מועדי ה', לא כמועדים התלויים בחקות שמים וארץ הקובעים מועדיהם לכל באי עולם, שעליהן דברנו (בראשית א' י"ד), אלא מועדי ה' ידועים לבד לנאדר בקדש, ונמסרו לבד לישראל שהם קדש לה':

מקראי קדש, פירשנו (שמות י"ב ט"ז):

אלה הם מועדי, הנאמרים בפרשה זו, אבל ראשי חדשים לא נזכרו בה, אע"פי שיש בהן קרבן מוסף, אינו בכלל המועדים הקדושים, אלא ממועדי המאורות על שם הלבנה שמתחדשת:

ששת ימים, ענין השבת פירשנו בפרשת בשלח ויתרו:

בכל מושבתיכם, לפי שאין מדת הימים שוה בכל הארצות, ועת שהוא יום במדינה זו הוא במדינה אחרת לילה אמר הכתוב שבכל מושבותינו נעשה יום השביעי אשר לנו, שבת:

אשר תקראו אתם במועדם, בשבת לא אמר אשר תקראו אותו במועדו, לפי ששבת תלוי בימים, כל שביעי לימים הוא שבת, אבל כל שאר המועדים תלויים במספר ימים בחודש ידוע, ולפי שאין החדשים שוים בכל השנים, אין הימים שבין מועד למועד שוין בכל השנים, לכן אמר במועדם שצריך שתקראו אותם במועדם שקבעתי להם ותייחדו אותם ביום ידוע לחודש ובמועד ידוע לשמש עת אביב וקציר ואסיף, וקביעות המועדים בזמן הבית תלוי בראייה, ובזמן הזה תלוי בסוד העיבור של המחזור, ואין כן השבת:

בחדש הראשון, הוא ניסן, כאמרו ראשון הוא לכם:

בין הערבים, פירשנו (שמות י"ב ו'):

פסח לה', מועד של הקרבת קרבן ששמו פסח:

והקרבתם אשה, המוספין האמורין בפרשת פינחס:

כי תבאו אל הארץ, אע"פי ששבת ופסח נוהגים במדבר, הקרבת העומר לא תנהג שם:

ראשית קצירכם, עומר הנקצר בתחלה, ולמדנו שעומר התנופה ראשון לכל הקציר:

והניף, התנופה הוא חדוש שנתחדש כאן ששאר המנחות אינן טעונין תנופה, אבל הקמיצה וההקטרה ואכילת השירים לא נאמר כאן, שנתפרשו במנחת העומר בפרשת ויקרא:

לרצנכם, אם תקריבו כמשפט זה יהיה לכם לרצון:

ממחרת השבת, ממחרת י"ט הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע איזוהי, ועוד צריכין אנו לפרש כן שהרי בם יהושע (ה' י') סיפר שבבואם אל הארץ עשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש כמשפט, ואא"כ כתוב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה (שם ה' י"א), ואכילת החדש הוא אחר הקרבת העומר, ופירש שם שהיה ממחרת הפסח, א"כ בא זה ולימד על זה שאף מחרת השבת הנזכר כאן הוא מחרת הפסח, וכדי שלא נטעה שמחרת הפסח האמור שם יהיה יום ט"ו, כי הפסח נזבח בי"ד, לכן הוסיף בעצם היום הזה, וכבר ביארנו (בראשית ז' י"ג) שמליצה זו הונחה על יום של מעשה בראשית, ומתחיל מערב עד הערב שלאחריו, על כן לפי שהפסח נאכל בלילה עד חצות, שהיא ליל ט"ו, נקרא גם יום ט"ו כלו המתחיל מן הערב שלפניו בשם פסח, ומחרת הפסח א"כ הוא יום ט"ז שהוא יום הנף, כנ"ל:

הניפכם, הכהן שליח העדה כלה:

את העמר, הוא עשרון סלת שנשאר משלש איפות שבלים, וקראו תמיד על שם המדה, לפי שמנחה זו לבדה מלא העומר מצומצם לא פחות ולא יותר, אבל שאר מנחות אם רצה מוסיף:

כבש תמים, קרבן זה בא בגלל העומר, ואינו בכלל מוספי היום האמורים בפרשת פינחס, ולכן לא נזכר שם:

בן שנתו, לא שנה למנין עולם:

ומנחתו, מנחת נסכיו:

וקלי וכרמל, קלי קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור, כרמל הן קליות:

עד עצם היום הזה, הוא יום של מעשה בראשית, ולהלן מפרש (פסוק כ"א):

וספרתם לכם, כל אחד ואחד, אבל בשמיטה נאמר וספרת לך, שב"ד סופרים ומברכים:

ממחרת השבת, כמו שפירשנו שהוא מחרת י"ט הראשון של פסח, ומתחיל לספור מליל ט"ז בניסן, שמצות הספירה בלילה:

שבע שבתות, שבועות, כמו שמפורש במשנה תורה שבעה שבועות תספור לך, ונקרא שבוע של ימים שבת, בעבור שבכל שבוע יום שבת:

תמימת, כל אחת בעלת שבעה ימים:

עד ממחרת השבת השביעת, של שבוע השביעית, ויום ראשון בשבוע השמינית הוא מחרת של שבוע שביעית:

תספרו חמשים יום, להודיענו שחג השבועות אינו ביום מ"ט ולא ביום נ"א, הוצרכו שני הכתובים להאמר, תחלה אמר שבע שבתות תמימות תהיינה, ותמימות בלי חסרון ותוספת, ושוב אין לטעות לספור חמשים יום, ועל כרחנו תספרו חמשים יום אינו לחשבון הספירה של מצוה, אלא חשבון בני אדם לקבוע יום החג ביום החמשים, ופירוש הכתובים כך, שבע שבתות תמימות תהיינה ימי הספירה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, עד ועד בכלל, שאם תספרו ממחרת השבת עד מחרת השבת השביעית חמשים יום, אז והקרבתם מנחה וכו', בו תקריבו ולא בסוף שבע שבתות:

מנחה חדשה, שתי הלחם והיא מנחה ראשונה שבאה מן החדש, שאין מביאין במקדש מתבואה חדשה שבכרה בשנה זו מנחה קודם שתי הלחם, שהוא זמן קציר חטים, ואם תאמר הרי קרבה מנחת העומר, אינה באה כשאר כל המנחות שהיא באה שעורים:

ממושבתיכם, ולא מחוצה לארץ:

לחם תנופה, יפרש מה היא מנחה חדשה האמורה כאן: שתים שני עשרנים, שתי לחמים, וכל אחת עשרון: חמץ, לפי שהם תודה לה', שחקות קציר שמר לנו, לכן באים חמץ כמו קרבן התודה שיבא על לחם חמץ, אבל מנחת העומר היא מצה ככל המנחות, לפי שאינה באה לתודה, כי לא עבר עדיין קציר חטים שהוא העיקר:

בכורים לה', ראשית לכל המנחות אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם:

על הלחם, בגלל הלחם חובה ללחם:

ומנחתם ונסכיהם, עם מנחה שלהם ונסכים שלהם, כמו שהן מפורשין בכל בהמה בפרשת נסכים:

ועשיתם שעיר עזים, יכול שבעת כבשים ושעיר האמור בחומש הפקודים הם שבעת כבשים ושעיר האמורים כאן, כשאתה מגיע לפרים ולאלים תדע שאינן הן, אלא אלו קרבו בגלל לחם, ואלו בגלל היום:

והניף, מלת והניף מושך עצמו ואחר עמו, והניף אותם שני כבשים הנזכרים לפניו על לחם הבכורים, וכן יניף לחם הבכורים על שתי כבשים, ומלת על כמו סמוך, וענינו שמניף אותן כאחד סמוכים זה לזה:

קדש יהיו לה' לכהן, מוסב על הכבשים ועל הלחם, לפי ששלמי יחיד קדשים קלים ובשרם נאכל לכל טהור, יכול אף אלו כן, ת"ל קדש יהיו לה' שהן ק"ק, וכן לפי שאין דבר מלחם הבכורים קרב לגבוה, שהרי הן חמץ, יכול שמותרין לזרים כמו לחמי תודה, ת"ל קדש יהיו לה' לכהן, שנאכלים לבד לכהנים:

וקראתם בעצם היום הזה, זה שאמרתי אשר תקראו אותם מקראי קדש, גם היום הזה בכללן, והוסיף גם מליצת בעצם היום הזה, לפי שבחג השבועות לא כתבה התורה טעם החג כמו בחג המצות ובחג הסכות, אלא אמר שביום החמשים לספירה נקריב מנחה חדשה לה', ונביא עולה וחטאת ושלמים גם מוספין, והייתי אומר שדומה יום זה ליום ט"ז בניסן שמקריבין בו מנחת העומר וכבש לעולה ומוספי היום ואיננו מקרא קדש ולא אסור במלאכה, על כן אמר שהוא מקרא קדש ואסור במלאכה, ואילו לא אמר בעצם היום הזה, הייתי אומר הואיל ומקרא קדש הוא בעבור קרבנות היום, יהיה קדושתו ואיסור מלאכתו ביום שמקריבים בו ובלילה שלאחריו שנאכלים בו המנחה והחטאת והשלמים, לכך נאמר בעצם היום הזה, היום עצמו ובפני עצמו שהוא יום של מעשה בראשית, הוא מקרא קדש, וכל זה נכלל במליצת בעצם היום הזה כמו שפירשתי (בראשית ז' י"ג), וכן תדין ביום הנף שאמר עד עצם היום הזה (לעיל פסוק י"ד) שלא תאמר שאיסור החדש ביום ההקרבה ובלילה שלאחריו:

בכל מושבתיכם לדרתיכם, אפילו בח"ל ובזמן הגלות שאין קרבנות, תהיה הספירה ויום חמשים מקרא קדש ואסור במלאכת עבודה:

ובקצרכם, כבר נאמר (י"ט ט'), ולפי שצוה על הקרבת העומר ושתי הלחם שהם תבואות השדות, חזר והזהיר על פאה ולקט, כלומר כמו שצויתיך להביא לי ראשית כל קציר, כן תתן סוף כל קציר שלך לעניים, ולכן לא זכר כאן העוללות והפרט, כי אינן ענין למה שאמור בפרשה:

בחדש השביעי באחד לחדש, לפי שלא אמר באחד לחדש השביעי אחשוב שיעור הכתוב הוא, בחדש השביעי גם בו לכם מועדי ה' כמו בחדש הראשון, והולך ומונה, באחד לחדש זכרון תרועה, ובעשור בו יו"הכ, ובט"ו בו חג הסכות וכן מונה מועדי חדש הראשון, בי"ד בו פסח ובט"ו בו חג המצות, אבל חג השבועות לא תלה בחדשו, אלא ליום חמשים לט"ז שבניסן, ואם כן המועדים כלם תלויים בשני חדשים אלו, בחדש הראשון שצוה להיות לישראל ראש חדשים, ובחדש השביעי שהיה ראש לחדשים קודם מתן תורה, כי הקדמונים היו מונים מתשרי לפי שבו נברא העולם, כמו שאמרנו בפרשת נח:

שבתון, שישבות מכל טורח ועמל אפילו בדברים המותרים שאין בהם משום מלאכה:

זכרון תרועה, זכרון של תרועה, שתזכרו לפני המקום ב"ה על ידי תרועת שופר שתריעו בו, ואינו דומה לתרועה שזכר להלן ביום שמחתכם ומועדיכם וכו' (במדבר י' י'), כי שם היא על הקרבן כאמרו על עולותיכם, וכאן מייחד יום זה לבד לתרועה, ולא על הקרבן, שהרי אח"כ אמר והקרבתם אשה, אלא להלן בחצוצרות וכאן תרועת שופר, להלן במקדש על הקרבן, וכאן בגבולין לכל ישראל, והראיה שתלה התרועה ביום, שהיא חובת היום אע"פי שאין קרבן, ועוד להלן אמר ותקעתם, וכאן הקפיד על התרועה, אלא שהתורה לא פירשה למה תרועה, ולמה אנו צריכין ביום זה זכרון יותר משאר הימים, אבל נלמד מענינו שסמוך ליום הסליחה, ונודע כי יום תרועה הוא לעורר רחמי אלהינו, שיזכרנו ברחמים שנהיה כדאים לסליחה:

והקרבתם אשה לה', המוספין האמורים בחומש הפקודים:

אך בעשור לחדש השביעי הזה, טעם מלת אך כמו אבל, כי אע"פי שכל המועדים האמורים למעלה הם מקרא קדש גם להרבות בהן בשמחה ובסעודה, הנה בעשור לחדש יום הכפורים הוא תקדשוהו בכל דבר חוץ משמחת מאכל ומשתה ושאר תענוגים, אלא ועניתם את נפשותיכם:

בעצם היום הזה, לפי שתלה הכתוב הכפרה בקרבנות, הייתי אומר שמעת שמתחיל העבודה אסור במלאכה וחייב בענוי, לא קודם לכן ולא אחרי כן, לכן אמר בעצם היום הזה, שהוא מערב עד ערב, ואמר הטעם כי יום כפורים הוא, שהיום עצמו כפורים, גם אם אין קרבנות, ולכן היום כלו אסור במלאכה וחייב בענוי:

תענה, מבנין פועל, אשר לא תעונה ע"י מניעת המאכל והמשקה:

והאבדתי את הנפש ההוא, לפי שהוא אומר כרת בכל מקום, ואיני אומר מה הוא, אם כרת ממש כענף הנכרת מן השורש שלא ישוב אליו עוד וייחר ויפסד, או כמו ספר כריתות (דברים כ"ד א'), שמתרחקין זו מזו, ואפשר לשוב, כשהוא אומר והאבדתי למדנו שאינו כריתה ובטלה, אלא אבדון, כדבר שנאבד שמתרחק וחוזר ונמצא, כמו ובאו האובדים בארץ אשור (ישעיה כ"ז י"ג), כי רחום וחנון ה', ואחר כלות עונש הכרת שתאבד הנפש מעמה, ישוב וירחם עליה, ואיך כל הכריתות אבדן ממש, והרי שנינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, לבד מאותם השנויים שם, אבל חייבי כריתות בכלל כל ישראל הן:

וכל מלאכה לא תעשו, לכי שבכל המועדים נאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, להתיר אוכל נפש והוצאה מרשות לרשות, וביום הכפורים אמר וכל מלאכה לא תעשו (פסוק כ"ח), הייתי אומר שעל כן אסר אוכל נפש לפי שהוא יום ענוי ואסור באכילה ובשתייה, אבל הוצאה שהותרה בכל המועדים וכן הבערה מותרין גם בי"הכ, לכן חזר והזהיר כל מלאכה לא תעשו וכו', ואמר הטעם שבת שבתון הוא לכם, שדומה לשבת בראשית בכל פרטיו, שגם בו נאמר (פסוק ג') וביום השביעי שבת שבתון, ועכשיו למדנו שגם הוצאה והבערה אסורים בו:

בתשעה לחדש בערב, כבר אמר בעצם היום הזה בשביתה וכן בענוי, ושמענו שהוא על יום בראשית מערב עד ערב, על כן קבלו חז"ל שהכתוב מלמדנו כאן להוסיף מחול על הקדש בין מלפניו בין מלאחריו, ומוסב על שבת שבתון ועל ועניתם, שמוסיף לשבות ממלאכה ומוסיף להתענות, ולכן האתנח תחת נפשותיכם:

חג הסכות שבעת ימים לה', ולהלן אמר בסכות תשבו שבעת ימים, והיה די א"כ לומר כאן בחמשה עשר יום וכו' חג שבעת ימים לה', אלא שאילו אמר כן, הייתי אומר בסכות תשבו שבעת ימים אחר ז' ימי החג שזכר לפניו, עכשיו שאמר חג הסכות למדנו שהן ז' ראשונים ולא ז' אחרונים:

והקרבתם אשה לה', המיוחד ליום זה במוספין בפ' פינחס, כי הוא רגל בפני עצמו, ואינו מכלל חג הסכות:

עצרת הוא, מלשון אם תעצרני (שופטים י"ג ט"ו), שיעצרו עצמם מעשות מעשה חול, ואע"פי שגם כל שאר המועדים אסורים במלאכת עבודה, לא נקראו עצרת לפי שיש לכל אחד שמו על שם המצוה המחוייבת בהן, חג המצות יש בו מצוה לאכול מצה, ועל שמו יקרא חג המצות, ובחג השבועות יש מצוה לספור שבועות, ועל שמו נקרא חג השבועות, ובחג הסכות יש מצוה לישב סוכה, בר"ה מצוה להיות יום תרועה, וי"הכ מצוה להתענות בו אבל שביעי של פסח ושמיני של ימי החג שאין בהן מצוה שיקראו עליהן, אין להם שם אחר כי אם עצרת, יום שיעצרו בו ממלאכה ומעניני חול, וזהו שפירש כל מלאכת עבודה לא תעשו, וכן להלן שאמר עצרת לה' אלהיך (דברים ט"ז ח'), פירש לא תעשה מלאכה:

להקריב אשה לה', אין זה פירוש של תקראו אותם מקראי קדש, שהרי בר"ח ג"כ אשה לה', ואינו בכלל מקראי קדש וכן ח"ה אלא להקריב כמו ולהקריב וכך פירושו, כל המועדים הנזכרים הם מועדי ה', קצתן תקראו אותם מקרא קדש, כמו שבת ויום א' וז' של חג המצות ור"ה וכו', וקצתן הן מועדי ה' להקריב בהן אשה לה', לא שהן מקרא קדש, כמו חול המועד של פסח ושל סכות וי"ד לחדש ניסן, אבל כלם מועדים להקריב בהן אשה לה':

עולה ומנחה, אפשר שהכתוב יכלול קרבנות המוספים וגם הקרבנות שפרט כאן, ולפי זה עולה יכלול גם כבש הבא עם העומר ופר ואלים של חג השבועות, ומנחה יכלול גם מנחת העומר ומנחה חדשה מלבד מנחת נסכים, וזבח יכלול החטאות, כי לפי שבשרן נאכל לכהנים נקראים זבח, ועוד יכלול גם קרבן פסח, ונסכים יכלול גם ניסוך המים בסכות, הכל דבר יום ביומו, שכל אחד מאלו ושל מוספין צריך להקרב ביומו הקבוע לו, הא אם עבר יומו בטל קרבנו:

מלבד שבתת ה', לפי שאצל שבת לא אמר והקרבתם אשה לה', עכשיו שזכר הקרבנות, הוצרך לומר מלבד שבתות ה' שבכל אחת מהן מקריבין שני כבשים לעולה, כמבואר בחומש הפקודים, ולמדנו שאם חל אחד ממועדים אלו בשבת צריך להקריב עוד מוספי שבת, ולמדנו עוד שכל קרבנות המועדים דוחים את השבת:

מתנותיכם, שלמי שמחה לכבוד הרגל:

כל נדריכם כל נדבותיכם, נדרים ונדבות של כלהשנה כשעולים לרגל משלמים נדריהם ונדבותיהם שלא לעבור בבל תאחר:

אך בחמשה, למעלה צוה על המועד, וכאן צוה תחוגו, שיביאו קרבן שלמים לחגיגה, ומלת אך כמו אבל, לפי שקודם לו זכר עניי נפש, אסר להתענות בחג הסכות שנאמר בו שמחה:

באספכם, שצריך להיות בזמן אסיפת התבואות מן השדה:

תחגו, שלמי חגיגה, ולפי שהן לשמחה נקראו חג על שם החג, ולפי שדרך בני אדם לשמוח ולחגוג בזמן האסיפה, צוה לישראל שיחוגו אותם לשם ה':

ולקחתם לכם, כל אחד ואחד יקח משלו:

ביום הראשון, לפי שאמר ביום השמיני שבתון, הייתי טועה שמצות ד' מינים מתחיל ביום השני ומסיים בשמיני, כיון שהיא שבעת ימים, לכן אמר שיתחילו מיום הראשון:

פרי עץ הדר, האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג, נקרא שמו בלשון הקדש הדר, כי פי' אתרוג חמדה, כדמתרגמינן ונחמד למראה דמרגג למחזי, לא תחמוד, לא תרוג, ולשון חמדה והדר דומים בטעם:

כפת תמרים, עלי התמר נקראים כפות, וצוה הכתוב שנקח ייחור של עלי תמר, אלא שמלשון כפות שמעני שהן ייחור שבו עלין זו לפנים מזו, האחת מונחת בחברתה כמו בכף:

וענף עץ עבת, שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס העשוי כמין קליעה:

וערבי נחל, כך שמם בלש"הק לפי שדרכם לגדל על נחלים ויבלי מים, אבל גם הגדלים בהר ובבקעה כשרים:

וחגתם, לפי שהחג הזה הוא על רוב טובה שרואים בימי האסיף, שמא תאמר שכל פעם בשנה שתראה ברכה באסמיך, תעשה לך חג כזה, לכך אמר ששבעת ימים הללו שקבעתי לך הוא חג לה' ממועדי קדש, ואי אתה רשאי לעשותם מתי שתרצה, אלא חקת עולם לדורותיכם, אפילו אין לכם נחלת שדה וכרם, וגם בארצות שאין האסיף כלה בזמן הזה, ואין המינים הללו מצויין לך, תמיד בחדש השביעי תחגו אותי:

בסכת תשבו, זה שקראתיו למעלה חג הסכות, לפי שז' ימי החג הללו תשבו בסכות:

למען ידעו דרתיכם, כשאתם עושים סכות ויושבים בהם ז' ימים, יעשה זה הרגש בנפש לעיני בניכם הרואים, וידעו כי בסכות הושבתי וגו':

הושבתי את בני ישראל, מיד כשיצאו ממצרים עשו להם סכות, שעל כן קראו שם המקום סכות וגם אחרי כן במדבר סיני שעמדו שם קרוב משנה, ועל זה צוה ה' לחוג את חג הסכות, למען תזכרו כי ישבתם במדבר תחת סכות בלא יישוב ובלא נחלה ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה: