ויקחו אליך, זו מצות הנרות, ובפרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה:

תמיד, אף בשבת, ואפילו בטומאה:

אתו, מוסב על נר תמיד:

מערב עד בקר, אינו מוסב על יערוך אותו, שאין העריכה כי אם זמן קצר, אבל מוסב על לפני ה' תמיד, שיערוך אותו הכהן, להיות הנר לפני ה' תמיד מערב עד בוקר, שאם לא יעריכנו כנכון, ויכבה הנר קודם הבוקר עבר על המצוה:

על המנרה הטהרה, היא מנורת זהב טהור הנאמרה במלאכת המשכן, ובא ללמד שכל זמן שמנורת משה קיימת חייב להדליק עליה, ושלמה הוסיף עשר מנורות בהיכל, ואמרו חז"ל חמש מימין המנורה של משה וחמש משמאלה, כי היא העיקר:

ושמת אותם, שב על סוף הכתוב, שישימם על השלחן:

על המערכת, לא על הלחם, אלא בסמוך, ואצל כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה:

והיתה, הלבונה העולה על המזבח:

ללחם לאזכרה, לזכרון טוב לפני ה', כי הלבונה אשה לה', ומזכיר ללחם שיהיה לרצון, כי אין מן הלחם לגבוה כלום:

ביום השבת, בשבת שמסלק את הישנה, מקטיר את הלבונה ועורך את החדשה:

מאת בני ישראל, שיקח מאת בני ישראל את הסלת ללחם הפנים, וזה יהיה אות על ברית עולם שכרת ה' עמהם, כי לפי שלחם הפנים מצותו ביום השבת ביום השבת, ראוי לבני ישראל להקריב מנחה זאת לכבוד קדושת היום שנחלו שהוא ברית עולם, ועיקר הבריאה, כמו שפירשנו (בראשית ב' ג'):

והיתה, המנחה הזאת, ואע"פי שצוה לשום אותם שתים מערכות, אל תחשוב שהן שתי מנחות, אלא כלן מנחה אחת:

ואכלוהו, מוסב על הלחם שהוא לשון זכר:

ויצא, טעם שנכתב סיפור זה כאן, לפי שבפרשת קדושים החל איש אמו ואביו תיראו, וכן בעונשין החל כי איש איש אשר יקלל את אביו וכו', ועל ברכת השם לא הזהיר ולא הענוש, שהדבר בעצמו נמנע, כי מי שמברך את השם מעיד על עצמו שאינו מאמין בו, ולא יזהיר השם בתורתו לכופרים בעיקר, על כן לא באה אזהרה על המקלל את השם המיוחד, אלא אלהים לא תקלל, שכולל דיינים וכיוצא, ולכן ספר הכתוב שקרה הדבר הרע הזה במחנה ישראל, שבירך איש את השם המיוחד, לא שהוה איש מזרע ישראל חלילה, אלא בן איש מצרי, שהיה מלומד בתועבות מצרים, ואת ה' לא ידע, ומשאלת משה ותשובת השם אנו למדין על דרך הסיפור דין פושע כזה:

ויצא, מאהלו:

בתוך בני ישראל, לא שהיה במצרים עם אביו, ועכשיו בא, אלא שהיה בתוך בני ישראל, וראה את כל מעשה ה' הגדול, ואעפי"כ התפקר לעשות מה שעשה:

ויקב, ויפרש, כמו אשר נקבו בשמות (במדבר א' ט"ז):

השם, מלת שם פירשנו (שמות ג' י"ג וט"ו), וכל א' שמותיו של הקב"ה יורה על ענין פרטי שבהגלות אותו הענין יקראוהו בשם ההוא, כגון בהגלות משפטיו ודיניו יקרא אלהים, ובהגלות טובו יקרא טוב, ובהגלות רחמיו רחום, וכן בכל דבר, לבד שם אחד שכולל בהוראתו כל הפרטים עד בלי חקר, והוא שם בן ד' אותיות, ולכן עליו יאמר שם סתם:

ויניחהו במשמר, במצות משה, ולא דן מדעתו אם מקלל אביו ואמו נדון בסקילה כל שכן זה, שאין עונשין מן הדין, ואולי ענשו חמור ביסורין או מיתה, או שיד ה' תהיה בו, כמו בעדת קרח:

לפרש להם על פי ה', לפי שלא נאמר למשה עד הנה דין המקלל, המתינו על משה שיפרוש להם דינו על פי ה':

וסמכו כל השמעים, אלו העדים והדיינים, ולפי שהעדים שמעו עון פלילי כזה, וצריכין להגיד בפיהן מה ששמעו (כמו ששנינו בסנהדרין דף נ"ו ע"א), וכן הדיינין השומעים מפי העדים הנאצות האלה חייבים לקרוע על עדותן, לכן סומכים ידיהם על ראשו, לומר אתה גרמת לנו כל זאת, נקיים אנחנו, ואשמתנו תחול על ראשך כענין סמיכת ידי הכה"ג על ראש השעיר המשתלח, שנותן עליו את עון בית ישראל:

כי יקלל אלהיו, אם יקלל שם אלהים, ישא חטאו בכרת, כי שם אלהים נאמר גם על המלאכים ועל הדיינים, ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל, לכן השם לבדו היודע פשעו יכריתנו מארץ החיים, אבל ונוקב שם ה' שפירש שם המיוחד שלא יתערב עם שם זה אלא הוא לבדו, מות יומת בסקילה, ודוקא שיקלל, כי מלת יקלל שבכתוב זה נמשך לכתוב השני, והטעם אם בעת שיקלל יפרש השם הנכבד יומת בסקילה בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי:

ואיש כי יכה, לפי שהשוה כאן כבוד המקום לכבוד ב"ו, שעל מברך השם חייב סקילה, ועל מקלל אביו ואמו חייב סקילה, בעבור כבוד הצלם שהן שותפין ביצירתו, סמך לו דין מכה אדם, יהיה מי שיהיה חייב מיתה, ומכה שאר בע"ח אינו חייב אלא תשלומין, ליסד בלבנו כבוד צלם האדם וגדולתו:

כל נפש אדם, כי בצלם אלהים עשה את האדם:

כאשר עשה כן יעשה לו, אינו נתינת מום ממש, אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, וכבר ביארנו זה (שמות כ"א כ"ד):

ומכה בהמה ישלמנה, כבר נאמר למעלה, ויתכן שבא לבאר את האמור למעלה, שהיה מן הדין לענוש מדה כנגד מדה, ואמר כמו שהמכה בהמה, וחסר ממון חבירו, ראוי שישלמנה, ומכה אדם שהרג נפש ראוי שיומת, כן היה ראוי שינתן מום באדם, כאשר נתן מום בחבירו, אלא שבמשפט בני אדם אי אפשר לעשות כן, וצריך שיקבעו לו תשלומין:

משפט אחד יהיה לכם, בדין הורג נפש אדם ובהמה, הגר והאזרח שוק:

וידבר משה, פירש להם הדינין הללו:

ובני ישראל עשו, עשו כן בעבור שצוה ה' את משה, ובקנאתם לכבוד ה', לא משנאתם את בן המצרי: