש שכר שכיר, והנה כל האמורין למעלה עושין בסתר, לפי שהגונב והמכחש והמשקר ירא שיחייבוהו בבית דין, על כן מכחשים ומשקרים, ואם יתחייבו שבועה נשבעים גם לשקר, והנזכרים עתה עושים בחזקה ואין מורא בעל דין עליהם ולכן חתם, ויראת מאלהיך, כי הוא העד והוא הדיין, ואם איש זרוע אתה, אין מיד השם מציל:

ולא תגול, שליקח מידו בחזקה, לא תלין פעולת שכיר תי"ו של תלין לנסתרת ומוסב על הפעולה, ושיעור הכתוב לא תעשה באופן ששכר פעולת שכיר תלין אתך:

עד בקר, בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה חמה לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה, ובמקום אחר הוא אומר לא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית לבקש מעות:

לא תקלל, לפי שדרך בני אדם להקל בקללת החרש שאינו שומע, ולא יוכל לריב עמו, לכן פרטו הכתיב, וכל שכן שאסור לקלל שאר בני אדם השומעים ומצטערים בה:

ולפני עור לא תתן מכשל, אינו מדבר בעור ממש, אלא שאסור להכשיל שום אדם באיזו דבר שיהיה, בהיותו כעור בדבר ההוא שאינו מרגיש שמכוין להרע לו, והעושה אינו ירא ממנו, שיוכל לומר לטובה נתכוונתי, והרי הדבר מסור ללב, לכך נאמר ויראת מאלהיך השומע כל ורואה כל, וכאן מדבר ביראת העונש כפי הכלל שכל יראה שאחריו מ"ם הוא יראת העונש:

לא תעשו עול במשפט, העול בכל דבר אסור שכן אמר כי תועבת ה' אלהיך כל עושה עול (דברים כ"ה ט"ז), ואמר במשפט שאינו מדבר כאן לבד בעול ממש שמרשיע צדיק ומצדיק רשע עקב שוחד, אלא מצד החמלה או מדרך מוסר, וחוץ למשפט החמלה טובה והמוסר יקר, אבל במשפט רע הוא כי המשפט לאלהים הוא, ויקוב הדין את ההר, וזהו שפירש לא תשא פני דל וגומר, ולכן בעל הטעמים שם המפסיק תחת גדול, כי עד כאן המאמר מחובר:

לא תשא פני דל, נשיאת פנים, הוא שמעביר על רוע מנהגו בענין מן הענינים, ונחשב בעיניו כאילו לא פעל רעה, ומדרך בני אדם לחמול על הדלים, המשקרים בממון, ויאמרו יסוריו מעבירין אותו על דעתו ואם הדיין עושה כן במשפט עול הוא, כי הוא חייב לשפוט כפי שורת הדין על קו הצדק בלי נטיה של רחמים וחמלה:

ולא תהדר פני גדול, מלת הדר פירשנוהו (שמות כ"ג ג'), ומלת גדול כולל כל מיני גדולות בתורה בחכמה בעושר או במשפחה וכיוצא, וענין הכתוב שלא תכיר פנים במשפט כי מדרך בני אדם להדר את הגדולים ולכבדם, אבל בדין אסור להדרם ולחפות על כבודם:

בצדק תשפט עמיתך, כפי חקי התורה שהם צדיקים ישפוט השופט דין הגנב דין השומרים דין התובעים וכיוצא, וזה יהיה משפט צדק, אבל אם אין חקי המדינה צדיקים, כשישפוט על פיהן הדיין הצדיק, המשפט בלי עול, אבל איננו משפט צדק:

לא תלך רכיל בעמך, לא תלך בבתי בני עמך לרגל אותם, לשמוע סודותם, ולהגיד לזה מה שראה או ששמע מחברו, אע"פי שאינו מכוין לרעה לעורר איבה ומדנים, שכמה תקלות יוצאין מזה:

בעמך, אבל שונאינו והנלחמים בנו מותר לשלוח מרגלים לעמוד על סודם להנצל מידם כמו שמצינו בכתובים:

לא תעמד על דם רעך, אע"פי שצויתיך לא תלך רכיל בעמך, אל תאמר גם אם נודע לי שעומדים עליו להרגו, או שרודפים אחריו, אינו צריך לגלות אזנו, או להיות לעזר לו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך, כלומר אל תעמוד במקומך, סמוך לדם רעך הקרוב להשפך, אלא אמץ כח ולך להציל דמו מיד רודפיו, או מסכנה גלויה:

לא תשנא את אחיך בלבבך, האהבה והשנאה מיוחסים בכל המקרא לנפש, לפי שאינן תלויות בשכל ובבחירה, אלא בתולדת הנפש עצמה, כמו שנואי נפש דוד (ש"ב ה' ח') הגידה לי שאהבה נפשי (ש"הש א' ז'), וכן כלם, ואין האדם מושל על מה שנטוע בנפשו להפוך אהבתה לשנאה או שנאתה לאהבה, ולא יצונו השם על מה שאין בידינו לעשות, ולא הזהירה תורה כאן רק על שנאת הלב, שמלת לב בכל מקום נופל על מעשה הבחירה ומשפט השכל, ששפט בלבו לשנוא אותו וזה אסור:

הוכח תוכיח את עמיתך, אם גמלך רעה, ברר לו חטאו ודבר על לבו דברי דעת ללמדו הדרך הנכונה, וכל לשון תוכחה שבמקרא הסמוך אצל אדם הוא ברור דברים בדעת, עד שיודה לו שכנגדו:

ולא תשא עליו חטא, בעבורו כמו כי עליך נשאתי חרפה (תהלים ס"ט ח'), שאם תוכיח אותו ולא קבל לא תשא בעבורו חטא, אבל כשלא תוכיחהו אולי יהיה בך חטא, לפי היה בידך לתקן את אשר עות:

לא תקם ולא תטר, לא תקום מיד כאשר עשה לי כן אעשה לו, ולא תטור בלבך מה שעשה לך להנקם לעת אחר, או אפילו נוטר רעתו בלבו ואינו חושב להנקם אסור:

ואהבת לרעך כמוך, לא שיאהב כל אדם כאשר אוהב את עצמו ממש כי זה אי אפשר, וכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חברך, אלא כמוך פירושו הדומה לך, כמו כי כמוך כפרעה, אין נבון וחכם כמוך, וכן כאן ואהבת לרעך שהוא כמוך שוה לך ודומה לך, שנברא גם הוא בצלם אלהים, והרי הוא אדם כמוך, וזה כולל לכל בני אדם, שכלן נבראים בצלם, ולפי שהמכבד את צלם האדם ומתבנן במעלתו מטיב לנפשו ולכל אדם, חתמה תורה הכל במצוה זו, כמו שהתחילה איש אמו ואביו תיראו:

את חקתי תשמרו, מצות התורה נקראים חקים כמו שאמרנו פעמים רבות, ובכלל זה איסור כלאים, שהוא גזרת מלך, ונוהג לבד בהרכבת המינין שפרטה תורה, ולא אסרה הרכבת המחצבים כמו זהב בכסף, או כסף בנחושת, וכן לא אסרה צמר במשי, ולא משי בפשתן, רק אלו הנזכרים, ולכן נקראו חקים:

בהמתך, גם בהמת אחרים על בהמת אחרים, וכל שכן בהמתו על בהמת אחרים, או בהמת אחרים על בהמתו, כי המעשה עצמו אסור ואולי אמר בהמתך שאפילו בהמתך אינה אסורה לך אלא להרביע אותה, אבל הנרבעת וגם הנולד ממנה מותר באכילה, וכל שכן בהמת אחרים:

כלאים, שורש המלה כלא, כי הדברים שלא יתכנו להיות מחוברים, אם חברן הרי הם ככלואים בעל כרחן, ובאה מלת כלאים על מספר הזוגי לפי שענינה הרכבת שני דברים:

שדך, בין שלך בין של אחר וכמו שביארנו בכלאי בהמה:

ובגד כלאים, כאן לא אמר ובגדיך לא תעשה כלאים לפי שאין עובר על המעשה, כי מותר לעשות כלאי בגדים למוכרן לגוי, אבל בגד כלאים שעטנז, אפילו עשאן גוי, לא יעלה עליך, על הלבישה עובר:

שעטנז, במשנה תורה ביאר ששעטנז אינו אלא צמר ופשתים יחדו:

ואיש כי ישכב, גם זה מחקי השם כמו שיתבאר:

והיא שפחה נחרפת לאיש, בשפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמותר בשפחה כנענית הכתוב מדבר:

נחרפת, מלשון עם חרף נפשו למות (שופטים ה י"ח), מסר נפשו למות ובזה חייו, וכל מסירה של חרפה ובזיון נקרא חרף, וכן כאן לפי שנמסרה לעבד זה לבזיון, שיולידו ולדות שישמשו את הרב, קראה נחרפת:

והפדה לא נפדתה, מזה למד ר' עקיבה שנפדית במקצת, ולא נפדתה לגמרי חציה שכחה וחציה בת חורין, ואסורה לבן חורין מפני צד שפחות שבה, ולעבד כנעני מפני צד חירות שבה, ורק מותרת לעבד עברי, שהרי מותר בשפחה כנענית וכל שכן בזו:

או חפשה לא נתן לה, שלא נתן לה שטר שחרור:

בקרת תהיה, מלשון לא יבקר, עליה לבד יבקרו הב"ד אם שוגגת או מזידה, אבל עליו אינן צריכין לבקר לפי שפטור גם במזיד, והניחה תורה עונש שלה מסור בעל פה לחכמים, והם קבלו שהיא במלקות, וחזר ואמר:

לא יומתו, כלומר הוא והיא כדין נואף ונואפת, כי לא חפשה ואין קדושיה קידושין גמורין, ובא ללמדנו שגם עליה אין הביקור אם לחיים אם למות אלא לחייבה עונש אחר שהוא מלקות, כי לא יומתו הוא והיא:

והביא את אשמו, הוא ולא היא, בין שוגגת בין מזידה אינה מביאה אשם:

על חטאתו, בין שוגג בין מזיד, והנה משפט זה משונה מכל משפטי העריות, בין בעונש האיש שאינו שוה לעונש האשה, בין בהבאת הקרבן, ולכן לא נכתבה פרשה זו בין העריות שבפ' אחרי מות, ונאמרה כאן בכלל את חקתי תשמורו: (

וכי תבאו, גם זה מחקי התורה למה שלש שנים יהיו הפירות ערלים:

וערלתם ערלתו את פריו, ביארנו לשון ערלה שהיא כסוי מכוער המכסה על יופי הדבר, ואע"פי שפרי האילן הן הדרו ויפיו, במצות השם יחשבו הפירות בג' שנים ראשונים כאילו הם מכסה מאוסה על העץ ולא יאכלו:

יהיה לכם ערלים, העץ יחשב לכם כעץ צומח פירות ערלים ומאוסים:

קדש הלולים לה', כמעשר שני שכתוב בו קדש לה', כלומר כינוי הוא לה', והשם נתן הפירות לבעליו לנהוג בהן כמו בפירות מעשר שיאכל אותם או פדיונם בירושלים בהלולים ותשבחות להשם ברוך הוא:

תאכלו את פריו, תוכלו לאכול את פריו כמו חולין:

להוסיף לכם תבואתו, בא הכתוב להבדיל בין אכילת שנה רביעית לאכילתן בשנה החמישית כי מעות רביעית צריך שיקנה בהם צאן ובקר לאכילה להלולים, וכשהתבואה או כסף פדיונם רב, אין לו מהן כלום רק מה שיאכל הוא וביתו בירושלים, והנותר יאכלו עמו לוי וגר ויתום ואלמנה, ואסור לו לעשות בהן סחורה ולתת כספם באוצרו, או להוציא לצרכיו, אבל פירות חמישית שנאמר בהן תאכלו את פריו אינו שוה לאכילה ברביעית, אלא כוללת כל מינו הנאה, וזהו להוסיף לכם תבואתו, שתעשו בתבואתו הכל להוסיף לכם הון ועושר.

לא תאכלו על הדם, אצל הדם, ולמד מענינו לא תנחשו ולא תעוננו שהוא מין ממיני הטומאות, כי היו שופכים הדם ומקבצים אותו לגומא, והשדים מתקבצים שם לפי דעתם ואוכלים על שלחנם להגיד להם העתידות, וכן חטאו בימי שאול כמפורש בכתובים, והמלך צוה להביא אבן גדולה סמוך לאהלו, ושם ישחטו איש שורו ואיש שיו, ואח"כ יוליכו הבשר השחוט אל אהליהם, ועי"כ נשמרו מאכול סמוך לדם:

לא תנחשו, כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך וכדומה, והכלל כל הסומך לעשות מעשיו על כי אלו ההבלים שאין בהם ממש ומה' יסור לבו הרי הוא מנחש שהזהיר עליו הכתוב, אבל אם לבו נכון בה' ורק שואל אות מה', כדי לחזק לבבו על פיו אין בכך כלום, כמו שעשו עבר אברהם ויהונתן:

ולא תעוננו, י"א שהוא מלשון ענן, שרואים בעננים לאיזה צד יפנו, ועל פיהן יחלטו לעשות דבר או לחדול, וי"א שהוא אחיזת עינים:

לא תקפו פאת ראשיכם, שער הראש הוא מוקף בעיגול, לבד הצדעים הנמשכים למטה, וכשמגלח הצדעים ראשו מוקף כלו, ולמדנו מזה שלא אסרה תורה אלא הסרת הצדעים מכאן ומכאן, ומלת תקיפו שרשו יקף, כמו הקיפו עלי יחד (תהלים פ"ח י"ח), וענינו הסבוב, ומצאנו עור שורש נקף מחסרי נו"ן וענינו הסרה, כמו ונקף סבכי היער (ישעיה י' ל"ד), ובבנין הכבד תאמר גם כן תקיפו, ומחכמת הכתוב שבחרה במלה שהיא לשון הסרת השער כמו אותן שבחסרי נו"ן, גם לשון הקפה סביב, כאותן שמנחי עי"ן, ולמדנו שאפילו במספרים אסור, שאינו תולה האיסור בהשחתה אלא בהקפה:

ולא תשחית את פאת זקנך, לשון השחתה נופל על המכלה דבר בבת אחת באף ובחמה, ודומה לו התער שבהעברה אחת על הבשר לוקח חצי הזקן או פאה כלו בבת אחת, אבל במספרים אי אפשר אלא מעט מעט, והתורה אומרת ולא תשחית ללמדנו שעל גילוח של תער מקפיד, ולהלן אמר לא יגלחו, כי לשון גילוח נופל גם על התער כמו יגלח ה' בתער השכירה (ישעיה ז' כ'), והפאות קבלו רבותינו שהן חמש, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה:

ושרט לנפש, השריטה ידוע בדברי חז"ל הרבה, ישרט שריטה בכותל, וכשעושהו בבשר יהיה חבורה, וכפי הנראה היו העכו"ם נוהגים לעשות שריטה ידיעה בבשר כשמת להם מת, לאיזו מחשבה רעה שהיו חושבים על הנפש, וזהו ושרט לנפש, כי לא אמר לא תשרטו בבשרכם אך ושרט לנפש כמדבר על שריטה ידועה שהיא בעבור נפש:

וכתבת קעקע, מכתב של קעקע, ששורט מכתב בבשרו כמין אותיות וממלא השריטות עם דיו או כחול, והיא הקעקע:

אל תחלל את בתך להזנותה, לפי שעם קדוש אתה לי, אל תנהגו בזרעכם מנהג חולין שנוהגים בהן שאר העמים להפקיע בנותיהם שלא לשם אישות וקדושין, שאם יעשה כן תבא לידי זנות ממש, שיבואו עליה גם מי שאין קדושין תופשים לו בה, שהרי תהיה מופקרת לכל, וזה טעם להזנותה:

ולא תזנה הארץ, תולה הזנות בארץ לפי שגם הארץ קדושה, ואת המחללה ברבות הזנות:

ומלאה הארץ זמה, כל יושבי הארץ ימלאו זמה ע"י המעשים הללו, שעל כל דרך ועל כל פתח עינים ישבו קדשות להחטיא כל עובר ארח, ורבה מחשבות זמה:

את שבתתי תשמרו, כבר נאמר בראש הענין להזהיר על קדושת המחשבה ועכשיו מדבר שהתיחדו ישראל לבד במצות הללו, כי לא צוה שבת לשאר העמים ואם כלם צריכין להודות על חדוש העולם, רק לעם סגולתו להורות כי עם זו קדש הם, לכן אל תחלל את בתך וכו', כי השומר את יום השבת, יודע שהוא וזרעו קדש, ולא יחלל זרעו כשאר העמים, גם ישתמר מכל המעשים שהזהיר עליהן למעלה:

ומקדשי תיראו, יראת כבוד ורוממות, ולא תעשו דבר הגורם טומאת הארץ שמקדש ה' בתוכה:

אל תפנו, הפנייה כולל הכל, לפנות אחריהן בלב, להאמין במעשים הללו, לאהוב אותם ולשאול בהם או לעשותם:

האבת, שם התועבה כך היא, וכן הידעונים:

אל תבקשו לטמאה בהם, כל מבקש נכסף לדבר בכל לב, כי אינו מזהיר אל תפנו לדעת מעשיהם, שאם עושה כן להבין ולהורות מותר, אבל אמר אל תבקשו לטמאה בהם כלומר לתור אחריהן מאהבתו אותן לטמאה בהן טומאת נפש, אולם במחשבות עריות שאין לומר עליהן שיחשוב להבין ולהורות נאמר סתם אל תטמאו בכל אלה:

מפני שיבה תקום, אחר שהזהיר על קדושת המחשבות מכל מחשבת הבל ואלילים וכשפים, צוה עתה שיכבדו את האמת, ויתנו כבוד לחכמים וליודעים, והן על שתי דרכים, הדרך האחד שחכמו על ידי נסיונות ברוב שנים, כי הישישים בימיהם הרבים עמדו על דברים רבים מה טוב ומה רע, כאמרו בישישים חכמה (איוב י"ב י"ב), והדרך השני' על ידי התורה, שלמד תורה וחכמה, וזה יתכן גם בצעיר לשנים, והוא נכבד מן הראשון מאד, ועל הראשון אמר מפני שיבה תקום, כל שיבה במשמע, אפילו בור בתורה והוא בא בימים תקום מפניו להראות שאתה חולק כבוד גם לבעלי החכמה מצד הנסיון, כי רוב שנים יודיעו חכמה, ועל כן אמר שם דבר שיבה, ולא שם התואר שב, כי חלוקת כבוד היא לשיבה שהודיעה לו חכמה, ואח"כ אמר והדרת פני זקן, זה חכם בתורה, שראוי לכבוד מפני כבוד נשמתו שנטה לבו לעמול בתורה ונעשה חכם, וזהו פני זקן, כי הפנים על הנפש, ושם זקן בא בתורה על בעל חכמה כמו שזכר פעמים הרבה זקני עירך, זקניך, וכדומה, ומלת הדר על היתרון, שיהיה יתרונו בלבך על שאר בני אדם:

ויראת מאלהיך, יראת העונש, ונכתב על דבר מסור ללב, שאינו יכול להודיע לאדם אחר, לפי שלעיני אדם יקום ויהדר את החכמים, ובלבו יהא בוזה חכמה ומוסר, על כן נאמר ויראת מאלהיך הבוחן לבבות, כי יביאך במשפט על ביזיון תורתו ויראיו:

גר, גר צדק:

בארצכם, גם בח"ל אסור להונות הגר, ונכתב בארצכם לפרש הונאה זו מה היא, שבהיותם בארצכם, שנתתי לכם לנחלה, כן תאמרו לנו נתנה מורשה, ויקל בעיניכם הגר הגר אתכם, שאין לו חלק ונחלה בה ותונו אותו בדבריה להשפילו ולבזותו, וכן כל לשון הונאה שבמקרא על בעלי הכח נגד חסרי כח, שמרויחים מחסרון החלש כנגדם:

ואהבת לו כמוך, כבר נכלל הגר במצות ואהבת לרעך כמוך, אבל נכתב לעבור עליו בשני לאוין, לפי שעזב עמו ומעשיו, ובא לחסות תחת כנפי השכינה:

כי גרים הייתם בארץ מצרים, והמצריים הונו אתכם והעבידו בכם בפרך, ונפרעתי מהם ביד חזקה, על כן תשמרו אתם ולא תונו את הגר בארצכם:

לא תעשו עול במשפט, אם לדין כבר נאמר לא תעשו עול במשפט (לעיל פסוק ט"ו), ומהו המשפט השנוי כאן, היא המדה המשקל והמשורה:

במדה, במדת קרקעות ובשאר מדות האורך:

במשקל, כולל המאזנים והאבנים:

ובמשורה, מדת הלח והיבש:

מאזני צדק, מאזנים העשויים כדין, לא מאזני מרמה, שכמה מיני מרמה יש במעשה מאזנים כידוע:

אבני צדק, הן המשקולות ששוקלין כנגדן: איפת זו מדת היבש:

והין, היא מדת הלח: