מות יומת, בב"ד:

עם הארץ, פרשנוהו (לעיל ד' כ"ז), שלבד המלך והכה"ג וסנהדרי גדולה אינן בכלל עם הארץ, וכל האחרים קרויים עם הארץ, ולכן אמר אחר שנתחייב מיתה בב"ד, אז עם הארץ ירגמוהו, כדרך ויד כל העם באחרונה (דברים ט"ז ז'):

ואני אתן את פני, שישפטהו השם על התועבה הגדולה הזאת ויכריתהו מקרב עמו, ומוסב על מקרא שלפניו, הם ירגמוהו באבן ואני אכריתנו מקרב עמו, ומכאן למדנו שכל הכריתות האמורות בתורה הן לעו"הב, שאם בע"הז אחר שמת איך יכרת? ואין לך לפרש שאם לא יומת ע"פ ב"ד יכרת מקרב עמו, שזה אמור למטה בענין, ומפשטות הכתוב נמצאנו א"כ למדים השארת הנפש אחר המות:

כי מזרעו נתן למלך, שאר העוברים ע"ז נותנים לה חוק הראוי לשמים, כמו זובח קרבן לע"ז, והרשע הזה נותן למולך זרעו, שמרוב טומאת לבו לא חמל על זרעו, לעבוד אותה בדבר שהוא תועבה בעיני השם:

למען טמא את מקדשי, כדרך קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב' ג'), והרשע הזה מטמא קדש ה' אשר אהב להעבירו למולך הנבזה הזה:

ואם העלם, אם הרואים מעשה כזה יעלימו עיניהם כאילו לא ראו, לבלתי המית אותו בעדותם לפי שמרחמים עליו, ואינם חסים על כבוד ה' המתחלל במעשהו, ולא על דם נפשות נקיים השפוך, ואין צריך לומר אם הסנהדרין עצמן יעלימו עיניהם ולא ימיתוהו:

ושמתי אני, אם לא ימיתוהו שתים אעשה אחת ושמתי אני את פני שימות במגפה, והב' והכרתי אותו לעולם הבא:

ובמשפחתו, לשון משפחה פירשנו (בראשית א' י"ט) שהוא על הדומים בטבע נפשותיהם, ולכן אותם המעלימים עין מן התועב הזה ומחפים עליו קרא הכתוב משפחתו, כי דומים אליו בטבע נפשם, שלולי כן לא היו חומלים עליו:

והכרתי אתו ואת כל, לפי שלא אמר והכרתי אותם, למדנו שאין המשפחה בהכרת לע"הב כמוהו, שהרי לא עשו התועבה, לכן והכרתי אותו לבדו, אבל במשפחה אשים את פני בע"הז שנדונין ביסורין, ועל כן חזר ואמר שאם יש במשפחה שהלכו בעצתו לעשות כמוהו או שסייעו בדבר יכרתו גם המה, וזהו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך, כי לזנות על העושה מעשה כמו בפסוק שלאחריו:

והכרתי אותו, היה לו לומר והכרתי אותה מקרב עמה, כי נפש לשון נקבה, ואולי ירמוז ליום הדין הגדול שיקום בגוף ונפש ויכרת מקרב עמו:

והתקדשתם, הקדישו עצמיכם, תתרוממו בלבבכם ממחשבות בזויות וממעשים בזויים כאלה:

והייתם קדשים, אם תעשו את שלכם ותתקדשו, אני מבטיח לכם שתהיו קדושים:

כי איש איש, כי אם תתעצלו בשמירת החקים האלה, לסוף אפשר שתגיעו בגללם למות בידי ב"ד, ומכל החקים שנאמרו בענין, אין בזדון אחת מהן חיוב מיתה, זולתי מקלל אביו ואמו, ומחלל שבת, ועובד למולך, ועושה אוב וידעוני, ומקצת עריות, ואזהרת המולך נזכרה בפרשת אחרי מות, ולכן החל בה בפרשה זו וחייב עליה סקילה, ואזהרת אוב וידעוני נאמרה בסוף פרשה שלמעלה, לכן נאמר עונש שלה בסוף פרשה זו, ימצות מורא אב ואם נאמרה בתחלת פרשה זו, על כן החל בעונשה בפרשה זו, ולא נאמר כאן עונש מחלל שבת, שכבר מפורש מחלליה מות יומת:

יקלל, בשם המיוחד:

את אביו ואת אמו, או אביו או אמו, כי חייב על קללת אחד מהן:

אביו ואמו קלל, רבותינו למדו מכאן לרבות לאחר מיתה:

דמו בו, זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם ולמדנו כן מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ופשוטו של מקרא, דמיו בו ולא באחר, והוא עתיד ליתן דין וחשבון שגרם בעונותיו לעצמו שישפך דמו, שהרי כל חייבי מיתות מתודין שתהא מיתתן כפרתן, ואם אינו שב דמיו בו:

ואיש, פרט לקטן:

את אשת איש, ואח"כ אמר את אשת רעהו, והטעם לפי פשוטו, כי בכל העריות אפשר שיעבור לבוא על הערוה, ולא יעשה חמס לבעלה, שהרי אמו וכלתו ודודתו ואשת אחיו אסורות גם לאחר מיתת בעליהן, ושאר העריות אפשר בפנויות, לבד אשת איש, כי מלבד הערוה גם עושה חמס גדול לבעלה, והייתי אומר שעיקר האיסור בשביל החמס, אבל השוכב עמה ברצון בעלה, כמו אנשי זמה המחליפים נשותיהם, אינו חמור כל כך, לפיכך דקדקה תורה ואמרה אשר ינאף את אשת איש, אשר ינאף את אשת רעהו, כלומר בין אשת איש בחמס, בין אשת רעהו שרוצה במעשהו, תמיד חייב מיתה:

מות יומת, כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

**את אשת אביו,**בין שהיא אמו בין שאינה אמו:

ערות אביו גלה, גם שאינה אמו, עכ"פ ערות אביו גלה:

אתו ואתהן, לפי הפשט, לפי שנכללו בכתוב הזה כמה גופים, בתה ובת בתה ובת בנה, בתו ובת בתו ובת בנו, חמותו ואמה ואם חמיו, אמר ואתהן לשון רבים, שאם שכב עם גופים מחולקין כלם בשריפה:

אשר יתן שכבתו, לפי שהוא נגד הטבע הנטועה באדם, אמר אשר יתן שכבתו ולא אשר ישכב כמו בשאר העריות, וכן אמר באזהרת אשת איש (י"ט כ'), לפי שגם זה נגד דעת האדם בעבור החמס שאמרנו:

מות יומת, בסקילה כמו שיתבאר (פסוק ט"ז) ולא אמר מות יומתו, שלא להשוות אדם ובהמה, לכן אמר מות יומת על האדם לבד, כי כן נכתב בכל התורה לשון זה על עונש האדם לבדו, ולפי שלא יתכן להאמר על הבהמה, אמר עוד ואת הבהמה תהרוגו:

ואת הבהמה תהרגו, אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה אמרה תורה תסקל, ק"ו לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחברו לעבור עבירה:

תקרב, בזדון:

כל בהמה, בין גדולה בין קטנה:

מות יומתו דמיהם בם, לפי הפשט מה טעם לומר על הבהמה דמיה בה, ואין בשפיכת דם בהמה דין וחשבון, ועוד כבר אמר והרגת את האשה ואת הבהמה, ולמה חזר ואמר מות יומתו, אבל לפי שבשוכב אמר מות יומת ואת הבהמה תהרגו, ובנשכבת אמר והרגת את האשה ואת הבהמה, ואיני יודע באיזה מיתה חתם על שניהם מות יומתו דמיהם בם ומוסב על השוכב ועל הנשכבת ללמדנו ששתיהן בסקילה, ודמיהם בם יתפרש כמו בכל העריות שנכתב כן, ולמד מאוב וידעוני שמפורש בהם סקילה:

ואיש אשר יקח, בכל העריות שאין קדושין תופשין בהן אמר אשר ישכב, וכאן אמר אשר יקח, וגם באחותו אין קדושין תופשין בה, אומר אני שכל הכתוב מדבר לפי מחשבת השוכב עמה, ללמדנו שאפילו אינו מכוין לזנות, אלא שנושא אותה וסובר שעושה כהוגן, בנפשו הוא ויכרת, כמו שיתבאר:

בת אביו או בת אמו, וכל שכן בת אביו ואמו:

וראה את ערותה, גם בזה שינה הכתוב מכל העריות, לדעתי גם זה כפי מחשבתם, שאינן עושין למלאות תאותם, ומתוקף יצרם הרע, אלא הוא והיא חושבים שזיווגם הגון, ושראוי לאדם להזדווג עם אחותו וזוהי מלת ראה בל"הק, שבוחר לגלות ערותה יותר מערות שאר הנשים, וכן היא תבחר יותר להזדווג באחיה מהזדווג עם אחר, כדרך כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א ט"ז א') והתורה אמרה ערותה וערותו, לפי שבאמת הוא ערוה עליה והיא ערוה עליו, אך לולי שאסרה תורה אותה, היה עולה על דעת האדם שהיא ראויה לו ביותר מכל הנשים, כי אין לאדם נשואים הגונים, כמו שישיא את בתו לבנו, שהם אוהבים זה את זה מצד האחוה, וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, והרי מתחילת משתיתו של עולם כך היה, האשה הראשונה לוקח מצלע האדם, ובניהם נולדו עם נשותיהם, כמו שהוכחנו בפרשת בראשית, וא"כ הנושא אחותו על דעת זו, עושה כפי מחשבתו דבר הגון וטובה גדולה, שבוחר בה מכל הנשים היותר יפות וטובות:

חסד הוא, גם זה כפי מחשבת הנושא אותה, שמעשה חסד הוא בעיניהם, ואין המלה יוצאת מידי פשוטה, שבכל מקום ענינה על הפלגת טובה, כי מלת צדק על שורת הדין במשקל נכון אבל חסד לפי שאינו אלא הפלגת טובה אם העושהו צדיק, יעשהו בדרך צדק, ויפליג להטיב עם הראוים לו ואם עושהו רשע, יפליג בטובה לרשעים כמוהו ותהיה חסדו חטאה, כדרך וחסד לאומים חטאת (משלי י"ד ל"ד), שאם צדקה רחוקה מהם, חסדם תהיה חטאת, וכן כאן לפי מחשבת האח והאחות הוא חסד, אבל כפי מדת הצדק היא חטאה גדולה, ולכן ונכרתו וכו':

עונו ישא, עד בוא היום שיכרת לעו"הב אם לא עשה תשובה:

ערירים ימותו, בלא ולד, והודיע הכתוב שמלבד הכרת הנאמר בפרשת אחרי מות על העריות בכללן, יש גם בעו"הז עונשין, קצתן ע"י ב"ד, כמו חייבי סקילה ושריפה וחנק, וקצתן בידי שמים:

ואיש אשר יקח את אשת אחיו, בין אשת אחיו מאביו בין אשת אחיו מאמו, וגם כאן זכר לקוחין, אע"פי שאין קדושין תופשין בה, לפי שהתיר אשת אחיו במקום מצוה, אם אין לו בנים, להקים שם לאחיו, שמא תאמר לקחתה אפילו יש לה בנים, להטיב עם בני אחיו להיות להם לאב ולהטיב עם אלמנתו, לכן אמר נדה היא, תחשבנה ותדמנה לנדה, שהיא אשתך המותרת לך כשתפסוק זובה, ובימי נדתה אסורה עליך איסור חמור, כן אשת אחיך כשיש בנים היא ערוה לך:

ערירים יהיו, זהו העונש בעו"הז, וכרת מפורש בפרשת אחרי מות, ולמעלה אמר ערירים ימותו, וכאן יהיה, שאם יש לו בנים קוברין בחייו, ואם אין לו בשעת עבירה, יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו:

ושמרתם, למעלה (פסוק ח)הזהיר על השמירה והעשייה והחמיר בעונשין, ועכשיו חזר והזהיר עליהן בעבור טומאת הארץ, שאם ילכו בחקות הכנענים והמצריים יגלו ממנה, ולא חפץ ה' בזה כי אם בישיבת ישראל על הארץ, שעי"כ יהיה המקדש על תלו ושכינתו בציון:

כי את כל אלה, כמו עבודת המולך והכשפים והעריות:

ואקץ בם, שנחשבו לפני כדבר נתעב ומגואל, ומאסתי בם שישבו עוד בארץ אשר אני שוכן בה:

ואמר לכם, צויתי לכם שתירשו את אדמתם, כי ירושת הארץ וישיבתה מצוה גדולה, ונזכרת בכמה מקומות בתורה, ומטעם הגדול שכתבנו למעלה(פסוק כ"ב):

אתם תירשו את אדמתם, על כל פנים, אם ילכו מארצם מוטב, ואם לאו תקחו אותה מידם במלחמה:

ואני, אם הם גוים גדולים ועצומים מכם, אין בכך כלום, כי אני אכניע אותם עד שתירשוה:

אשר הבדלתי, להשכין שכינתי בתוככם, ובחרתי בארץ הזאת להיות מקדשי בתוכה, ועל כן לא תעשו מעשים, שבעבורם תקיא הארץ אתכם:

והבדלתם, כשם שהבדלתי אתכם מן העמים, כך תבדילו אתם בין הבהמה וכו':

בין הבהמה הטהורה, בבהמה הקדים טהורה לטמאה, ובעוף הקדים טמא לטהור, לפי שבבהמות מפורשים הטהורים בתורה, והן עשרה מינים, ובעופות מפורשים הטמאים, והן כ"ד מינים:

לטמא, שיהיו בעיניכם טמאים לאכילה:

ואבדל אתבם, מה שהבדלתי אתכם מן העמים, הוא כדי שתהיו לי עמי ונחלתי, וכל מעשיכם יהיו לכבודי, ואע"פי שתתאוו לנשים ולמאכלים שאסרתי לכם, תמנעו מהן לכבודי:

ואיש או אשה, לפי שלא נכתב אזהרת אוב וידעוני וכרת שלהן בפרשת עריות, כי בפרשה (י"ט ל"א) אמר אל תפנו אל האובות וגו', ובפרשה זו (פסוק ו') אמר והנפש אשר תפנה וכו' והכרתי אותו מקרב עמו, זכר כאן גם עונש ב"ד שלהן, ולפי ששם הוצרך לומר אותו מקרב עמו לשון זכר, אמר כאן ואיש או אשה, לא האיש לבדו:

כי יהיה בהם אוב או ידעני, שימצאו בהם מעשה אוב או מעשה ידעוני, ויעידו עליהם בב"ד שעשו כמעשים האלו כי אין אוב וידעוני תאר לאיש, אלא שם המעשה כך הוא: