ונפש, נשמת האדם כל עוד שהיא קשורה בגוף ופועלת פעולות תחת השמש על ידי כלי הגוף, נקראת נפש, על כן בכל התורה כלה מיוחסים מעשי האדם טוב ורע לנפשו, ולא נזכר בשום מקום לשון נשמה, כי היא שם לצורתו בעבור שהיא עליונה, נפוחה מן השם באפיו ופועלת בלי גוף, ולפי שבראש הענין אמר אדם כי יקריב וכו', ידענו כי נפש האמור כאן היא נפש האדם, כי מלת נפש כוללת גם נפש הבהמה, שאין לה כח לפעול רק תחת השמש:

כי תקריב, בנדבה:

קרבן מנחה, דורון לעשות נחת רוח למקבלו, וקרוב לו בענין שם ניחוח ושם מנוחה:

סלת, סלת של חטים, ובמנחת מלואים מפורש סלת חטים (שמות כ"ט ב'):

סלת יהיה קרבנו, כל המנחות האמורות בענין הם סלת, אבל זו לבדה נקראת מנחת סולת וזהו סולת יהיה קרבנו כי נקמצת בעודה סלת, והאמורות אחריה נאפות קודם קמיצה:

ויצק עליה שמן, המביא אותה יוצק שמן על כל ונותן עליה לבונה, כי מקמיצה ואילך מצות כהונה:

ונתן עליה לבנה, מניח קומץ לבונה על מקצת המנחה, שאין הלבונה נקמצת עמה:

והביאה, מוליך אותה בכלי שרת אל הכהנים:

משם, אמרו חכמים ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל העזרה:

וקמץ, לשון צבירה כמו ותעש הארץ וכו' נקמצים (בראשית מ"א מ"ד), כלו' יעשה ממנה צבור ועדיין אין אנו יודעים כמה יצבור ממנה, חזר ואמר מלא קמצו, פי' יצבור לתוך קומץ ידו מה שיוכל אם כף ידו גדולה יצבור הרבה ואם קטנה מעט, ולשון קומץ הונח על מה שיקח האדם בשלש אצבעות, עד הקמיצה שהוא האצבע שהאצל הזרת, שנקרא כן לפי שממנו מתחילין לקמוץ המנחה, ואחרי שהגודל אינו חופה את פסת היד, לא נשארו אלא ג' אצבעות, שבהן קומץ את המנחה:

מסלתה ומשמנה, שהשמן הוא בכל המנחה, אבל מן הלבונה אינו מעלה בכפו כלום, כי היא מונחת במקום אחד מן המנחה, ומסלקה, קודם הקמיצה, ואחר שהקטיר הקומץ מקטיר גם הלבונה בפני עצמה:

על כל לבנתה, מלבד כל לבונתה:

אזכרתה, כולל קומץ המנחה וקומץ הלבונה ששניהם נקטרים על המזבח ואילו לא יקטיר רק קומץ המנחה, היה אומר והקטיר הכהן אותו, וישוב על הקומץ שנזכר סמוך לו, אבל בעבור שצריך להקטיר גם הלבונה קרא לשתיהן אזכרה, כי אזכרה שם לקומץ סולת ולבונה העולים על המזבח, נגזר מן זכירה, שהם מזכירים המקריב לטובה לפני ה', וראיה שבמנחת סוטה אמר מזכרת עון, הא למדת שמנחת צדיקים מזכרת זכות, כדרך יזכור כל מנחותיך (תהלים כ"א ד'):

והנותרת מן המנחה, לפי שגם על השירים קדושת המנחה, אמר והנותרת, לא והנותר:

לאהרן ולבניו, למדו רבותינו שאהרן וכל כ"ג נוטל חלק בראש איזו מנה שירצה, לא כפי שיגיע לחלקו כשיתחלק בין אנשי המשמר, והנשאר מתחלק בין בניו איש כאחיו:

קדש קדשים מאשי ה', אע"פי שנאכלת לכהנים לא יצא מקדושתה, אלא קדש קדשים היא כמו הקומץ שקרב על המזבח, כי היא נתונה לכהנים מאשי ה', ממתנות הראויות להיות מאכל אש על המזבח, אלא שהקב"ה נתן חלק זה מאשיו לכהנים, לכן דומה לחלק שעלה על האשים:

וכי תקריב, תקדיש:

מאפה תנור, שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור:

סלת חלות מצת, זכר שתי מינין חלות מצות ורקיקי מצות, רצה מביא חלות רצה מביא רקיקין, וא"ו ורקיקי כמו או:

בלולת בשמן, החלות בלולות, והרקיקין משוחין, שלא נתן הבלילה לרקיקין והמשיחה לחלות:

ורקיקין, שרשו ריק מלשון דלות ורקות, כי אולי החלות היו עבות והרקיקין דקות:

ואם מנחה, אם תקדיש מנחה על המחבת, כה יהיה משפטה:

פתות אתה, המצות שנאפו תחלק לפרוסות, ומאותן הפרוסות יקמוץ הכהן, וכן כל המנחות הנאפות קודם קמיצה, טעונות פתיתה:

פתים, שערו חכמים בכזית:

מנחה היא, כלומר הואיל ומנחה היא וצריכה קומץ למזבח, צריך שיפתת אותה פתים:

ואם מנחת מרחשת, לפי שלחם מאפה תנור ומחבת ומרחשת ידועים גם בחולין, שרגילין בני אדם לאפות חלות ורקיקין באחת משלשה מינים הללו, דבר עליהן בהוה שגם במקדש היו הכלים הללו לאפות בהן לחם קודש:

מרחשת, עמוקה היתה ומעשיה רוחשין ורכין, ומחבת צפה ומעשיה קשין: (ח)

והבאת את המנחה, זאת המנחה הנאפת כהלכתה תביאנה לה' באופן שאגיד לך, והוא והקריבה וכו':

אשר יעשה, אשר יתוקן כהלכתו האמור בפרשה, ובא יעשה בלשון זכר במקום נקבה והראוי תעשה:

והקריבה, בעליה:

והגישה אל המזבח, יגיש אותה הכהן אל קרן דרומית מזרחית של מזבח:

והרים הכהן, זוהי קמיצה והקטרה שלא נתפרשו עדיין במנחות האפויות ואילו אמר וקמץ לא היתה הלבונה בכלל, לזה הוצרך לומר והרים לכלול קומץ ולבונה, ולכן אמר את אזכרתה ולא אמר את קומצה, כי אזכרה כולל קומץ ולבונה:

והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, כבר נאמר זה במנחת סלת, ועכשיו השוה לה המנחות הנאפות, שגם שיריהן הן לאהרן ולבניו:

קדש קדשים, גם זה כבר אמור במנחת סלת, ועכשיו נשנה בשביל המנחות הנאפות, ומליצת קדש קדשים לפי שגם שלמים ותודה וחביריהן קדושים, אבל מנחה וחטאת ואשם קדושים מהן, שאינן נאכלים אלא לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה, נקראים קדש קדשים, שהן קדש בין הקדשים, וחבריהן קדש נגד חולין, וכן ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (ד"ה א' כ"ג י"ג), כי שבט לוי קדש נגד ישראל, ואהרן ובניו קדש נגד הקדושים:

כל המנחה, הן המנחות האמורות בפרשה זו, והן המנחות המפורשות במקום אחר כלם אסורות להעשות חמץ, חוץ משתי הלחם שבאין חמץ, גם מקצת לחמי תודה, אבל אין מהן דבר למזבח, ולכן אמר אשר תקריבו לה' כלומר אותן שיש מהן דבר למזבח:

חמץ, ביארנו (שמות י"ב ט"ו)שהוא שם מי חומץ:

כי כל שאר וכל דבש, יפרש מלת חמץ שאינו אלא שאור שהיא עיסה המחמצת הכל, לא שאר דברים חמוצים, כגון שעירב חומץ בנסכים או במנחות אינו עובר:

דבש, כל מתיקות פרי קרוי דבש, הן דבש צרעים או דבש קנים או דבש כל פרי עץ:

תקטירו, אפילו בקטורת כדתניא אם נתן בה דבש פסולה:

קרבן ראשית תקריבו, אל תאמר שלא אסרתי לך החמץ אלא במנחת נדבה, ולא מנחת חובה שצויתיך להביאה חמץ, אלא אע"פי שקרבן ראשית תקריבו אותם לה':

אל המזבח לא יעלו לריח ניחח, שאם העלה כזית משתי הלחם או מדבש הבכורים אל המזבח עובר בלאו כאילו הקריב מנחת חמץ מחולין נדבה למזבח:

קרבן ראשית, נקראו שתי הלחם קרבן ראשית לפי שהיא המנחה הראשונה מן התבואה החדשה, ויראה לי שבכלל קרבן ראשית גם לחמי תודה, כי כל המורם להנתן להכהן ראשית הוא כי תחלה תורם התרומה ואח"כ יאכל הנשאר לכהנים, ובלחמי תודה נאמר והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה (להלן ז' י"ד) דומה לשתי הלחם ולבכורים הנתנין לכהן, וא"כ נכלל בכלל קרבן ראשית, שאפילו מאותה תרומת חמץ הניתן לכהן, לא יעלה ממנה דבר על המזבח:

לה', תביאו אותם בעזרה לתנופה, ולא לקרבן המזבח:

במלח תמלח, אילו אמר תמלח לבד הייתי אומר במי מלח, ת"ל במלח, מלח ממש:

ולא תשבית, כל השבתה בטול והפסק:

ברית אלהיך, הוא ברית עולם הנכרת בששת ימי בראשית, כי אז נתן השם חוק לכל דבר, עליו נאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל"ג כ"ה), וברית מלח הוא שיתקיים לא יבאש ולא יתליע, גם בו ישמרו כל מיני מזון מההבאש, ואין כמהו בענין זה בכל המזונות שתחת השמש, וגזרת השם הוא שיותן ממנו על כל הקרבנות העולות למזבח, להורות על הקיום, ולפי שנכרת ברית למלח שיתקיים, לכן כל קיום עולם שתחת השמש נמשל לברית מלח, כמו הכהונה שנתנה לזרע אהרן עד עולם, אמר ברית מלח עולם היא (במדבר י"ח י"ט), וכן המלכות שניתנה לדוד ולזרעו עד עולם, נאמר לו ולבניו ברית מלח (ד"ה ב' י"ג ה'):

מעל מנחתך, מכל הדברים שתביא לי למנחה, אבל בחולין לא צוויתיך על כלן:

על כל קרבנך, על עלת בהמה ועוף ועל אימורי כל הקדשים כלם:

ואם תקריב מנחת בכורים, אין זה אלא העומר שהוא ראשית הקציר, ובא אביב בשעת בישול התבואה, ומן השעורים היה בא:

אביב, כל המנחות מקדיש סלת וזו צריכה שתתקדש אביב, כי מלת אביב על השבלים שהזרע מבושלת בתוכן, כי העומר קוצרין אותו בליל ט"ז בניסן, ומביאין הקציר לעזרה, ושם בוררין ודשין וטוחנין אותו:

קלוי באש, מלת קלוי על הצריבה, לא על השרפה לאפר, ולפי שהצריבה תתכן ע"י ברזל חם, דקדקה תורה ואמרה באש, והנה לפי שהעומר מתיר שלשה מיני מזון העשוין מן התבואה החדשה כאמרו ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו (להלן כ"ג י"ד), הקפידה תורה שיהיה העומר כולל אותן, שהוא עצמו לחם, ששיריו אוכלין הכהנים מצות, גם הוא קלוי באש, גם גרש כרמל:

גרש כרמל, טחון ושבור, ומלת גרש כמו גרסה נפשי לתאבה (תהלים קי"ט כ'), והשי"ן והסמ"ך מתחלפים, כי אחר שהובהב באש טוחנין אותו ברחים של גרוסות המשברות אותו לשברים קטנים, ואינו טוחן דק דק, וכרמל הוא טעם לגרש, למה גורסין ולא טוחנין, לפי שבא העומר כרמל מלילות לחות ומלאות, ואם יטחן דק דק, יתערבו בו הסובין, לכן מתחלה גורסין אותו ואח"כ יוציאו הסלת ע"י י"ג נפות עד שמוציא משלש סאין עשרון אחד למנחת העומר וממלת כרמל אנו למדין שצריך העומר להיות מתבואה לחה, כי כל כרמל שבמקרא תבואה חדשה לחה בשבולת שלה והן המלילות, ומזה תבין למה היתה קצירת העומר בליל ט"ז ודוחה אפילו שבת, שאם יקצר קודם לכן תיבשנה המלילות:

תקריב את מנחת בכוריך, ולא אמר תקריבנה סתם, לפי שכאן מדבר על מנחת חובה שהיא העומר:

ונתת עליה שמן, כמו במנחת סלת:

ושמת עליה לבונה, על מקצתה וחוזר ולוקחה ממנה קודם הקמיצה:

מנחה הוא, היא כמו כל מנחת סלת, לכן שוין מעשיה למעשה מנחת סלת:

את אזכרתה, שהוא הקומץ:

מגרשה, כמו מסלתה אלא לפי שסתם סלת היא של חטים, ומנחה זו שעורים, אמר מגרשה תחת מסלתה, והכונה שיקמוץ מן עשרון הסלת, שיצא משלש סאין גרש אחר שעבר בי"ג נפות:

על כל לבנתה, מלבד הלבונה שמקטירה בפני עצמה: