וינזרו, לשון רחוק ופרישה, שיחשבו על הקדשים כהוגן, ועל ידי כן יפרשו מהן בטומאתן ולא יגעו בהן לטמאם:

אשר הם מקדשים, שב על מקדשי בני ישראל, וכאילו אמר וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, כדי שלא יחללו את שם קדשי:

אשר יקרב, אין קריבה זו אלא אכילה, ואין לפרשו על הנגיעה, שהרי בפסוק הסמוך אמר בקדשים לא יאכל, ואם כאן חייבו על הנגיעה, אין צורך לחייבו אח"כ על האכילה, אבל לפי שאמר למעלה וינזרו, שהיא ההרחקה אפילו מגעת בם, אמר עתה אשר יקרב, שהיא הפך מן הנזירה, ואח"כ פירש שהקירבה האמורה כאן ענינה שיקרב לאכול מהם:

וטמאתו עליו, הטומאות מפרש בסמוך:

מלפני, ממקום הקודש, מעון לשאר הנפשות, וכן מלפני ה' הוא בורח (יונה א' י'), שיצא מא"י:

והוא צרוע או זב, קבלו רבותינו שאפילו אותן שהם מחוסרי כפרה, כשטובלין אוכלין במעשר, העריב שמשן אוכלין בתרומה, הביאו כפרתן אוכלין בקדשים, ואמרו שהפרשה הזאת מדברת בתרומה, ועד אשר יטהר כמו ובא השמש וטהר, שאינו די בטבילה לתרומה אלא בהעריב שמש:

בכל טמא נפש, שנוגע במי שנטמא במת:

בכל שרץ אשר יטמא לו, שמונה שרצים המטמאים במותם:

או באדם אשר יטמא לו, שנגע בזב או במצורע נדה וזבה, והנוגע במת אין צורך שיזכירנו הכתוב, כי מפורש טהרתו בפרשת חקת לענין ביאת מקדש ששוה עם אכילת קדשים, ואם הזכירו היה צריך להזכיר טומאת שבעה והזאה כי איך יאמר אחריו נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב:

לכל טמאתו, לכל מיני טומאה שהאדם מטמא כגון זב ומצורע ובועל נדה, כשנגע באחד מבעלי הטומאות הללו, דינו כמפורש בענין:

תגע בו, באחד מן הטמאים הללו:

כי אם רחץ בשרו במים, תחלה אמר וטמאה עד הערב שאפילו טובל מבעוד יום, אינה טהור עד הערב, ואסור ליכנס למקדש ולאכול תרומה וקדשים ואח"כ אמר ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, אבל אם טבל אפילו מבעוד יום מותר באכילת מקצת קדשים וזהו המעשר, ולכן הפסיק וחזר בפסוק הסמוך ואמר ובא השמש וגו' לענין תרומה שצריכה הערב שמש:

ובא השמש, אמרו חז"ל שאינה טהור עד צאת הככבים:

נבלה וטרפה, הזהיר שאל יאכלו נבלה וטרפה מן הקדשים שאם נתנבלה בהמת קדש בשחיטה, או שנודע שנטרפה, אסורים לאכול הבשר שאינו לחמם, שלא תאמר לא הזהיר על נבלה וטרפה אלא בחולין, אבל במוקדשין מותר לאכילה, גם אינן מטמאין במגע ובמשא, שהרי התיר למלוק עוף במוקדשין, לכן אמר לא יאכל, אזהרה על האכילה, והוסיף לטמאה בה, שאם אכל נטמא ואסור באכילת קדשים:

ושמרו את משמרתי, הכהנים ישמרו דברים שצויתים שישמרו בטהרה, שהיא התרומה והקדשים:

ולא ישאו עליו, על הקדש:

ומתו בו כי יחללהו, אם יחללו קדש בזדון, הן לאכלו בטומאת הגוף, או לעבוד עבודה בטומאה, יתחייב מיתה לשמים:

וכל זר, שאינו מזרע אהרן:

לא יאכל קדש, בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה:

תושב כהן ושכיר, גוי שיושב בביתו של כהן וסמוך על שלחנו, וכן שכיר שנשכר לחרוש חרישו ולעבוד עבודתו ואע"פי שהן אוכלי לחמו, בתרומה לא יאכלו:

כי יקנה נפש, עבד כנעני שקנוי לגופו:

ויליד ביתו, בני העבדים והשפחות שנולדו בביתו:

כי תהיה לאיש זר, זר מן הכהונה אפילו לוי וישראל, או זר לה אפילו כהן, כגון אלמנה לכה"ג, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט:

בתרומת הקדשים, בכל הפרשה אמר קדש וקדשים, וכאן אמר תרומת הקדשים, לכלול חזה ושוק של זבח השלמים הנקראים תרומה:

ובת כהן, האמורה למעלה:

אלמנה וגרושה, אלמנה או גרושה:

ושבה אל בית אביה כנעוריה, יראה שהוא תנאי כמו וזרע אין לה, כלומר שמלבד שאין לה זרע, גם שבה אל בית אביה, אל משפחתה הראשונה שאין לה עסק עוד עם משפחת בעלה, פרט לשמת בעלה והיא שומרת יבם, ותנאי שלישי שתשוב כנעוריה, טרם ידעה איש, פרט למעוברת, אבל בעל הטעמים שהפסיק במלת לה, נראה שסובר כי ושבה אל בית אביה הוא תשובת התנאי, ולכן תרגמתי בלישנא דמשתמע לתרי אפי:

וכל זר לא יאכל בו, כבר נאמר למעלה, ובא ללמד שאפילו נשאת לכהן שאסור לה, הזרע הנולד ממנו חלל וזר מן הכהונה ולא יאכל בו, אע"פי שהוא מזרע הכהנים:

כי יאכל קדש, תרומה:

חמשיתו, יהיה הוא וחמשו חמשה, נמצא מוסיף הרביעית ממה שנהנה:

ונתן לכהן את הקדש, אילו אמר לבד ונתן לכהן, היינו שומעים שצריך לשלם קרן וחומש לכהן אבל מה שנותן לו אינו תרומה, לכן אמר את הקדש, שעל הקרן והחומש חל קדושת תרומה, ואם כן צריך לשלם לו דבר הראוי להיות קדש, שאינו פורע לו מעות, אלא פירות של חולין והן נעשין תרומה:

ולא יחללו את קדשי בני ישראל, מוסב על ראש הענין, תחלה אמר וינזרו מקדשי בני ישראל, שכולל כל הקדשים, אח"כ פרט דיני התרומה, ולפי שאין בתרומה דבר לגבוה כמו בשאר הקדשים, שהרי מתחלה מפרישין אותה ללחמו של כהן, שמא תאמר אין בזה חילול קדש כשיאכלוה בטומאה, חזר ופירש את אשר ירימו לה', שגם התרומה ירימוה קדש לה', אלא שהשם נתנה במתנה לזרע אהרן, בתנאי שינהגו בה בקדושה, לכן גם עליה הזהיר שלא יחללוה:

והשיאו אותם עון אשמה, אם יאכלו התרומה בטומאת הגוף, כמו שאוכלין לחם חולין שלהם, יטענו על עצמם עון אשמה, כי אני ה' מקדשם והיו קדש:

איש איש, אמרו רבותינו ללמד שהגוים נודרים נדרים ונדבות כישראל:

ומן הגר בישראל, זה גר צדק שהוא בישראל:

אשר יקריב קרבנו, שנדר להביא קרבן, או נדבו לבו להביאו, ורוצה למלאות נדרו ולהפריש בהמה מעדרו, וזהו לכל נדריהם ולכל נדבותם, ויקריב יקדיש:

לרצנכם, הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, ואיזהו הראוי לרצון זכר תמים:

תמים זכר, לפי שעיקר הפרשה מזהרת במומים, שאם מקדישן למזבח עובר בלאו, הקדים תמים לזכר, וענינו אם לרצונכם יהיה, צריך שתקדשו לי התמים שבזכרים:

כל אשר בו מום, אפילו מום עובר לא תקדישו בעוד מומו בו:

זבח שלמים, כולל שלמים ותודה:

לפלא נדר או לנדבה, מדרך הנודר בעת צרה, לנדור עולה שכלה למזבח, לא שלמים לשמחה, וראיה אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי (תהלים ס"ז י"ג) ואח"כ פירש אשר פצו וכו', עוללות מחים וכו', ויפתח נדר עולה, אלא שלפעמים מלבד העולות, ירחיב נדרו להביא גם זבחי תודה, וזהו שאמר לפלא נדר, ולכן תמצא בכל מקום לשון הפלאה אצל נדר, כמו כי יפליא לנדור נדר נזיר (במדבר ו' ב'), ושם אפרש, וההפלאה הזאת נזכרת בס' תהלים, אמר לך אזבח זבח תודה (קט"ז י"ז), ואחריו נדרי לה' אשלם:

עורת, שם דבר של מום עורון בלשון נקבה:

שבור, שיש בו אבר שבור:

חרוץ, כמו גזור, שנסדק או נפגם אחד מאיבריו:

יבלת, שם דבר של מום כמו עורת:

וקלוט, הפך שרוע, מגזרת ערי מקלט, שאינן רחבים כשל שור ושה:

נדבה תעשה אתו ולנדר לא ירצה, לפי פשוטו כך פירושו, אחרי אשר אסר הקרבת בעל מום על המזבח, אמר שיכול לעשות ממנו נדבה לה', להקדישו לצורך גבוה המותר בו, והוא כמ"ש חז"ל לבדק הבית, והנדבה הוא שיאמר הרי זה לבדק הבית, אבל לנדר לא ירצה, כלומר אם אמר הרי עלי שור לבדק הבית, לא יביא שרוע וקלוט או בעל שאר מומין, ורז"ל שהתירו נדרי בעל מום לבדק הבית, היינו אם אמר הרי עלי שבור או חרוץ לבדק הבית, אבל אם אמר סתם הרי עלי שור או שה לבדק הבית, לא ירצה אם הביא בעל מום:

ומעוך וכתית ונתוק וכרות, כולן מומין הן בבצים או בגיד, כלומר שפחדיו מעוכים או כתותים או תלושים או כרותים:

ובארצכם לא תעשו, במקדש אסור להקרבה, ובארצכם כל מקום שאתם יושבים, אע"פי שמותרין לאכילה, לא תעשו אתם דבר זה לסרס שום בהמה וחיה אפילו טמאה, ואין לומר שנאסר לנו לפי שמקריבים ממינים אלו קרבן לה', שאם כן היה לו לאסור כן בכל המומין שלא להטילן בבהמת חולין, אלא שאסור לנו בעבור שמאוס הדבר בעיני היוצר ב"ה:

ומיד בן נכר, שב על ומעוך וכתות וגו', שלא יקבלו כאלה מיד הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, שמא תאמר הואיל ולא נצטוו על הסירוס, ואינן מביאין דרך בזיון אלא לכבוד, שבארצם עושים כן לפטמם, ועולין על שלחן מלכים, אינן דומין לשאר מומין, על כן מזהיר שלא יקריבום, ואמר הטעם כי משחתם בהם, שסוף סוף המשחת הוא בהם שהן מסורסין, ולכן מום בם, זה המשחת הוא כמום אחר שאסור להעלותו על המזבח:

לא ירצו לכם, להם לא יחשב לעון, כי לא צויתים על הדבר הזה, אבל על כל פנים לא תהיה לכם מזכרת טובה וזכות על קרבן כזה:

שור או כשב או עז כי יולד, הנולד מן השור נקרא עגל, והנולד לכשב או עז נקרא שה, ולמדנו מכאן ששור בן יומו נקרא שור, וכן כשב ועז, לרמוז שהן שלמים בצורתם בהולדם, כמו שהם בזקנתם, ואין כן האדם שהוא בתחלה עולל ויונק בהולדו בל ידע מה, עד יגדל וילמוד ויעמול, כי בו נשמת חיים והכח לבחור בטוב או ברע, ואם יזכה ידמה באחריתו לבר אלהין:

והיה שבעת ימים תחת אמו, דבר הכתוב בהווה באמו תניקהו ותשגיח עליו ז' ימים, אבל אפילו מתה אמו שעה אחת אחר שנולד, ראוי לקרבן משמיני ואילך:

ירצה, אם תקדישנו:

ושור או שה, וי"ו מוסיף על ענין ראשון, כמו שאסרתי לך להקדיש מחוסר זמן, כך אני אוסר לך לשחוט אותו ואת בנו, אפילו בחולין:

ביום אחד, לא כיום של קרבנות שהוא כ"ד שעות, אלא כיום הנאמר במעשה בראשית שהיום הולך אחר הלילה, ואם שחט האם אחר חצות, מותר לשחוט בנה אחר צאת הככבים:

לרצנכם תזבחו, תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון, ביום ההוא יאכל שתהא שחיטתו על מנת לאכלו ביום ההוא, שאם תחשבו בו מחשבות פסול לא לרצון יהיה לכם:

ביום ההוא יאכל, יום שנאמר במוקדשים הוא כ"ד שעות, אבל לא כלו, שעכ"פ לא תותירו ממנו עד בוקר, אע"פי שעדיין הוא בכ"ד שעות לזביחתו משבא בוקר נעשה נותר:

ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני רוצה להתקדש בתוך בני ישראל לעיני הגוים, שבראותם שהם פורשים מתאוותיהם ונזורים מדרכי העמים בעבור חקי השם, ואינן מהרהרין אחריהן, אע"פי שטעמיהן נשגבים מדעתם, יתקדש שמו הגדול בעולמו: