אל הכהנים בני אהרן, בפרשיות שלמעלה נאמר אל אהרן ואל בניו, ולא אמר הכהנים, לפי שהם מצות בקרבנות ובמעלות הקדש שהם במקדש, אבל כאן שהזהירם מלהטמא למת לעולם, אפילו חוץ למקדש ושלא בשעת עבודה, מפני מעלתם וכהונתם, לכן אמר הכהנים, כלומר שינהגו כבוד בעצמם, לפי שהם כהנים משרתי אלהינו:

לנפש, נקרא הגוף המת נפש מטעם שביארנו שנקראת נשמת האדם נפש בעבור שהתחברה בגוף, ועל ידו תפעל תחת השמש, ולפי שהגוף סבת פעולותיה, שבהיותה חוץ לגוף אין לה עסק בכל אשר תחת השמש, לכן גם בצאת הנשמה ממנו נקרא הגוף נפש:

בעמיו, לנפש הנמצא בעמיו, והשיעור לנפש מישראל שהם עמיו, שאין העכו"ם מטמאים באהל המת, ואילו אמר בעמו היה משמע שבעם הכהנים לבד מדבר:

לשארו הקרב אליו, מלת שאר פירשנו שכולל כל קרובי האדם ממשפחתו שהן שארית בשרו, ולפי שיש שאר קרוב ושאר רחוק פירש כאן הקרוב אליו, וחזר ופירש מי הם שאר קרוב לענין טומאה? ואמר לאמו ולאביו וכו', ורבותינו דרשו אין שארו אלא אשתו:

ולאחתו הבתולה, למעט אם ידעה איש, וזהו אשר לא היתה לאיש, כלומר למשכב איש, אבל אנוסה ומפותה אע"פי שלא נשאת אינו מטמא לה:

הקרובה, לרבות את הארוסה, כל זמן שלא נבעלה לאיש מטמא לה:

לה יטמא, מצוה, לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו ונסמך אל אחותו שממנה מדבר, וכל שכן האחרים:

לא יטמא בעל בעמיו, נראה שמדבר על הכהן הגדול לבדו שהוא בעל בעמיו אדון וגדול בעמיו, כי לפי שהתיר לכהנים להטמא לקרובים, חזר ואמר שהכה"ג עומד באיסורו הראשון ולא יטמא כלל אפילו לקרובים, ומלת להחלו, להתחלל לבדו בתוך עמיו, ובסוף הענין פירש מי הוא בעל בעמיו ואמר והכהן הגדול מאחיו וכו', וכאן קראו בעל בעמיו לפי שדין זה נוהג בין בכה"ג משוח, בין במרובה בגדים:

לא יקרחה קרחה בראשם, להלן אמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, וקבלו רבותינו ששוין כהנים וישראל בלאו זה, ומה שנאמר כאן הוא עצמו מה שנאמר להלן, ובא זה ולמד על זה, אלא שישראל נאסרו למת, לפי שאינן בני עבודה, ובכלל זה גם הכהנים שבעשותם כאלה למת חייבין, אבל נוסף עליהם כהנים שאסורים לעשות כן בעבודת המקדש, ולכן הכתובין מלמדין זה על זה:

קדשים יהיו לאלהיהם, אע"פי שעל כל העדה נאמר קדושים תהיו, הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו ביותר:

ולא יהללו, במנהגיהם את שם אלהיהם, כי הם כהני ה', ואם בעבודתם ינהגו ככהני ע"ז, יחללו שמו הגדול הנקרא עליהם:

והיו, גם המקריבים קדש לה', כמו העבודות שהם עובדים:

אשה זנה, המפקרת עצמה לזנות, וקבלו חכמים שזונה האמורה פה שהכהן לוקה עליה היא שנבעלה לפסול לה כגון אחת מכל העריות, וכגון בת ישראל לנתין וממזר:

וחללה, תאר לנקבה, ולזכר חלל בשני קמצין והוא מלשון חילול קדש, ומצאנו עוד תאר חלל על ההריגה, כי הענין שוה בשניהם כמו שתואר חלל שהוא על ההריגה ענינו שלא יחיה אחרי נפלו, כן תואר חלל וחללה על אבדן כבוד קדושה לדור דור, שאין אחריו חזרה, כי זרעו של כהן חלל, הם חללים אפילו עד אלף דור:

גרושה מאישה, אילו אמר גרושה סתם, היינו שומעים אפילו שגרשוה מן העיר בעבור שגנבה או שהלשינה וכיוצא, על כן הוסיף מאישה, שמדבר על נשואה שגרשה אישה, ואין זה אלא ספר כריתות הנזכר במקום אחר:

כי קדש הוא לאלהיו, כל ישראל קדושים לאלהים, ולא הוזהרו באלה, והכהן קדוש מהם, ולכן נצטוה אזהרות יתרות בענין הקדושה, וזהו כנוי לאלהיו:

וקדשתו, נהג בו מנהג קדושה, ותהיה מעלתו בעיניך למעלה ממעלת כל העם, ואמר הטעם כי את לחם אלהיך הוא מקריב, כלומר תשוב אל לבבך יתרון קדושתו, שהרי בחרתי בו להקריב לפני חלב ודם זבחי:

ובת איש כהן, בתו של כהן, כי אם אפשר לומר כהנת, שאין תואר זה על הנקבות שאינן עובדות במקדש:

כי תחל לזנות, לשון חלול, ולא לשון תחלה, כי מה טעם לומר שתתחיל לזנות:

את אביה היא מחללת, קדושת אביה הכהן היא מחללת, שבהיות אביה כהן לאל עליון, גרמה שיחללו קדושת אביה ויאמרו שיש בו שמץ דבר, ולכך יצאה ממנו בת כזו:

באש תשרף, בכל חייבי מיתות אמר הכתוב תחלה מות יומת, ואח"כ מפרש באיזו מיתה ימיתוהו, לפי שבכל מקום נכון להודיע תחלה שפלוני או פלוני חייב מיתה, ואח"כ יאמר אופן מיתתו, אבל כאן מדבר בעבירה שהיא במיתה אפילו בישראל, שהיא ארוסה או נשואה, אלא שבת ישראל בחנק או בסקילה, ובת כהן דינה בשריפה, על כן לא היה צורך לומר מות תמות:

והכהן הגדול מאחיו, יפרש מה שאמר למעלה לא יטמא בעל בעמיו, וקראו כאן גדול מאחיו בעבור גודל מעלת גופו ונפשו, שיהיה גדול משאר הכהנים בנוי ובעושר ובכח ובחכמה ובמראה:

ומלא את ידו, שנתן לו הרשות והכח ללבוש את הבגדים, ויש לומר שוא"ו של ומלא משמשת במקום או, כמו ומכה אביו ואמו כי לפי שבבית שני לא היה שמן המשחה, כיון שמלא ידו ללבוש את הבגדים, דין כהונה גדולה עליו, ואסר בכל האמור בענין:

לא יפרע, על מת, וכן לא יפרום, ואם על מתו אסור בפריעה ובפרימה כל שכן שלא על מתו, א"כ אסור לעולם:

לא יבא, שלא יבוא בבית או באהל שיש שם מת, ולמדנו שמוזהר על טומאת האהל אע"פי שלא נגע:

לאביו ולאמו לא יטמא, זוהי טומאת מגע, וזכר אביו ואמו, וכ"ש לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו:

ומן המקדש לא יצא, לא אסר לו הכתוב להתעצב ולבכות על מיתת קרוביו, כי זה דרך כל אדם, אלא מן המקדש לא יצא, ממעשיו שעושה במקדש לא יצא, שאם היה עוסק בעבודה ושמע שמת לו מת, אסור לו להניח עבודתו ולצאת, שבהיותו קדוש ה' וגדול מכל אחיו, יתרומם על תמדור נפשו גם במות שארו הקרוב אליו, וזהו דרך הקדושה, אבל היא רק מדרגת קדושת כהן גדול, שאפילו שאר הכהנים הקדושים גם הם לאלהיהם נצטוו להטמא לקרוביהם, וכשעובדים באנינות מחללים עבודתם, כי יודע השם שאין זה בכחם להתרומם גם על העצבון הזה ולעבדו בשמחה:

ולא יחלל, לא ינהג מנהג חול במקדש להניח העבודה בשביל מתו, כי חייב להראות שחפץ בעבודת אלהיו יותר מכל:

כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, שמן משחת אלהיו הוא עליו כמו נזר ועטרה, וקראו בלשון נזר, כי שמן המשחה מזהיר את הנמשח בו מכל העם למעלה ולכבוד, וכן על מלכי בית דוד הנמשחים בשמן זה נאמר ועליו יציץ נזרו (תהלים קל"ב י"ז):

והוא, האיש הגדול הזה שצויתי עליו קדושות כאלה, אל תאמר שראוי לו להתקדש ביותר שאל כל אשה לא יגש, כמו שנצטוו במעמד הר סיני, אלא אשה יקח, חייב לישא אשה, אבל חייב לישא בתולה:

אלמנה וגרושה, סדר הכתוב מן הקל אל החמור, אלמנה אין בה פגם כלל ומותרת גם לכהן, רעה ממנה הגרושה שלא מצאה חן בעיני בעלה ואסורה גם לכהן הדיוט, רעה ממנה החללה שנולדה מאיסורי כהונה, רעה ממנה הזונה, שפגמה עצמה בדבר עבירה, ובכהן הדיוט הסדר מן החמור אל הקל זונה וחללה ואחריהן גרושה, והוא הסדר הנכון, אלא שבכה"ג פתח באזהרה שנתחדשה בו שהוא איסור אלמנה, ולכן הוצרך להזכירם מן הקל אל החמור:

וחללה זונה, כמו וזונה:

ולא יחלל זרעו בעמיו, הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה:

כי אני ה' מקדשו, אפשר שכנוי מקדשו שב על זרעו, אני ה' מקדש זרע אהרן להיות משרתים בביתי, ואם יטמא בביאות האסורות, מחלל זרעו מהיות כהן לפני, כי החלל פסול מדין כהונה, ואין כן ישראל הבא על האסורות לו, שאע"פי שפוגם זרעו, דינו כדין ישראל בכל דבר:

מום, חסרון גלוי בגוף שנראה לעין כל, שאינו תמים:

לא יקרב להקריב, מלבד שלא יקריב, גם אסור לגשת לעשות דבר כלומר לסייע בשום עבודה אפילו מה שכשר בזר, כי זר אפילו בעל מום עושה מה שהתירה התורה לעשות, שאינו עובד בתורת כהן, אבל בעל מום כהן כשעושה כן, נראה שבא בתורת כהונתו, וזה חולין כלפי מעלה:

עור או פסח, המומים הנזכרים בתורה אבות הם, ורבותינו בארו מומים רבים נלמדים מאלה:

חרם, שחוטמו שקוע:

שרוע, מגזרת מהשתרע, שהוא ההרחבה, וענינו שאחד מאיבריו רחב וגדול יותר ממה שראוי להיות:

גבן, קרוב לגזרת הרים גבנונים, והוא הקפח שזכרו חז"ל:

דק, קצר קומה:

תבלל בעינו, שהלובן שבעין בלול עם השחור:

גרב, זו החרס, שחין יבש מבפנים ומבחוץ:

ילפת, היא חזזית המצרית, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים, ובמקום אחר אומר ובגרב ובחרס, קורא לילפת גרב: לפי שסמוך אצל חרס, וכשסמוך גרב לילפת הוא החרס:

מרוח אשך, יתכן שהוא החולי הנולד באשכים מחמת הרוח שבהם כדעת ר"ע (בכורות פ"ו), ועי"כ נמשכים בני מעיו ונופלים בכיס, והוא חולי נהוג בזקנים, וכן דעת הרמב"ן ז"ל:

אשר בו מום מזרע אהרן הכהן, כבר אמר איש מזרעך לדורותם, אלא בא ללמד שאין המום פוסל אלא בזרע אהרן, אבל זרים בעלי מומים מותרים בכל מה שמותר לזר תמים:

מום בו, בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:

לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים, בין ק"ק בין קדשים קלים, ואילו אמר ק"ק לבד, הייתי אומר שהתיר לו לאכול מבשר הקרבנות, שלא יבואו לידי נותר אם האוכלין מעוטין, לכך אמר שגם בתרומות יאכל ככל אחיו הכהנים:

אך אל הפרכת, כבר אמר שאסור בכל העבודות, וכאן מזהירו גם על ביאה ריקנית, שלא יבא אל הפרוכת להשתחוות שם, ושלא יגש אל המזבח החיצון לעמוד על המזבח אע"פי שאינו עובד:

ולא יחלל את מקדשי, השי"ן בפתח, והוא לשון רבים, לפי שמלבד שהוזהר על העבודה, הוזהר ג"כ על הכניסה למקומות המקודשים, וכלל שתיהן במלת מקדשי, שמחלל הקרבנות שהם קדשי ה' בעבודתו ומחלל המקדש בכניסתו:

כי אני ה' מקדשם, בלשון רבים, מוסב על מקדשי, אני מקדש את הקרבנות, ואני מקדש את המקדש:

וידבר משה אל אהרן, מוסב אל שתי פרשיות שלמעלה, כי בראשונה נא נזכר אהרן וישראל, ובשנייה לא נזכרו בניו ובני ישראל, ועוד בראשונה לא נזכר לשון דבור, שיפרש להם הדברים באר היטב, לכן חתם בפסוק זה שנאמר בו דבור, ונזכרו בו אהרן ובניו וכל ישראל, ליתן את האמור בזה לזה: